תבואות השדה חלק ב צא

לא הוי האשה רק בע"ח והמותר אצלה כאפותיקו מ"מ שפיר חל ההקדש לאחר מית' וא"ש לשון רש"י במ"ש שתקנו לה במ"כ שיתן לה ולא כתב שהי' נותן לה דלרב ושמואל מיירי באמת שאינו נותן לה מע' כסף ודו"ק: (ד) אמנם אי הו"א דהקדיש המותר לבד ולא מעש"י כמ"ש רש"י במתני' ד"ה המותר פשיט' דלא מצינו לומר דנעש' כאומר לה יקדשו ידך כיון דבפי' לא הקדיש כל מעש"י ובזה יש ליישב מה דיל"ד בסוגי' דאמר ר"ל לא תימ' טעמ' דר"מ משום דסבר אדם מקדיש דשלב"ל וכו' אלא נעשה כאומר לה יקדשו ידך ופריך אח"כ והא שמעינן לי' לר"מ דס"ל אדם מקדיש דשלב"ל ומסיק הגמר' מההוא אין מהא ליכא למשמע מינ' ויל"ד טובא אי כיון דבאמת גם ר"ל מוד' אליבא דר"מ דס"ל אדם מקדיש דשלב"ל. א"כ מה חרד עלינו כל החרדה הזאת דלא נימא במתני' נמי דמשו"ה המותר הקדש משום דמקדיש דשלב"ל כיון דס"ל לר"מ בעלמא נמי הכי ב' יל"ד ברש"י ד"ה והא שמעי' לי' וז"ל ה"נ אדם יודע יודע שאין אדם מקדיש דשלב"ל וגמר ואמר לשם ידים עצמ' וקשה טובה כיון דבאמת ס"ל לר"מ אדם מקדיש דשלב"ל איך נוכל לומר אדם יודע שאין אדם מקדיש וכו' וקושי' זו ראיתי ג"כ בס' יעלת חן שהקשה כן. ג' הקשה המהר"ם לובלין לשיטת הרבינו יונה בטור א"ע סי' פ' דבמותר לכ"ע לא מצי לומר איני נוטלת המע' כסף ואיני נותנ' המותר א"כ מאי קאמר דר"ה פליג על ר"ל הא ר"ל דקאי אסיפ' לענין מותר ור"ה נמי מוד' דאינ' יכולה לומר איני נותנ' המותר ואיני נוטלת מ"כ: אמנם לפימ"ש א"ש הכל בס"ד דע"כ כיון דר"ל איני רוצה לפרש במתני' הטעם משום אדם מקדיש דשלב"ל ע"כ דה"ט דר"ל דאי הוי מפרשינ' הטעם משום אדם מקדיש דשלב"ל הוי מוקמי' למתני' אפי' בהקדיש המותר לבד ובכה"ג ס"ל לר"ל דהיכא דהקדיש המותר לבד דאז ל"ל דהוי כאילו הקדיש הידים עצמ' ממילא גם המותר אינו קדוש ואע"ג דאדם מקדיש דשלב"ל מ"מ היכא דלא הקדיש רק המותר כיון דמותר לא הוי עביד' דאתי ס"ל לר"ל דאפי' לר"מ אינו יכול להקדיש ובהרי את מקודש' לי לאחר שאתגייר הוי כמו עבידי דאתי כמ"ש התוס' ד"ה לאחר שאתגייר ולכך מוקי ר"ל למתני' דמיירי בסיפ' במי שהקדיש כל מעש"י וא"כ שפי' מצינו למימר דנעשה כאומר יקדשו ידך כיון שהקדיש כל מעשה ידיה. וא"כ שפיר כ' רש"י ה"נ אדם יודע שאין מקדיש דשלב"ל כלומר בכה"ג דלא הוי עביד' דאתי ומסתמ' היה כוונתו להקדיש גוף ידיה עצמ' דתו לא הוי דשלב"ל. ומתורץ מה שדקדקנו באות א' וב'. וא"כ ממילא נמי ל"ק קושי' המהר"ם דהגמ' שפיר הוכיח דע"כ לר"ל לא מצי אמר' א"כ וא"ע אפי' לעיקר מעש"י דאי הוי מצי לומר בעיקר מעש"י א"כ וא"ע א"כ ל"ש לומר כלל דנעשה כאומר יקדשו ידך כיון דגוף ידים מצי להפקיע מהבעל שתאמר א"כ וא"ע וע"כ דס"ל דאינו יכולה לומר א"נ וא"ע וא"כ מצי להקדיש גוף ידיה שהם ברשותו וממילא חל הקדושה גם על המותר דאע"ג דלא הוי עביד' דאתו חל עליהם הקדושה מכח הידים. והוי כמו שהקדיש דקל לפירותיו שאינו רגיל לעשות פירות רק כור אחד דפשיט' דאפי' עשה כמה כורים נמי קדוש כיון דהקדושה חלה מכח גוף הדקל ה"נ חל הקדושה על המותר אע"ג דלא עביד' דאתו וגם אינו יכול לכופה לעשות מותר [דאפי' לרבינו יונה שאינו יכולה לומר איני נותנה המותר ואיני נוטלת ע"כ היינו רק שכבר נעשה המותר משא"כ לכופ' לעשות המותר פשיטא שאינו יכול] מ"מ שפיר קדוש מכח הידים בעצמה וע"כ דלא ס"ל דר"ה דלר"ה אין מקום לתפוס קדושה בגוף ידיה כיון דמצי להפקיע כל מעש"י מבעלה ע"י שתאמר א"נ וא"ע. רק אי ס"ל לר"מ אפי' בכה"ג אדם מקדיש דשלב"ל מצינו שפיר לומר כפרש"י דסיפא דהקדיש המותר מיירי שהקדיש המותר לבד והטעם משום דאדם מקדיש דשלב"ל דבכה"ג ע"כ ל"ל דנעשה כאומר לא יקדשו ידך כיון שלא הקדיש רק המותר לבד וע"כ דאין רצונו להקדיש גוף ידיה וא"ש הכל בעזהי"ת ויבואר עוד בס"ד ודו"ק: (ה) לשון הרמב"ם פ"ו מהלכות עירוכין הלכה כ"ח וכן המקדיש מעש"י אשתו הר"ז עוש' ואוכלת והמותר חולי' אמ"ל יקדשו ידך לעושיהם הואיל והן משועבוד' לו הרי כל מעש"י קודש הא למה זה דומה לאומר אילן זה קודש שכל פירות שיעשה להביא קודש וכן כל כיו"ב עכ"ל ותמה עליו הר"נ בסוגי' דע"כ לא מהני אפי' אומר בפי' יקדשו ידך רק לר"ל דס"ל דלא מצי למימר א"נ וא"ע משא"כ לר"ה דס"ל דיכולה לומר א"נ וא"ע א"כ אין ברשותו כלל להקדיש גוף ידיה כיון דמצי לאפקוע' מינה עי' בר"נ. והנה הלח"מ פי"ב מהל' אישות הלכה ד' כתב דהר"מ מיירי שהוא זן אותה ממש וא"כ יש לו שיעבוד על הידים עצמה ולכאורה משמע הכי נמי בדברי התוס' ד"ה מאי לאו בניזוני' שכתבו לא כשהי' זן אותם קאמר דא"כ יקדשו מעש"י אלא שמבקש לזונה והי' אינ' רוצה ועי' רש"י ד"ה מאי לאו משמע הא כשהי' ניזונ' ממש שפיר חל ההקדש אפי' לר"ה רק דהגמ' קאי אפי' בהקדיש מעש"י כה"ג דסוגיא קאי אי ס"ל אדם מקדיש דשלב"ל מ"מ אפי' לדידן דס"ל אין אדם מקדיש דשלב"ל מהני עכ"פ היכא שהקדיש הידים עצמם בניזונ' ממש. וראיתי להב"ש סי' פ"א ס"ק ג' שכ' דכל שהי' נידונ' בשעת הקדש תו לא מצי למימר א"כ וא"ע אפי' לר"ה דכיון שנתרצית בשעת הקדש תו לא מצי לחזור וכן כתב הפנ"י בסוגי' ועי' בס' בית מאיר לא"ע סי' פ"א שתמה על הב"ש בזה. והנה מלשון הר"מ שכתב הואיל והן משיעבוד' לו נראה בוודאי שניזונה ממנו וא"כ חל השיעבוד על הידים וחל הקדישו של הבעל מכח השיעבוד. ונ"ל דטעמא דהר"מ דס"ל דהיכא שהי' ניזונ' ממש מצי להקדיש הידים הי' דהנה במס' פסחים ל"א אמרי' דהיכ' דאקדיש מלוה אי מהני ההקדש הי' דאי אמרי' מכאן ולהבא גובה אינו חל ההקדש ואי אמרי' למפרע גובה חל ההקדש והנה אע"ג דאנן קיי"ל מכאן ולהבא גובה ולא מצי המלוה להקדיש מ"מ י"ל דבאפותקי מפורש לכ"ע למפ"ג. עי' בחי' פנ"י מס' פסחים ל"א בסוגי' דהרהינו שכ' נמי הכי דבאפותקי מפורש רבא נמי מצי סבר למפרע גובה. ונבאר עוד בס"ד בסוגי' דהקדש חמץ ושחרור. והנה כאן היכא שהי' זן אותה וחכמים שיעבודו לו מעש"י הוי כאפותיקי מפורש דהא ממקום אחר אינו יכול לגבות תמור' מזונותיה והו"ל כאומר לא יהא לך פרעון אלא מזו דהו"ל כאפותיקי מפורש ולכ"ע למפ"ג ושפיר חל הקדש המלוה ולכך ס"ל להר"מ דידים בעצמן מצי הבעל להקדיש מכח שהן משועבדי' לו. דאע"ג דמצי לומר א"נ וא"ע מ"מ כ"ז שלא אמרה הרי הן בשיעבודו וא"ש מה שהביא המשל לאומר אילן זה קודש דהתם נמי אע"ג שאם לא יעשה פירות לא יהי' קדוש מ"מ כ"ז שעושה פירות הרי הם קדושים ה"נ אע"ג דמצי לומר גם אח"כ א"כ וא"ע אם תאמר כן הוי כאילו לא תעשה פירות מ"מ כ"ז שלא אמרה כן הרי עושי' פירות והו"ל קודש כיון דמעש"י הוי אצל הבעל כאפותקי מפורש כמ"ש ס"ל להר"מ לכ"ע למפרע גובה ושפיר מצי המלוה להקדיש כדמוכח מסוגי' דמס' פסחים ועי' בש"ע חו"מ סי' קי"ז מדין אפותקי מפורש ויבואר עוד בס"ד ודו"ק. ובחי' הפלאה כתב ליישב דברי הר"מ דס"ל דיקדשו ידך מהני משום דס"ל דבשבע' מלאכות