תבואות השדה חלק ב פח

מצוות יובל ומצוות יובל אינו מעכב' קה"ג וכיון דבאמת הי' ספק אי יש לו קרקע מחיי' בהבא' וא"כ א"ש דלא הקש' ממתני' דג' אילנות מביא וקור' דשפיר ידע דמצי לשנויי לי' ה"נ בזמן שהיובל נוהג כמה שמתרץ לי' מעיקר' רק כאן במתני' דשתי אילנות הוי דחיק לי' למקש' לומר דמיירי בזמן שאין היובל נוהג דא"כ למה מבי' כלל מספיק' הא לא ישאר הקרקע אצלו לאחר שיבשו האילנות וממילא הוי כאין לו קרקע בבירו' ואמאי מביא וע"כ דמיירי בזמן שהיובל נוהג כמ"ש דאז לא יהי' ניכר דלעולם לא קנה הקרקע רק דהיובל מוציאו ולכך שפיר חיי' להביא מספיקא כמ"ש ואפ"ה בג' אילנות מביא וקורא וקשה לר"ל ומשני לי' ה"נ בזמן שאין היובל נוהג ולא קשי' אמאי מבי' מספק כיון דמ"מ אין לו קרקע דשפיר י"ל כמ"ש לעיל כיון דהא דהקרקע נשאר ביד בעלי' הראשונים ומוצאי' מהלוקח הי' רק מספיק' דחזק' מרא קמא הי' רק ספיק' דמספק נשאר הדבר בחזקתו ולא הוי בתורת וודאי ממילא לענין מצות שפיר רמי' עליו חוב' מצות בכורים ומחייב בהבא' מספיקא דלמא יש לו קרקע אבל באמת מיירי בזמן שאין היובל נוהג ומתורץ היטב בס"ד גם מה שהקשינו אות ה' ואות ו' ומתורץ הכל בס"ד ודוק היטב: (כ) שוב התבוננתי במ"ש לעי' אות י"ז דאי אמרי' אע"מ אין מצוות היובל מפקיע זכותו של הלוקח ולולא דעת המוכר שמעכב עליו לא היה נחשב השדה כגזולה אבל הלוקח אפי' אם מעכבו לאחר היובל רק שעבר על מצוות התורה. דלכאורה יש לדחות דמצינן למימר דכיון דאמר' התורה לא תמכר לצמיתות גלה לנו התורה בהדיא דלא מהני וא"כ היו נדחים דברינו אמנם יש להביא ראיה דאע"ג שאמר' התורה להדיא לא תימכר מ"מ אי אמרי' אע"מ לא הוי כגזולה. רק כאן גבי יובל דעת המוכר מעכבתו דהנה במס' תמורה ה' ע"א פריך הגמר' לאביי דס"ל אע"מ והרי חרמי' דאמר רחמנא לא ימכר ותנן חרמי כהנים אין פודין אות' אלא נותנ' לכהן אלמא לא מהני תיובת' דאביי אמר לך שאני התם דאמר רחמנא קדש קדשים הוא בהווייתו יהא עי"ש. הרי להדי' דאע"ג שאמר' התורה להדיא לא ימכר מ"מ לולא שגלתה התורה מקרא דקדש קדשים הוא הו"א דמהני לאביי וא"כ ה"נ למאן דס"ל אע"מ אע"ג שאמר' התורה לא תמכר מ"מ אם עובר ומעכבו לא הוי כגזולה. רק משום דעת המוכר שמעכב עליו ממילא הוי כגדולה אבל משום מצוות התורה גרידא לא היה נחשב כגזולה ולכך שפי' יש חילוק בין יובל ראשון ליובל שני כמ"ש לעי' וא"כ א"ש דביורשי' שלא שייך דעת המוכר מעכבו כמ"ש אע"ג שמוטל עליהם לקיים מצוות יובל מ"מ ע"י המצוה לא נפקע זכותם שלא יהי' כקה"ג אצלם. וזהו ראי' ברור' לדברינו וא"ש הכל על נכון מ"ש בס"ד ודוק: ויש להוסיף עוד על דברינו לעי' דרק בכה"ג לא הוי כקה"ג מצד מצוו' יובל אי אמרי' אעל"מ דהנה הך מילתא ר' יוסף אמר לה אליבא דר' יוחנן ובמס' כתובות פ"א ע"ב איתא שם אמר ר' יוסף השתא דאמר רבנן לא לזבן אע"ג דזבן לא הוי זבינו ולזה הוכיחו המפורשי' דר' יוסף ס"ל אעל"מ וממילא שפיר ס"ל דלא משכח' דמייתי בכורים אי לאו כקה"ג דמי ואין להאריך בזה יותר ודוק: פרק ה' עוד אופן אחר לתרץ הקושי' איך משכחת דמייתי בכורים (כא) כבר הערנו לעי' באות ז' אי מוחזק בקרקע מספיק' היינו כל שהי' מסופק אי הקרקע שלו ואוקמי' לי' בחזקתו אי חיי' בבכורי' מה"ת. והנה לכאורה היה מקום לומר באחי' שחלקו לדעת רש"י דבכורים הוי חובת הגוף דרמי' עלי' וממילא איכא עלי' חיוב בכורים שהרי לכל אחד יש קרקע בבירור רק שאיני יודע אם זהו הקרקע שלו. וא"כ איכא עליה מצוות בכורים ממנ"פ. ועייל בס' מחנה לוי שכ' דמשו"ה כ' רש"י ד"ה לא משכחת מביא וקורא כלומר דבהבא' לחודי' וודאי מחיי' שהרי יש לו קרקע רק מ"מ לא לקרי דלמא הני בכורים לאו מקרקע שלו הי'. והנה לכאורה היה מקום לומר דלמה לנו להקפיד על הקריאה דהנה שני טעמים יש במס' ב"ב פ"ב ע"א בהא דאינו קורא א' משום דמחזי כשקרא ב' משום דלמא אתו לאפקעינהו מתרומות ומעשרות, והנה י"ל דהטעם דמחזי כשקר' לא שייך רק כמו מוכר שזהו לפירו' שאין לו באמת קרקע כלל משא"כ באחי' שחלקו שבאמת אכילת הפירות הי' בשביל הקרקע שיש לו דאם הוא אוכל מפירות קרקע אחיו הרי אחיו אוכל פירות קרקע שלו וכל אחד נשתעבד לחבירו אפי' אם אין ברירה ובפרט לר"י דס"ל שיעבוד' דאורי' א"כ נשתעבד לו אותו הקרקע שאכל דהא אם הך קרקע הי' של אחיו א"כ הרי אחיו יאכל פירות מקרקע שלו ונשתעבד לו קרקע זו עבור אכילת אחיו פירות מקרקע שלו ול"ש למחזי כשקרא ושפיר הי' יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי שהרי יש לו קרקע ואפשר שבאמת זו הקרקע שלו. רק די"ל דמ"מ אין אלו בכורים מה"ת דהא אע"ג שיש לו קרקע צריך ליקח דווקא מפירות קרקעו. ואם אלו פירות אינן בכורים ממילא חייבים בתו"מ וצריך להפריש עליהם ואסור לקרות. אמנם ע"כ לא אמרי' כיון דרק ספיק' הוי חייבים בתו"מ אי אמרי' ספיקא דאוריי' מה"ת לחומר' וא"כ אסור לקרות והנה כבר כתבו האחרונים עיין פר"ח יו"ד בכללי ס"ס דמאן דס"ל חתיכ' א' גבי אשם תלוי ס"ל ס"ד מה"ת לחומר' והנה במס' כריתות רי' פ' ספק אכל איתא דרב אסי ס"ל חתיכה או שניתי ורב אסי הי' תלמודי' דר' יוחנן וא"כ ס"ל ספיק' דאוריי' מה"ת לחומר' וחייבים בכורים אלו בתו"מ והי' אסור לקרא או לאו דכה"ג דמי והוי בכורי' מה"ת. משא"כ לדידן דקיי"ל ס"ד מה"ת לקולא א"כ מותר להביא בכורים ולקרות דמחזי כשקר' לא שייך היכא שיש לו קרקע עכ"פ אע"ג שאינו מבורר איזה הי' קרקעו. ולדלמא אתי לאפקעונהי מתו"מ נמי ל"ש דבאמת מה"ת פטורים הם דהא אפשר דלמא הני פירות הם משדה שלו. ול"ל דאדרבה כיון דס"ד מהת"ל א"כ לא נתחייב כלל בהבאת בכורי' דבספק מ"ע וודאי אמרי' לקולא וא"כ ממילא חייבים בתו"מ זה אינו דהא ממצוות בכורים ליכ' למפטרי' מטעם ספיקא כיון דבכורים הוי מצו' דרמי' עלי' והרי נתחייב בכ"מ שהי' קרקע שלו רק דיש ספק אי הני בכורים הוי מקרקע שלו וממילא פטורי' מתו"מ או לא וכיון דס"ד מה"ת לקולא אזלינן לקולא דלמא זהו הקרקע שלו ופטורי' הני פירות מתו"מ וממילא שפי' מצי קרי. וא"כ א"ש אפי' אי אמרי' כדע' רש"י במס' גיטין כ"ה ע"א דלר' יוחנן נמי אין מחלופי' לגמרי רק לקיים מצוות יובל והדר שקלי' כמעיקר' משמע דלר' יוחנן נמי הוי ספק ומ"מ אסור לקרו' כיון דהוי ספיקא ממילא חיי' בתרומ' ואיכא חששא דלמא אתי לאפקעונהי אע"ג דל"ש למחזי כשקר' בספק אי יש לו קרקע כמ"ש ולכך לר' יוחנן לא הוי משכחת בכורים מה"ת רק משום דק"פ כקה"ג דמי ודוק: פרק ו' יבואר עוד איזה כללים בקנין פירות ושיטות הפוסקים. (כב) במס' יבמות ל"ו ע"ב בתוס' ד"ה ר' יוחנן כתבו דאפי' למאן דס"ל כקה"ג דמי