תבואות השדה חלק ב צג

אע"ג שעיקר מעש"י שלה בשביל המע"כ שאינו נותן לה ודו"ק היטב: (ח) בגמ' אימת קדוש. הנה מפשטא דגמ' משמע דיש בזה צד ספק אפי' בלא פלוגת' דרב ושמואל מאימת חל הקדושה על המותר. ופליגי בה רב ושמואל ואח"כ מקשה ר"פ בדבריהם במאי עסקינ' אילימ' וכו' ובאמת מיד בשקלא וטרי' דגמר' יש לעיין מהו הצד הספק לומר דלא נחתא קדוש' מחיי'. ונראה דהגמרא היה ידע דאם אינו נותן לה מזונות פשיטא דאינו קדוש מחיים. דאפי' אם היה נותן לה מע"כ אע"ג שאינו רגילות לעשות כן מ"מ בהזדמן כך יכולה לעכב המותר בשביל המזונות. ואם נותן לה מזונות והיינו שזן אותה ממש כמ"ש התוס' לעיל בד"ה מאי לאו דכשזן אותה ממש וודאי קדוש מחיי'. ומסופק הגמר' אי ס"ל כר"ה ואז מוקמי' מתני' בניזונת ואפ"ה עושה ואוכלת משום שיכולה לומר א"נ וא"ע. והא דהמותר קדוש היינו משום דבמותר אינ' יכולה לומר איני נוטלת מע"כ ואיני נותנת המותר כשיטת הרבינו יונה בטור א"ע סי' פ' וא"כ המותר קדוש מחיים. או דלא ס"ל כר"ה וע"כ מיירי מתני' באינ' ניזונת והא דהמותר קדוש היינו משום דהמותר קנוי מ"מ להבעל אע"ג שאינו נותן לה מע"כ דכיון דאינ' ניזונית ממנו מסתמא גם מע"כ אינו נותן לה כמ"ש התוס' מ"מ המותר קנוי להבעל ולא הוי האשה על המותר רק כבע"ח ממה שהבעל חייב לה מע"כ וממילא אינו קדוש רק לאחר מיתה דאז נפקע החוב. וא"כ עיקר שאלת הגמ' מאימת קדוש היה רק אי ס"ל הלכ' כר"ה וממילא מוקמי' מתני' בניזונ' או כר"ל דאינ' יכולה לומר א"נ וא"ע וממילא מוקמי' מתני' באינ' ניזונת ולא קדוש רק לאחר מיתה. ואע"ג דלר"ל ס"ל מחיי' קדוש היינו למסקנא דס"ל כרב אדא דמותר תחת מזונות ומתני' בניזונת ואינו נותן לה מע"כ. אבל לפי ההו"א אי ס"ל דאינה יכולה לומר א"נ וא"ע וס"ל נמי דמזונות תחת מעש"י ע"כ מתני' באינ' ניזונת וא"כ המותר אינו קדוש רק לאחר מית' דהא יכולה לעכב המותר ג"כ בשביל המזונות כמ"ש לעיל. רק הי' הצעה של הגמר' בס"ד לע"ד. ויתר הדקדוקים אשר עוד בפסקא זו יתבארו לפנינו בס"ד ודוק: (ט) בגמ' הוי בה ר"פ במאי אילימא במעלה לה מזונו' ומעלה לה מ"כ מ"ט דמ"ד לאחר מית' קדוש ואלא כשאין מעלה לה מזונו' ולא מעלה לה מע"כ מ"ט דמ"ד מחיי' קדוש לעולם במעלה לה מזונות ואין מעלה לה מע"כ רב ושמואל סברי תקנו מזונות תחת מעש"י ומע"כ תחת מותר וכיון דלא יהיב לה מע"כ מותר דידה הוי ורב אדא סבר תקנו מזונות תחת מותר וכו' וכיון דקיהיב לה מזוני מותר דידיה הוי. כאן נחלקו רש"י ותוס' דלרש"י לרב ושמואל נמי מוקמי' במעלה לה מזונו' ואינו מעלה לה מע"כ והא דקתני ריש' עושה ואכלת היינו שהי' אינו רוצה במזונותיו ויכולה לומר א"נ וא"ע. אמנם במע"כ ס"ל לרש"י כשיטת הרבינו יונה בטור סי' פ' דאינו יכולה לומר איני נוטלת מע"כ לכך הוצרך לאוקמי באינו מעלה לה מע"כ כלומר שאינו רוצה להעלות לה הא אי היה חפץ להעלות לה מע"כ ע"כ מותר דידיה הוי. וכן כ' המהר"ש והמהר"ם לובלין דרש"י ס"ל כשיטת הרבינו יונה דבמע"כ אינו יכולה לומר איני נוטלת מע"כ אמנם התוס' אינו מפרש במעלה לה מזונות שחפץ להעלות לה והי' אינו רוצה דא"כ אמאי קדיש המותר הא גם במותר יכולה לומר איני נוטלת מע"כ ולמה הוצרך לאוקמי באינו מעלה לה מע"כ. וע"כ האי מעלה לה מזונות שניזונ' ממש וא"כ קשה לרב ברישא אמאי עושה ואכלת ולכך כתבו התוס' דלרב מוקמי' בשאין מעלה לה לא מזונות ולא מע"כ: ולכך אין המותר קדוש רק לאחר מית' ומשום דהתוס' ס"ל דלא כשיטת הרבינו יונה לכך הקשו ד"ה אי במעלה לה. הא למ"ד מחיי' קדוש נמי קשה אמאי עושה ואכלת. ולשיטת הרבינו יונה ל"ק הך קושי' דהא מצינו לאוקמי במעלה לה הכל והי' אינו רוצה לכך בריש' עושה ואכלת ובמותר אינו יכולה לומר שאינ' רוצה המע"כ לשיטת הרבינו יונה ול"ק קושי' תוס' וכן כ' המהר"ש רק לתוס' לשיטתיהו הקשו שפי' דבאינו רוצה גם על המותר יכולה לעכב: כך הי' תיכף פלוגת' רש"י ותוס' ועיין היטב בחי' מהר"ם ומהר"ש: (י) והנה יש בזה כמה דקדוקי' בהך פסקא: אי מה הקשה אי במעלה לה וכו' דלמא אע"ג דמעלה לה מ"מ אינו קדוש רק לאחר מית' כיון דבכל פעם יכולה לומר א"נ וא"ע לכך אין מעש"י ולא המותר ברשותו כלל להקדיש' ולומר דקושי' הגמר' היה אי ס"ל דבמותר אינו יכולה לומר איני נוטלת מע"כ מ"מ קשה לשיטת שאר הפוסקים שחולקים על רבינו יונה מאי פריך. ואע"ג דהתוס' ד"ה מאי לאו כתבו דהיכא שזן אותה ממש חל ההקדש על מעש"י מ"מ הא גופ' טעמא בעי ועיין בר"נ שכ' דאפי' זן אותה ממש מ"מ כיון דמצי לאפקועי מיני' מעש"י אין ברשותו להקדיש': הגם די"ל דהר"ן לא כתב רק לדידן דס"ל אין אדם מקדיש דשלב"ל ולכך לא חל ההקדש כלל משא"כ הכא קאי אליב' דר"מ דס"ל אדם מקדיש דשלב"ל א"כ אמרי' שפיר כל היכא שזן אותה ממש אע"ג דיכולה גם אח"כ לומר א"כ וא"ע מ"מ כל זמן שלא אמר' ומעש"י באים לידו חל ההקדש וכן כ' השעה"מ פ"ו מהלכ' עירוכין בשיטת הר"נ עי"ש מ"מ קשה דלמא ס"ל כיון שמצי לאפקועי מעש"י אינו קדוש שאינו ברשותו רק זה יש ליישב דכאן אזלא אליבא דרב ואיהו ס"ל להדיא מס' יבמות צ"ג ע"א דאפי' דבר שאינו ברשותו נמי מקנה גבי האומר שדה זו לכשאקחנה עי"ש ב' קשה להתוס' דמוקמי אליבא דרב בשאינו מעלה לה כלום לא מזונות ולא מע"כ הא בגמ' משמע דהך אקומת' דמעלה לה מזונות הי' בין לרב ובין לשמואל ואיך כתבו התוס' אליבא דרב אקומת' חדשה. ג' קשה הלשון לעולם במעלה לה מזונות ואינו מעלה ע"כ ולא א"ש הלשון לעולם כיון דבקושי' לא מיירי מהך אוקימת' כלל רק או במעלה הכל או באין מעלה לה כלום וכן מדקדק הפנ"י. ד' רש"י ד"ה לאחר מית' כשתמות הי' ויירשנה ולכאורה הי' שפת יתר ה' עוד יש לדקדק דלמא מיירי באינו מעלה לה כלום ומ"מ ס"ל לרב אדא דמחיי' קדוש דס"ל אעפ"י שאין מעלה לה כלום קנוי לו הכל מעש"י והמותר רק האשה הוי כבע"ח על המזונות ועל המע"כ ומיירי כשיש לו נכסי' אחרי' ולכך לא מצי לגבות מן ההקדש אמנם רב ס"ל דכיון שמעשי' באים מידה הוי הדין לגבות ממעש"י עצמ' ולא משאר נכסי' כמו בבע"ח שמכיר סחורה שלו שיוכל לגבות משלו אפי' במקום בע"ח אחרי' עיין בשו"ת צ"צ סי' קי"ז שהבי' בזה פלוגת' הפוסקים. אמנם גם זה יש לתרץ דהגמר' פריך שפיר לרב אבא דאם יש לו נכסי' אחרי' א"כ גם המזונות תגבה מנכסי' אחרי' ואמאי קתני עושה ואוכלת דכיון דלרב אדא לי' לי' מזונו עיקר א"כ גם על המזונות לא הוי רק כבע"ח בעלמא ולא מצי לגבו' מן ההקדש היכא שיש לו נכסי' אחרים. אמנם כל שאר הדקדוקי' קשה: (יא) ונ"ל דהנה באמת יל"ד מ"ט נקט ר"פ אי במעלה לה מזונות ומעלה לה מע"כ ולמה נקט תרוייהו הא עכשיו לא קיימינן רק על המותר. ולא הי' לו להקשות רק אי מעלה לה מע"כ שכנגד המותר או אין מעלה לה מע"כ שהי' כנגד המותר וקשה לרב אדא אמאי קדוש מחיי'. אמנם לפימ"ש לעי' בשם הפנ"י דכל