תבואות השדה חלק ב צד

שאין מעלה לה מזונות אפי' שמעלה לה מע"כ יכולה לעכב המותר א"ש דלא מצי ר"פ להקשות מ"ט לא קדוש מחיי' כל שאין מעלה מזונות אע"ג שנותן לה מע"כ דיכולה לעכב המותר בשביל המזונות ולכך נקט קושייתו רק במעלה לה מזונו' ומעלה לה מע"כ ג"כ דאז וודאי קשה מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש וכיון דבריש' דמילתי' הוצרך לנקוט שמעלה לה תרוייהו מזונות ומע"כ לכך נקט בסיפ' דמילתי' נמי ואי באין מעלה לה מזונות ואין מעלה לה מע"כ אבל באמת אפי' במעלה לה מזונות רק שאין מעלה לה המע"כ נמי קשה אמאי קדוש המותר דעכשיו קיימינ' אכתי שמע"כ תחת המותר וממילא כיון שאין נותן לה מע"כ גם המותר אינו קדוש. וא"כ כיון דקושי' ר"פ על רב אדא לא היה ממזונות רק מהמע"כ, א"ש הלשון לעולם במעלה מזונות ואין מעל' לה מע"כ כלומר לעולם כמו הצד שרצית לומר דאין מעלה לה מע"כ ואפ"ה קדוש המותר לרב אדא כיון דמעלה לה מזונות ואיהו ס"ל דמזונות תחת מותר. ומתורץ נמי מ"ש התוס' דלרב אוקמי' באין מעלה לה כלום כיון דהך אוקימת' מה דמסקינ' במעלה לה מזונות הי' רק לתרץ סבר' רב אדא דאע"ג דאין נותן לה מע"כ קדוש המותר דס"ל מזונות תחת מותר דאלא"ה לא א"ש הלשון לעולם וא"כ שפיר מצי התוס' לומר דלרב קיימינן באוקימת' הראשונ' דאין מעלה לה כלום ולכך אין קדוש המותר רק לאחר מיתה ובריש' נמי אמרי' שפיר דעושה ואכלת כיון שאין נותן לה כלום רק המותר קדוש לאח"מ מכח ירושתו דרב לשיטתו במס' יבמות צ"ג ס"ל דאדם מקדיש אפי' דבר שאינו ברשותו ולכך שפי' חל ההקדש כשיירשנה: (יב) וא"ש נמי מ"ש רש"י ד"ה לאחר מיתה כשתמות ויירשנה דהנה לכאורה הו"מ לומר דבאמת חל הקדושה על המותר גם מחיים רק כיון שאינו נותן לה המע"כ מה שמגיע לה תחת המותר דלרב הוי מע"כ תחת מותר הוי האשה כבע"ח וממילא כל שמתה אפי' אם לא הגיע לידו בתורה ירושה כגון שגרשה מ"מ אם נשאר מהמותר שעשתה כשהיתה תחתיו כיון שנפקע החוב לאחר מיתה חל ההקדש למפרע. אמנם מדאמרי' בגמ' רב סבר תקנו מזונות תחת מעש"י ומע"כ תחת מותר ולכאורה הי' יתור לשון דעכשיו לא מיירי כלל מעיקר מעש"י ולא הו"ל לומר רק רב סבר תקנו מע"כ תחת מותר וכו' א"וו לאשמעי' אתי דכמו במזונות שהי' רק לטובת האשה אליבא דרב דס"ל יכולה לומר א"כ וא"ע א"כ פשיטא דכל היכא שאין נותן לה מזונות לא אמרי' דנהוי האשה רק כבע"ח בעלמא ולא שיפקע כל מעש"י מרשות הבעל דכל שאינו נותן לה מזונות אין לו שום שייכות למעש"י ה"נ במותר אע"ג דעיקר התקנה דמע"כ לא הי' רק בשביל טובת האשה כמ"ש הפנ"י דתקנה המותר הי' לטובת הבעל מ"מ כל שאין נותן לה המע"כ אמרי' דלא יהא אלים כח הבעל במותר מה שאין יכול לכופה כלל לעשות המותר מבעיקר מעש"י שיכול לכופה עכ"פ היכא שרצתה ליזון מנכסי הבעל. וא"כ במותר נמי אע"ג שהי' לטובת הבעל מ"מ אם אין נותן לה מע"כ אין לו כלום וז"ש הגמ' וכיון דלא יהיב לה מע"כ מותר דידה הוי כלומר ולא כבע"ח בעלמא. והא דמ"מ קדיש לאחר מיתה משום דרב לשיטתו דס"ל אדם מקדיש אפי' דבר שאינו ברשותו כלל כשיגיע לרשותו. וז"ש רש"י כשתמות ויירשנה כלומר אבל מחיים לא חל ההקדש כלל דלא אמרי' דהאשה הי' רק כבע"ח בעלמא ודו"ק היטב. כי הי' נכון בפירש הסוגיא כרש"י ותוס' ועי' שטמ"ק שהאריך מאוד בזה ובסוף דבריו מסיים תן לחכם ויחכם עוד: שער ד אנא ד' יודע כל תעלומות ומכל נעלם. חניני מתוה"ק להבין דעה בנה והשכל בסוגי' דאין אדם מקנה דשלב"ל. יהי שמך מבורך מהעולם ועד העולם: אמר הכותב אני טרם אענה לבאר בסוגי' הזו סוגי' גמר' ופירושה במס' קידושין פ"ב ובמס' יבמות צ"ו ובכמה מקומות בש"ס. אפתח אנא פתחא זוטא לנפשאי בסברת הפוסקים כדי אשר יורני מן השמים. ובד' אשום מבטחי שיהי' בעזרי לסדר הדברים בסדר הראוי והנכון בס"ד: (א) הלכה רוחת בין הפוסקים דקיי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל כן פסק הרמב"ם פכ"ב מהל' מכירה ובש"ע חו"מ סי' ר"ט סעיף ד' וכמעט רוב הפוסקים פסקו כך דכיון דהני תנאי ואמוראי דס"ל אדם מקנה דשלב"ל הביא הגמ' במס' יבמות ובמס' קידושין בשטה. ואין הלכה כשטה זולת דעת רס"י מס' קידושין שם ד"ה כמאן דהל' כראב"י דס"ל אדם מקנה דשלב"ל והנה מקור הפלוגת' היא גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר וכו' עד לאחר שיחלוץ לך יבמך דס"ל לת"ק אינה מקודשת דהוי דשלב"ל ור"מ ס"ל מקודשת ופלוגת' דאמוראי הי' ר"כ ור"ה גבי מוכר פירות דקל לחבירו דס"ל לר"ה משבאו לעולם אין יכול לחזור בו דאדם מקנה דשלב"ל ור"נ ס"ל דיכול לחזור בו דאין אדם מק' דשלב"ל. והנה הגם דמצינו בכמה מקומות אימור דאמר ר"מ כגון פירות דקל דעבידי דאתי אע"ג דר"מ לא איירי בפירות דקל רק כהרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר כבר טרחו התוס' במס' כתיבות כ"ח ע"ב ובמס' ב"ב ע"ט ע"ב להשוותם אהדדי דהך לאחר שאתגייר דמי לפירות דקל ועי' שם בשטמ"ק ויתבאר עוד בס"ד: (ב) והנה אע"ג דקיי"ל א"א מדשלב"ל מ"מ מצינו בכמה גווני שמהני אפי' בדשלב"ל לקנות א' היכא שאמר להדי' לכשיבוא לעולם. דמהני כך כ' המרדכי ריש פרק יש נוחלין והובא ברמ"א בחו"מ סי' ר"ט ויש חולקים על זה ע"ש ב' אע"ג דקנין לא מהני בדשלב"ל מ"מ מכח שיעבוד מהני ויכול אדם לשעבד נכסיו אע"פ שאינו עכשיו ברשותו ומקור הדין היא במס' ב"ב קנ"ז שם בעי שמואל כתב לו דאקנה מהו והנה אנן קיי"ל דאקני משתעבד עי' בש"ע חו"מ סי' קי"ב ובקצה"ח שם ס"ק א' האריך קצת בזה והנה במה דבשיעבוד מהני אפי' בדשלב"ל יש בזה כמה טעמים התוס' שם כתבו דשיעבוד אלים מקנין ומהני אפי' בדשלב"ל וכפי שהסבירו האחרוני' סברתם משום דשיעבוד חל על גופו והרי גופו ישנן בעולם. והנה מצינן דשיעבוד אלים מקנין אפי' למאן דס"ל אדם מקנה דשלב"ל דהרי גבי קנין בדשלב"ל. קודם שבא לעולם יכול לחזור בו אפי' לר"מ כדאיתא מס' יבמות צ"ג דר"ה ס"ל הכי והרי ר"ה ס"ל כר"מ משא"כ בשיעבוד דאקנה הביא בש"ע חו"מ סי' קי"ב דאפי' אם רוצה לחזור קודם שקנה הנכסים לא מצינו לחזור ונשתעבדו הנכסים שקנה אח"כ. אמנם מדברי הרשב"ם שם נראה דמדינ' לא אלים שיעבוד מקנין והא דאקני משתעבד הי' רק משום נעילת דלת בפני לוי' ותקנ"ח הי' ולא מדינה. ועי' היטב ריש פרק אע"פ במס' כתובות בתוס' שם במה שהחתן כותב לכלה שלו מאה ליטרי' אע"פ שאין לו שו"פ ובמה נקנה לה ותירצו ג"כ דהא מטעם שגופו נשתעבד בהחיוב ועי' בש"ע אה"ע סי' נ"א. ג' כפי הנראה מדברי הרמ"א חו"מ סי' ר"ט אפי' למאן דס"ל דשיעבוד ג"כ לא מהני בדשלב"ל מ"מ חיוב שמחייב עצמו מהני אפי' בדשלב"ל