תבואות השדה חלק ב פג

אילנות כיון דספק אם קנה קרקע דצריך להפריש תרומה ומעשרות דלמא לא הוי בכורי' וכ"ש הכא דמה"ת לא הוי בכורים כלל וודאי צריך להפריש תו"מ אמנם לפרשב"ם דמה"ת חייב בהבאה א"כ א"צ להפריש תו"מ ולפי"ז צ"ל הטעם דאינו קור' אע"ג דל"ש הטעם דלמא אתי לאפקעונהי מתרומה ומעשרות מ"מ אינו קורא דמחזי כשקרא אם יאמר מן האדמה אשר נתת לי והוא אין לו קרקע דבמס' ב"ב פ"ב ע"א אמרי' שני טעמים בהא דאינו קורא עי"ש ומדברי הר"מ פ"ד מהלכות בכורים הלכה ד' שכ' גבי קונ' שני אילנות מבי' ואינו קורא משום שהדבר ספק אי קנה קרקע ולכך מקדיש אותה תחלה ומפריש מהם תרומה ומעשר ושם בהלכ' ו' לענין מוכר שדהו לפירות כתב סתמא מביא ואינו קורא ולא כ' שצריך להקדיש אותה תחלה ולהפריש תו"מ משמע נמי דס"ל כפירוש הרשב"ם דכאן במוכר שדהו לפירות כיון ששעבד לו יניקת הקרקע לפירותיו חייב מה"ת להבי' ולכך לא ס"ל שצריך להקדיש אותם ולהפריש מהם תו"מ: (ב) והנה יש לעיין לפימ"ש רש"י בד"ה מדאורייתא דבכורים הוי חובת הגוף ולכך אי ס"ל אין קנין לנכרי בא"י מחוייב המוכר שדה לנכרי מה"ת ליקח ממנו פירות ולהביא בכורים א"כ קשה במוכר שדהו לפירות לר"ל דס"ל דלא קנה הלוקח דלאו כקה"ג דמי אמאי לא מחייב המוכר ליקח ממנו פירות ולהביא בכורים ולקרו' וא"כ כמו דפליגי ר"י ור"ל לענין לוקח ה"נ נפלגי במוכר דלר"י כיון דהלוקח יש לו קנין הגוף א"כ המוכר להביא ולר"ל דלאו כקה"ג דמי צריך המוכר להביא כיון דיש לו קרקע ובכורים הוי חובת הגוף לדעת רש"י וכמו גבי מכר לנכרי דאמרי' כיון דאין לו קנין לנכרי מחייב המוכר ליקח פירות ולהביא ה"נ מ"ט לא נימא כן גבי מכר לישראל כיון דלא קנה הגוף מחייב המוכר ליקח ממנו פירות ולהביא בכורים. אמנם אי אמרי' כדעת הרשב"ם שם דבהבאה מחייב הלוקח מה"ת א"ש דדווקא במוכר לנכרי דאם לא יביא המוכר בכורים נפקעת השדה ממצות בכורים שפיר אמרי' דהמוכר חייב מה"ת משא"כ במוכר שדהו לפירות לישראל כיון דאיכא מצוות הבאת בכורים מה"ת על הלוקח א"צ המוכר ליקח פירות ולהביא בכורים ודו"ק. ועד"ז היה מקום ליישב מה שיל"ד בסוגי' בלישנא דנקט המוכר שדהו לפירות כיון דכל עיקר הפלוגת' הי' רק אם הלוקח חייב בבכורים הו"ל למנקט הלוקח שדה לפירות וכו' וכן יל"ד למה נקט שדהו ולא סתם המוכר שדה לפירות וכן ראיתי בס' נדפס מחדש לקוטי חבר שעמד בזה ולדברינו א"ש דאי הוי נקט הלוקח שדה הו"א דמשו"ה לא מיירי כלל מדין המוכר אי חייב ליקח פירות ולהביא בכורים דמיירי בלקח מן הנכרי וא"כ ליכא נפקותא כלל מדין המוכר משא"כ בלקח מישראל כיון דהלוקח אין לו קה"ג ממילא המוכר חייב בהבאת בכורים כמו במכר לנכרי למ"ד דאין קנין לנכרי לכך נקט המוכר שדהו כלומר בגוונא דהמוכר הי' ישראל דעסקינן בי' ומה"ט נקט ג"כ שדהו דאי המוכר היה נכרי ל"ש למנקט לשון שדיהו כיון דאין קנין לנכרי בא"י ואפ"ה רק הלוקח חייב בבכורים ולא המוכר אפי' לר"ל אע"ג דהקרקע לא נקנה קה"ג להלוקח מ"מ כיון דעל הלוקח חיוב בכורים מה"ת אע"ג שאינו קורא לכך אין המוכר חייב להביא כנ"ל לדעת הרשב"ם דס"ל דהלוקח חייב בהבאה מה"ת אפי' לר"ל אמנם לדעת התוס' דהלוקח אינו חייב מה"ת כלל אפי' בהבאה הא דאין המוכר חייב היינו משום דהתוס' לא ס"ל כפרש"י דבכורים הוי חובת הגוף כמו מצוה דרמי' עלי' דכן משמע מדבריהם במתני' ד"ה לוקח ועי' במפורשים וממילא אין המוכר חייב בבכורים כלל כיון שאין לו פירות ודו"ק: פ"ב נבאר מה החילוק בין המוכר שדהו לפירות ובין המוכר לזמן קצוב. (ג) הרמב"ם פכ"ג מהלכות מכירה הלכה ו' כתב וז"ל ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס וכו' כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל ובראב"ד שם מסיי' וז"ל עוד אפשר מוכר שדהו לס' או לנ' או למ' שנה שיעשה בו כל חפצו כל ימי המכר מפני שהי' כמוכר בזמן היובל עכ"ל נראה מבואר מדבריהם דקונה בזמן היובל נקנה לו הקרקע אפי' לחפור בה אע"ג שצריכה להחזיר ביובל. ומתוך דברי הרמב"ם אלו מיישב בס' קצה"ח סי' רנ"ז קושי' ראשונים המפורסמי' כיון דאנן קיי"ל בכמה מקומות כר"ל דק"פ לאו כקה"ג דמי וקיי"ל נמי האחי' שחלקו לקוחות הן א"כ איך משכחת דמייתי בכורים כמ"ש ר' יוסף אי לאו דאמר ר"י ק"פ כקה"ג דמי לא מצא ידיו ורגליו והוא קושי' התוס' והראשונים ועי' במס' בכורות נ"ב ע"ב ד"ה ואמר ר' אסי שהקשו ג"כ הכי וכתב בס' הנ"ל וז"ל ולע"ד נראה דאע"ג דקיי"ל כר"ל דק"פ לאו כקה"ג היינו היכא שאין לו אלא פירות ולי' לי' בגוף כלום אבל קנין פירות דיובל הוי כקה"ג טפי ומשום דבשדה יובל רשאי לחפור בה בורות שיחי' ומערות כמ"ש הר"מ פכ"ג מהל' מכירה וכו' עכ"ל וא"כ הו"ל כמו קנין הגוף ממש. והנה באמת י"ל כל היכא דיש לו רשות לחפור בהשדה הו"ל כמו קנין הגוף ומותר להביא בכורים. אמנם במחכ"ת של הגאון בעל קצוה"ח נעלם ממנו דברי המל"מ פי"א מהלכות שמיטה ויובל הלכה א' שהביא להדיא מהירושלמי דסוגי' דבזמן שהיובל נוהג אסור לחפור בה שיחי' ומערות משום דכתיב ושב לאחוזתו בעינן עי"ש וא"כ לא מתורצ' הקושי' וכבר העיר בזה על קצה"ח הנ"ל בס' מנחת חינוך סי' של"ט. ושם רוצה לומר דהקונה לס' שנה שאינ' יוצא' ביובל כמבואר מס' ב"מ ע"ט ובר"מ פי"א מהלכות שמיטה בכה"ג מותר לקלקל בגוף השדה וא"כ שפיר היה משכחת לה מביא וקור' בקונה לזמן דיש לו קנין בגוף השדה כיון דמותר לקלקל בכה"ג עי"ש במנחת חינוך ועי' עוד בס' הנ"ל במצוה תר"ו שכ' ג"כ הכי: (ד) אמנם עדיין לא העלינו ארוכה בזה לתרץ א"כ מה קאמר הגמ' דאי לאו דאמר ר"י ק"פ כקה"ג לא משכחת דמייתי בכורים הא אפי' אי הוי ס"ל לאו כקה"ג דמי שפיר מצי להביא בכורים בקונה לזמן כיון דיש לו קנין בגוף השדה לחפור בה. ועי' בחי' פנ"י דדווקא לר"י דאי' לי' אין ברירא בוודאי וצריכין להחליף חלקיהם בשנת היובל לכך אי לאו דכקה"ג דמי לא הוי מצי מייתי בכורים וקרי משא"כ לדידן אע"ג דאין ברירה מ"מ לא נתבטלה חלוקתם מכמות שהיתה וישאר כל אחד בחלקו אחר היובל שפיר מצי לקרות מן האדמה אשר נתת לי ד' וכן כ' הר"מ פי"א מהל' שמיטה הלכ' כ' וז"ל האחי' שחלקו כלקוחות הן ומחזירין זל"ז חלקו ביובל לא תבטל חלוקת' מכמות שהיתה עכ"ל וא"כ שפיר מצי מייתי בכורים וקרי' וכה"ג כתב ג"כ בחידושין ריש פ' כל הגט עי"ש ועי' בס' שא"ר סי' צ' שכ' ג"כ כה"ג אמנם בס' ברוך טעם בסוגי' תמה דהאיך נימא דישאר כל אחד בחלקו כמו שהיה מטעם דקרקע בחזקת מר' קיימא דזה אינו אלא במטלטלין שיש לכל אחד חזק' במה שהי' תחת ידו משא"כ בקרקע לא מהני חזקת הבעלים מה שהיו מוחזקים בה ומוקמי' כמו שהיתה קודם לידת הספק וא"כ צריכי' להחליף החלקי' רק אי הוי ס"ל כקה"ג דמי שפי' הו"מ