תבואות השדה חלק ב צ

שער ג ח"ת בסוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו מס' כתובות נ"ח ע"ב: (א) מתני' המקדיש מע"י אשתו הר"ז עושה ואוכלת פרש"י במתני' מפרש מה הוא עושה לו משקל חמש סלעים לכאורה י"ל כוונת רש"י בזה דהנה לפי מאי דאמרי' בגמ' דמשו"ה אין מע"י קדוש משום דמצית אמרה איני ניזוני' ואינו עושה. והנה לשיטת הר"נ דאפי' באומר' איני ניזוני' ואיני עושה מ"מ המלאכות דצרכי הבית כגון טחינ' ואפיה משיעבוד' לו לעשות ולא כדעת התוס' לקמן ס"ג ע"א ד"ה ר"ה דפטור' מכל ז' מלאכות ועי' בא"ע סי' פ' סעיף ט"ו ברמ"א שהביא בזה שני דעות וא"כ לשיטת הפוסקים שהובא ברמ"א חו"מ סי' ר"ט סעיף ד' דמקנה דבר שלב"ל עם דבר שב"ל דקנה א"כ הול"ל הואיל וההקדש חל עכ"פ על הזיין מלאכות דמזה לא מצי לאפקועי עצמה ה"נ חל על שאר מעשה ידיה כשיגיעו לידו. ולכך פרש"י דמתני' מיירי שלא הקדיש רק מה שהי' עושה לו בצמר ומזה מצי להפקיע עצמה ולכך אינו קדוש ועי' בחי' הפלאה. אמנם ממ"ש רש"י בסמוך ד"ה ואינו עושה לך כלום משמע מזה דס"ל דאפי' מהשבעה מלאכות נמי מצי לאפקועי עצמה וא"כ נסתרי' דברינו. ונראה דמשו"ה מפרש רש"י כמה הי' עושה לו לומר דמתני' לא מיירי באמר יקדשו ידיך לעושיהם דאז היו מעשה ידיה באמת קדוש וכדעת הר"מ פ"ו מהל' עירוכין הלכה כ"ח וכמה שנבאר לפניו בס"ד רק דבכה"ג היה כל מעש"י קודש אפי' מהנהו ד' מלאכות דמתני' נ"ט ע"ב ולכך פרש"י דמיירי שלא הקדיש רק מה שהי' עושה לו בעצמו וע"כ לא מיירי שהקדיש גוף ידיה ולכך אמרי' הר"ז עושה ואכלת. ועי' פנ"י שכ' דרש"י נקט מה הוא עושה לו ליישב לשון המותר דסיפ' שהי' המותר מה' סלעים. ויש להסביר דבריו דהא לישנ' דהמותר מצינו נמי לפרש מה שהותירה ממזונותיה שלא אכלה והיה הפירוש במתני' הר"ז עושה ואוכלת כלומר מה שצריך לה לאכילה והמותר שהותירה מידי מזונותיה ר"מ אומר הקדש ועי' בשיטה מקובצת רק כיון דבחייה ל"ש כלל לומר שהותירה דמי יודע אם לא יצטרך לה למחר שכך הוצרכנו לפרש המותר מה' סלעים ודו"ק: (ב) והנה אם היינו מפרשי' במתני' המותר היינו מה שלא אכלה א"כ היה ההו"א דבאמת ההקדש חל רק האשה תוכל לגבות מזונותיה מן ההקדש דמעשה ידיה משיעבו' לה על החוב מזונות שמגיע לה מהבעל כמ"ש השיטה מקובצת דמעש"י הוי משיעבוד' לה כאפותיקו מפורש ועי' בס' אבני מלואים לא"ע סי' פ"א והוי מדוייק הלשון דהר"ז עושה ואכלת ולא קתני אינו הקדש ועי' במפורשים שעמדו בזה ולהנ"ל היה מדוייק לומר דבאמת קדוש רק אם אין הבעל נותן לה מזונות הר"ז גובה משל הקדש למזונותיה. אמנם רש"י לא ס"ל הכי שהרי בד"ה הר"ז עושה ואכלת פרש"י אין מעש"י קדוש על פיו כוונת רש"י לשלול בזה שלא נפרש דבאמת חל ההקדש רק שהי' גובה מן ההקדש למזונותיה לכך פרש"י דאין מעש"י קדושי' כלל וא"כ שפיר פרש"י דהמקדיש מעש"י אשתו היינו הה' סלעים והמותר היינו המותר מה' סלעים דלא נפרש המותר ממזונותיה כיון דלא נחתא קדושה כלל למעש"י והא דנקט באמת הר"ז עושה ואכלת ולא נקט אינה הקדש אפשר דהוא נתינת טעם דמשו"ה אינו הקדש כיון דמצי לומר אני עושה ואוכלת כלומר אינו ניזוני' ואינו עושה משו"ה לא חל ההקדש כלל אפי' אם אינו אכלת מעש"י כגון שניזוני' ממקום אחר וכסברת הר"נ דכיון דמצי לומר א"נ וא"ע אין ברשותו כלל להקדיש'. ובעיקר שיטת הרמב"ם פ"ו מעירוכין דידים בעצמן מצי להקדיש אע"ג דיכולה לומר א"נ וא"ע נבאר לקמן בס"ד ועי' בלח"מ פי"ב מהל' אישות הלכה ד' ודו"ק: (ג) ברש"י ד"ה המותר הקדיש מותר מעש"י אשתו ולא הקדיש מעש"י עצמן והמותר קנוי לו במע' כסף שתקנו לו חכמים שיתן לה בכל שבת. והנה רש"י פירש דסיפ' מיירי שלא הקדיש מעש"י עצמן והנה פשיטא דרש"י לא כתב כן רק אליבא דידן דלא מפרשי' לטעמא דר"מ דנעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם משא"כ לר"ל דטעמא דר"מ משום דהוי כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם פשיטא דליכ' לפרושי סיפא דלא הקדיש מעש"י עצמן דהא אם בפירש לא הקדיש רק המותר האיך נימא דנעשה כאומר יקדשו ידיך הא באומר יקדשו ידיך הוי כל מעש"י קדוש וע"כ דרש"י לא פירש כן רק לדידן דלא ס"ל בטעמא דר"מ כר"ל דנעשה כאומר לה יקדשו ידיך. וכן משמע מתוס' ד"ה מתוך שהקשו לר"ל ממתני' דקתני עושה ואוכלת ואי הוי מפרשי' לר"ל נמי כפרש"י דלא הקדיש מעש"י א"כ לא קשה ממתני' דעושה ואכלת דהא לא הקדיש עיקר מעשי' כלל וע"כ צ"ל דלר"ל וודאי מיירי סיפא דהמותר שהקדיש הכל עיקר מעש"י והמותר ולכך ס"ל דנעשה כאומר יקדשו ידך. וממ"ש רש"י דהמותר קנוי לו במע' כסף שתקנו חכמים שיתן משמע נמי דקאי אליבא דרב ושמואל דס"ל הכי דהמותר תחת מע' כסף וא"כ אינו הקדש לר"מ רק לאחר מית' ודקדק רש"י לפרש שקנוי לו המותר במע' כסף שתקנו לו שיתן בכל שבת וממ"ש שיתן ולא כתב שנותן לה משמע דאפי' אינו נותן לה רק כיון שתקנו לו חכמים שיתן אעפ"י שאינו נותן לא הוי רק כבע"ח וכ"ז שהי' בחייה מצי לעכב המותר בשביל המע' כסף שחיי' לה וממילא לאחר מית' דפקע החוב שפי' הוי הקדש וא"כ י"ל דזהו החילוק בין מעש"י כשאינו נותן לה מזונות ובין המותר כשאינו נותן לה המע' כסף דבמעש"י כיון שהי' תחת מזונות והיה עיקר התקנה לטוב' האשה מסתמא שהרי אי אפשר לה בלא מזונות א"כ כל שאינו נותן לה מזונות נפקע כח הבעל לגמרי ממעש"י ולא חל ההקדיש כלל אפי' לאחר מיתת' כיון דלא חל בשעתה לא מצי לחול לאחר מיתת' ג"כ דכל שאינו נותן לה מזונותיה נפקע רשות הבעל לגמרי ולא מצא ההקדש מקום לחול כלל. משא"כ מותר שהי' תחת מע' כסף אינו מוכרח שהי' רק משום טובת האשה דאטו מוכרח לה המ"כ כ"כ לומר שעיקר התקנה רק בשבילה היתה וא"כ י"ל שהתקנה היתה לטוב' הבעל ומשו"ה אעפ"י שאני נותן לה המ"כ מ"מ משו"ה לא נפקע לגמרי זכות הבעל רק שהי' כבע"ח ומצי גבתה ממותר המע' כסף שמגיע לה ומשעבוד לה כל המותר לחוב ההוא דלענין זה הו"ל כאפותיקי מ"מ מצא ההקדש מקום לחול בשעתו אם יפרע לה המותר וא"כ לאחר מית' דפקע החוב חל ההקדש במה שנותר לאחר מית' למפרע. אמנם כ"ז אי ס"ל דמותר תחת מע' כסף אז שפיר מצינו לומר דהתקנה לא היתה העיקר לטוב' האשה ולכך הבי' רש"י דהמותר קנוי לה במ"כ משא"כ אי ס"ל דמותר תח' מזונות וכיון דאי אפשר לה בלא מזונות שפי' מצינו לומר דעיקר היתה לטוב' האשה א"כ כל היכ' שאני נותן לה מה שמגיע לה תחת מותר דהיינו מזונות למאן דס"ל הכי שמזונות תחת מותר נפקע כח הבעל לגמרי ולא חל ההקדש כלל ולכך פרש"י כאן דמותר תח' מ"כ ולכך שפי' הוי הקדש ולפי' אם אינו נותן לה המ"כ כיון שהתקנה היה נמי לטוב' הבעל אפי' אם אני נותן לה מ"כ