תבואות השדה חלק ב פא

כנ"ל בדעת הפוסקים דס"ל דבחוב נמי מהני היכא דאיכא מגו וא"ש דינו של המחנה אפרים ודו"ק היטב:. פרק ד' נבאר קצת סוגיא דמס' גיטין י"א ע"ב (יד) שם אמר רב חסדא תופס לבע"ח באנו למחלוק' ר"א ורבנן והביא שם מתני' דמס' פאה מי שלקט וכו' ר"א אומר זכה לו ורבנן אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ואמר ר"פ דלמא התם פליגי מטעם מגו דאי בעי מפקר לנכסי' ומגו דזכי לנפשי'. הנה הא דנרא' דאפי' לר"פ דמוקי פלוגתייהו במגו ס"ל במעשיר לעני פליגי ולא מעני לעני כדעת ר"נ במס' ב"מ ועי' בס' טוב גיטין שם ונראה דדווקא ר"נ ס"ל המגביה מציאה לחבירו לא קנה שפיר מוקי לה אפי' מעני לעני אמנם ר"פ מסתמא ס"ל כהלכת' דהמגביה מציאה קנה חבירו וע"כ טעמא דרבנן דפליגי דווקא בתרי מגו. ואפשר דבחד מגו לא היה הזהיר' התורה ללקט לעני וקאי האזהרה דלא תלקט דווקא בעשיר. והנה במס' ב"מ כתבו התוס' ד"ה ולימא מר וז"ל ויחלקו בתופס לבע"ח ולא מטעם מגו דהא ר"ח ס"ל כמו ר"נ המגביה מציאה לחבירו ל"ק וס"ל דבתופס לבע"ח פליגי עד דדחי לי' ר"פ. ואיני יודע מאי בעי התוס' בזה. וכי מה אכפת לן אי ר"נ נמי ס"ל דטעמא דר"א ורבנן דר"א ס"ל אמרי' מגו דזכה לנפשי' ורבנן ס"ל אפי' חד מגו לא אמרי' ושפיר נמי מצי סובר המגביה מציאה לחבירו לא קנה כרבנן. ונ"ל דהנה לכאורה יל"ד כיון דמרא דשמעת' דתופס לבע"ח לא קנה הי' ר' יוחנן במס' גיטין ובמס' כתובות א"כ אמאי קאמרו ר"נ ור"ח סתמא המגבי' מציאה לחבירו לא קנה חבירו מ"ט הוי תופס לבע"ח ותופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ולא קאמרו ואמר ר"י התופס לבע"ח וכו' דהא צריך לומר דבר בשם אומרו ומצינו שהקפידו מאוד על זה לאומרו בשם אומרו ממש עי' מס' יבמות צ"ו ע"ב. ונ"ל עפ"י מ"ש לעיל אות ז' דלסברת הרמב"ן דמציאה לא מקרי חוב משום שלא זכה בה שום אדם ה"ה פאה לא מקרי חוב א"כ לא הי' אפשר כלל להוכיח דינ' דר"נ ורב חסדא אר"י דהא לר"י וודאי במציאה קנה חבירו דהכי ס"ל להדי' וע"כ דמציאה לא מקרי חוב. אמנם ר"נ ס"ל להוכיח ממתני' דמס' פאה דפאה הוי חוב לאחרים וא"כ ה"ה מציאה וס"ל דטעמא דרבנן דלא זכה העני משום תופס לבע"ח. וא"כ אמרו ר"נ ור"ח ב' דברים האחד דהוי תופס לבע"ח כלומר דמציאה נמי חוב מקרי. והשני דתופס לבע"ח ל"ק כרבנן ולכן לא הביאו מר"י דהם הוכיחו דתופס לבע"ח ל"ק ממתני' דמס' פאה אמנם אי הו"א דבפאה הטעם דלא אמרי' מגו דזכה לנפשי' לא הוי אשמעי' במציאה דיש לחלק כמ"ש התוס' מס' גיטין י"ב ד"ה אלא דבפאה סברא הי' שלא זכתה התורה אלא כל מה שאחד מלקט לצורך חבירו משא"כ אי לא קיימינן בהך סברה דלא תלקט. וטעמא דמתני' דמס' פאה הי' משום תופס לבע"ח שפיר מוכח דבמציאה נמי לא קנה חבירו דמציאה הוי חוב כמו פאה ולא אמרי' מגו דזכה לנפי' דהא בפאה נמי שייך מגו כיון דמיירי מעני לעני ואפ"ה אמרי רבנן דלא קנה אלמא כל היכא דהוי תופס לבע"ח לא מהני אפי' היכא דאיכא מגו. וזה כוונת התוס' מס' ב"מ דלר"נ דס"ל מעני לעני לא ס"ל הטעם דפליגי במגו דזכה לנפשי' דא"כ מנ"ל דגבי מציאה לא אמרי' מגו דזכה לנפשי' דלמא דווקא בפאה לא אמרי' מגו כסברת התוס' מס' גיטין דמסתמ' הקפיד' התורה שכל אחד ילקט לעצמו משא"כ במציאה שפיר אמרי' מגו. משא"כ אי ס"ל לר"נ כמו ר"ח דפליגי בתופס לבע"ח וע"כ דלא נחתנ' כלל להך סברא ר"פ שם דלת תלקט ואמרי' דפאה אע"ג שלא זכה בה אדם מקרי חוב וה"ה למציאה שפיר מוכח דבמציאה נמי לא קנה וז"ש התוס' ויחלקו בתופס לבע"ח כלומר ומשו"ה א"ש דס"ל לר"נ ור"ח דמציאה נמי תופס לבע"ח מקרי אע"ג דעדיין לא זכה בה שום אדם כיון דפאה נמי הוי חוב אע"ג שלא זכה בה שום אדם וא"ש מ"ט לא הביאו ר"נ ור"ח מילת' דר' יוחנן כלל דעיקר הוכחת' דמציאה דמי' לחוב הי' ממתני' דמס' פאה ודו"ק היטב: (טו) ועד"ז י"ל פרפר' אחד במס' גיטין מ"ט לא ניחא לי' לר"ח לומר דרבנן ור"א פליגי מטעמא דכתיב לא תלקט ומ"ט קאמר דווקא דפליגי בתופס לבע"ח ולהוכיח דמציאה נמי הוי חוב כמו פאה. ונ"ל דהנה בתוס' שם ד"ה אלא הקשו אי אמרי' אע"מ מ"ט לא קנה העני ומה בכך דכתיב לא תלקט. רק התוס' תירצו שם דכתיב לעני ולגר תעזוב אותם משמע דלא קנה וזה הי' נראה לדוחק לרב חסדא. ועי' בס' אמרי בינה למס' גיטין להגאון ר"מ א"ש ז"ל דאי אמרי' אשלד"ע והשליחות בטל כדעת הנו"ב א"כ ממילא ל"ק. **(הגה"ה עי' בנו"ב מד"ת לאה"ע סי' קי"א שהרגיש בהך קושי' מדברי תוס' אלו ועי' בשו"ת שואל ומשיב מהדו' תליתאי ח"א סי' תנ"ב שכ' ג"כ כה"ג דכיון דהי' מידי דלא בעינן שליחות דווקא רק במגו דזכה לנפשי' ואם השליחות בטל מ"מ הרי יכול לזכות לעצמו וממילא זכה העני ג"כ ול"ש לומר אשלד"ע והמעשה בטל דהא מ"מ מצי לזכות לעצמו וממילא זכה העני ג"כ ונהנותו שכוונתי לדעת הגדול ועי' בנו"ב שם ודו"ק:)** ויש לפקפק בזה דע"כ לא אמרי' דאי אשלד"ע השליחות בטל דווקא דומי' דגיטין וקידושין דבעי' שליח דווקא וכגוונא דנקטו התוס' מס' ב"מ י' ע"ב ד"ה דאמר דהיינו לענין קידושין דמזה הוכיח הנו"ב דאי אין שלד"ע השליחות בטל משא"כ לענין זכי' בפאה אטו בעינן שליח דווקא ואטו אם שלח קוף אחד להביא לו פאה וכבר הגיע לידו אטו לא מהני וא"כ כה"ג אפי' ע"י אחר מה בכך דהשליחות בטל מ"מ הרי כבר זכה לו. עי' בנו"ב מד"ק לא"ע מסי' ע"ד עד סי' פ"ב שהאריך בענין הזה. והנה ידוע דמאן דס"ל שנוי קונה ס"ל אע"מ עי' רש"י מס' תמורה סוף הסוגי' דאפל"מ ורב חסדא ס"ל מס' ב"ק ס"ז ע"א שנוי קינה מה"ת וא"כ ממילא אע"מ וליכ' למימר דמשו"ה ס"ל לרבנן דלא זכה העני משום לא תלקט הא מ"מ אע"מ כקושית התוס' וע"כ דהטעם משום תופס לבע"ח וא"כ מוכח דפאה נמי מקרי חוב וה"ה מציאה ושפיר ס"ל מס' ב"מ המגביה מציאה ל"ק משום דהוי תופס לבע"ח. אמנם ר"פ דחי לי' דלמא וכו' משום דכתיב לא תלקט כלומר ואפי' אי אמרי' בעלמא אע"מ הכא לא מהני כתירוץ התוס' משום דכתיב לגר תעזוב. אבל תופס לבע"ח לא שייך גבי פאה וה"ה מציאה לא אקרי חוב וס"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כר"י במס' ב"מ ודו"ק היטב: (מז) במה שנחלקו הסמ"ע והש"נ בחו"מ סי' ק"ה דדעת הרמ"ע שם ס"ק ג' דהא דאמרי' היכא דהלוה חייב להתופס דמהני תפיס' היינו דווקא היכא שאינו תופס רק כדי חובו דבזה שייך לומר מגו דאי בעי זכה לנפשי' משא"כ אם הי' הלוה חייב לו למשל מאה זהו' והוא תופס ק"נ ורוצה ליתן המותר לבע"ח אינו יכול דבהמותר ל"ש מגו דאי בעי זכה לנפשי' והש"כ שם ס"ק ב' כתב דכה"ג נמי מהני תפיס' ועי' בס' קרבן נתנאל על הרא"ש פ"ק דמס' גיטין אות ע"א