תבואות השדה חלק ב פו

פ"ד נבאר בס"ד איזה קושיות בסוגיא ותירוץ על קושי' הראשונים שהבאתי לעיל אות ג' לדידן איך משכחת דמייתי בכורים דקיי"ל ק"פ לאו כקה"ג וקיי"ל נמי אין ברירה והאחי' שחלקו לקוחות הן: (יב) בגמ' וצריך דאי אתמר בהא בההוא קאמר ר"ל דכי קא נחית אדעתי' דפיר' נחית אבל בהך דאדעת' דגופה קנחית אימה מודה לר"י וכו' עי' בגמ' עד סוף הסוגיא. והנה יש להקשות בכאן כמה קושיות א' מה כוונת הגמ' דמוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג אדעת' דגופה קנחית ואיזה קנין הגוף יותר יש לו מבמוכר שדהו לפירות. ואי הו"א דבזמן שהיובל נוהג מותר לשנות צורת הקרקע כמ"ש הראב"ד פכ"ג מהלכות מכירה היה מקום ליישב דכאן נחית אדעתא דגופה כלומר דיש לו קנין הגוף יותר מבמוכר שדהו כיון דמותר לשנות צורת הקרקע. אמנם כבר הבאתי לעיל באות ג' דגם בזמן שהיובל נוהג אין לו רשות לשנות בגוף הקרקע מדברי הירושלמי בסוגי' שכ' להדי' כך. א"כ מה קאמר הגמ' דאדעת' דגופה קנחית. ב' קשה דר' חסדא מחלק בין יובל ראשון ליובל שני דביובל ראשון שפיר מביא וקורא דאכתי לא סמכה דעתי' דמוכר וקשה כיון דמ"מ הלוקח לא קנה הקרקע רק לפירות כיון שמחוייב להחזיר לו א"כ מה נ"מ בסמיכה דעת המוכר אי לא. כיון דקיי"ל דאפי' אם המוכר רוצה ומתנה להדי' שלא תחזור ביובל ג"כ מחוייב להחזיר. עי' ברמב"ם פי"א מהלכות שמיטה ויובל והרמב"ם גופה פסק ג"כ הך חילוק' דר"ח בין יובל ראשון ליובל שני בפ"ד מהל' בכורים הלכה ב' רק הו' מפרש יובל ראשון היינו שהי' ראשון לכל המוכרים שהרי כתב אבל אם חזר ומכרה ביובל שני וכו' הרי שמפרש שבכל דור יש חילוק בין אם כבר עבר עליו היובל וכבר חזרה לו פעם אחת או לא. ג' למה תלוי דווקא בסמיכת דעת המוכר ולא בדעתו של הלוקח כלל עי' בפנ"י שעמד בזה. ד' יש לדקדק מה קאמר ר' יוסף אי לאו דאמר ר"י כקה"ג דמי לא משכחת דמייתי בכורים. ואמאי לא דלמא ס"ל כרב חסדא לחלק בין יובל ראשון ליובל שני ולפירש הרמב"ם א"כ משכחת הבאת בכורים וקריאתה בכל דור ודור ביובל הראשון במכירת הראשונ'. ועי' בפנ"י שהרגיש קצת בזה. ה' דפריך לר"ל ממתני' דמס' בכורים הקונה שני אילנו' מביא ואינו קורא הא שלשה מביא וקורא ולמה פריך מדיוקא ולא הקשה ממתני' דסוף פרק שם בפ"א משנה י"א הקונה שלשה אילנות מביא וקורא ולמה הקשה מדיוקא ואח"כ ראיתי קושי' זו בס' מחנה לוי בשם חידושי הר"נ ו' וכי לא ידע המקשן דמצי ג"כ לשנויי לי' הבמ"ע בזמן שאין היובל נוהג כמה שמתרץ מהך דהקונה אילן וקרקעו. ז' קושי' הראשונים שכבר הבאתי לעיל לדידן איך משכחת הבא' בכורים כלל כיון דקיי"ל לאו כקה"ג דמי והנה התוס' בד"ה אי לאו תירצו דדווקא בכותב לבנו קיי"ל דלאו כקה"ג דמי משום דאבא לגבי' ברי' אחולי אחול כדאמרי' שם במס' ב"ב קל"ו ע"ב. אבל אכתי קשה על הר"מ דפסק לענין בכורים נמי לאו כקה"ג דמי פ"ז מהל' בכורים וכן בש"ע חו"מ פסק נמי בסי' שמ"ו לענין שאילה בבעלים דלאו כקה"ג דמי ולאו דווקא גבי אבא לגבי' בריה עי' בסי' שמ"ו סעיף ט' א"כ קשה על הר"מ קושי' הגמ' לא משכחת דמייתי בכורים: (יג) ונראה לתרץ כל זה דהנה לכאורה יש לחקור מ"ט לא יהי' להלוקח בזמן יובל קנין הגוף בנכסים ואמאי לא נימא דנהי שמוטל עפ"י התורה להחזיר השדה ביובל ואיכא ל"ת דוהארץ לא תמכר לצמיתות לצמיתות ועשה דבשנת היובל הזאת. מ"מ לא הוי רק כשאר צווי התורה שאם עבר ולא קיים נענש ועי' בס' החינוך סוף מצוה ש"מ שכ' והעובר ע"ז וכבש הקרקע שבידו בטל עשה זו ועונשו גדול וכו' עי"ש ועי"ש במנחת חינוך מ"מ מנ"ל לומר שאם לא החזיר שהוי כגזילה ובפרט למאן דס"ל כאביי דכ"מ דא"ר ל"ת אע"מ א"כ ה"נ אמאי לא נימא שבאמת קנה הלוקח גוף הקרקע ויש לו בו קנין הגוף ממש רק בשנת היובל מוטל עליו לקיים מצד מצוות התורה להחזירו לבעליו מ"מ אם לא החזיר לא הוי כגזילה. א"כ ממילא קנוי הקרקע להלוקח בקנין הגוף (ויש לדון בזה עפ"י סברת הטורי אבן מס' ר"ה כ"ח דכל שנימא דלא מהני יתקן האיסור כ"ע מודו דאעל"מ ע"ש וא"כ ה"נ אי נימא דלא קנה הקרקע מתקן האיסור כ"ע מודי דאמרי' דל"מ מ"מ אין זה מוכרח דבאמת עושה איסור אפי' אי לא קנה כל שכבש הקרקע תחת ידו דנראה ככופר במעש' בראשית ח"ו כמ"ש החינוך וע"ש מצוה של"ט וא"כ הדק"ל מנ"ל לומר כלל דע"י מצות היובל לא מקרי קה"ג אצל הלוקח ולא נימא דהקנין אין תלוי כלל בזה ומצוה בעלמא הי' דרמי' רחמנא עליו להחזיר) אמנם אחר העיון ל"ק דכיון דמצות יובל נוהג א"כ לא היה דעת המוכר למכור רק עד שנת היובל דווקא וממילא אם לא יחזיר לו יצא מתחת ידו בדין כמו המוכר שדהו לפירות לעשר שנים דפשיט' שלאחר כלות הזמן הוי אצל הלוקח כמו גדולה: (יד) וא"כ שפיר י"ל דזהו כוונת ר"ח לחלק בין יובל ראשון ליובל שני דבאמת אמרי' אפי' בזמן שיובל נוהג מ"מ ע"י מצות יובל לא נפקע כחו וזכותו של הלוקח שלא יהי' נקרא אצלו קה"ג ומצוה בעלמא דרמי' רחמנא עליו. אמנם הרי מ"מ ממילא נפקע כחו של הלוקח כיון שאין המוכר מקנה לו השדה רק עד זמן היובל ובזה שפיר יש לחלק דע"כ לא אמרי' שמסתמא אין המוכר מקנה לו רק עד זמן היובל ה"ד אם כבר חזרה לו פעם אחת שדה המכירה משא"כ בשלא חזר' לו עוד בשום פעם אין המוכר סומך על זה כ"כ ודעתו להקנות לו לעולם וא"כ אע"ג דהלוקח מחוייב מ"מ להחזיר משום מצות התורה מ"מ לא נפקע כחו וזכותו עי"כ שלא יהי' נקרא כקנה"ג אצל הלוקח ורק מצוה בעלמא מקיים ושפיר מביא וקורא. משא"כ או הו"א דע"י מצוה יובל הפקיע' התורה כחו של הלוקחי' שלא יהי' נקרא קה"ג כלל ולא יוכל להקרא על שם המקח שהוא בעליו א"כ אין חילוק בין יובל ראשון ליובל שני דהא מצות התורה הפקיע' כחו וזכותו. אמנם אי אמרי' כמ"ש דע"י המצוה לא נפקע כחו וזכותו של הלוקח דאפי' אם אינו מקיים מצוות התורה נמי לא היתה מקרי גזולה בידו רק מצד המוכר שלא נתכוי' להקנו' לו על יותר מעד זמן היובל משו"ה הוי כמו גדולה תחת ידו א"כ שפיר יש לחלק בין יובל ראשון ליובל שני. ותלוי הכל בסמיכת דעת המוכר ומתורץ מה שהקשינו באות ב' ואות ג' ודו"ק. וממילא מתורץ נמי מה דקאמר אבל הכא דאדעת' דגופ' קנחי' כלומר דביובל אע"פ שצריך להחזיר מ"מ משום כך לא נפקע' כחו וזכותו שלא יהי' אצלו כקה"ג ומצוה בעלמא רמיא עליו לכך אשמעי' כיון דמ"מ אין דעת המוכר למכור לו רק עד היובל ממילא נפקע כחו וזכותו ע"י דעת המוכר. אבל מצד מצוות התורה גרידא לא היה נפקע כחו וזכותו והיכא שאין דעת המוכר מעכב אע"ג שמחוייב להחזיר הקרקע דתנאי לא מהני. מ"מ לענין שלא יהי' נקרא גזולה אצלו מהני וממילא כל זמן שהי' אצלו חשיב לא כקה"ג אצל הלוקח והא דכתב הר"מ פי"א משמיט' אין מעשיה' מועילו' אלא תחזור לבעליה היינו שלא יעבור על מצוות התורה אבל לענין שלא יהי' כקה"ג זה וודאי לא אמרי' כ"ז שהי' אצל הלוקח אם אין דעת המוכר