תבואות השדה חלק ב פ

לזכות לעצמו ג"כ ועי' בנתה"מ ס"ק ב' בסי' ק"ה. והנה בס' מחנה אפרים הלכות שלוחי' סי' י"א כתב לדינא דפועל ידו כיד בע"ה מסוגיא דהכא דמסקינן שאני פועל דהוי כיד בע"ה ולכאורה אין ראי' מהך דהכא דלמא הכא שאני דיש לו יד לזכות במציאה כמ"ש התומי' משא"כ שם במעקה שהביא המח"א שיוכל הישראל לברך מה שעושה פועל הגוי דאין לו שום צד במצוה ההוא אך יהי' מוכח דהוי כיד בע"ה ועי' בשו"ת להגאון ר' יודא אסאד ח"ב סי' רי"ג שהאריך בהך דינ' דבעל מחנה אפרים שהבאתי ונ"ל לקיים דברי הבעל מח"א להוכיח משיטת הפוסקים דהך דינ' דפועל ידו כיד בע"ה ועדיף משליח דעלמא הי' מוכרח ובזה יהי' נכון ג"כ מה שנסתפק המרדכי אי בפועל מהני תפיס' לחוב לאחרים דהנה כבר הבאתי לעיל באות א' דאיכא ב' תירוצים על הקושי' שהקשו הראשונים לר"י דס"ל תופס לבע"ח ל"ק וס"ל המגביה מציא' לחבירו קנה או דבמצוה שאני מגו דזכי לנפשי' וכו' וא"כ ה"ה בחוב היכא שחייב להתופס ג"כ מהני תפיס' במגו דזכי לנפשי' עי' במרדכי פ"ק דמס' גיטין בדינ' דתופס לבע"ח תירוץ השני מ"ש הרמב"ן והריטב"א הביאו דמציאה לא מקרי חוב לאחרים כיון שלא זכה עדיין שום אדם וא"כ להך תירוצ' אינו מוכח כלל דאמרי' מגו דזכי לנפשי' וא"כ י"ל אפי' היכא שחייב הלוה להתופס ג"כ לא מהני תפיס' כיון דבבע"ח איכא חובה. ומעתה י"ל דבהני ב' תירוצים תלי' הך דינ' אי הך תירוצא דמשני הגמ' לר"נ דשאני פועל אי יהי' מוכרח לדידן נמי. דהנה אנן קיי"ל מציא' פועל לבע"ה כהך ברייתא היכא ששכרו ללקט מציאות ועי' בחו"מ סי' ע"ב סעיף ג' והנה קשה קושי' הראשונים הא הו"ל תופס לבע"ח וכאן לא שייך לתרץ מגו דזכ' לנפשי' כמ"ש הראשונים לענין מגביה מציאה לחבירו דבשלמא במגביה מציאה שבאמת רוצה לזכות לחבירו שפי' י"ל דמצי זכה לי' משום דאי בעי זכ' לנפשי' אבל גבי פועל דחמרי' מציאתו לבע"ה דמיירי היכא שהוא רוצה לזכות לעצמו דומי' דרישא בזמן שאמ"ל נכש עמי היום דמציאתו לעצמו דהיינו שזוכה לעצמו ה"נ בסיפא דמציאתו לבע"ה מיירי אפי' שהפועל רוצה לזכו' לעצמו וא"כ איך נימא דזכ' בע"ה מכח מגו דאי בעי זכ' לנפשי' כיון דבאמת רוצה לזכות לעצמו ואנן לא שבקי' לי' ואיך יוכל לזכות בעה"ב מכחו דכל ענין מגו דזכ' לנפשי' הי' רק דמשו"ה מצי לזכות לבע"ה ויש לו כח לזכות לו והיינו דווקא היכא שבאמת רוצה לזכות לו משא"כ אם אינו רוצה לזכות לו האיך יזכה בעה"ב מטעם מגו דזכה לנפשי' והכי ריהטא לישנ' דגמ' מגו דזכ' לנפשי' זכ' נמי לחברא כלומר מצי לזכות לחבירו נמי משא"כ בפועל כיון דל"ש זכ' לחברי' דהא הוא אינו רוצה לזכות לו כלל מה מהני מגו דאי בעי זכה לנפשי' אפי' אי הוי אמרי' תרי מגו כלומר מגו דאי בעי הדר משכירותו ואי בעי זכ' לנפשי' מ"מ הרי אין רוצה לזכות לחבירו ודו"ק וא"כ קשה הא הו"ל תופס לבע"ח ואיך זכה הבע"ה וע"כ צ"ל דפועל הוי ידו כיד בעה"ב ממש וא"צ כלל לטעם מגו ושפיר זכה הבע"ה ומהתימא לו על התומי' והנתיבות שלא נחתו להך סברא דבפועל ל"ש מגו דזכה לנפשי' כיון שאינו רוצה לזכות לבע"ה ומגו דזכה לנפשי' לא שייך רק היכא שבאמת רוצה לזכות לחבירו אבל כאן שהוא רוצה לזכות לעצמו איך נימא דהבע"ה זכה מכחו והוא אינו רוצה כלל לזכות לו וע"כ רק משו"ה זכה בע"ה כתירוצ' דגמ' דפועל ידו כיד בע"ה והוי כמו בעבד כנעני דאמרי' מס' ב"מ צ"ו דידו כיד רבו לענין שאיל' בבעלים והכי קיי"ל בחו"מ סי' שמ"ו סעיף ו' אע"ג דע"י שליח לא מקרי שאולה בבעלי' לדעת הרי"ף והר"מ ע"ש בסמ"ע ס"ק ט"ו מ"מ עבד הוי כבעלים ממש וא"כ ה"ה פועל כמ"ש בס' שטמ"ק דשכירות ליומי' ממכר הי' ועי' היטב ברי"ט אלגאזי למס' בכורות פ"ד ס"ק נ' שהאריך בזה וא"כ כיון שמוכרח לומר גבי פועל דידו כיד בע"ה שפיר מהני לתפוס בחוב נמי אפי' במקום שחב לאחרים: (יב) אמנם כן היינו דווקא להך תירוצא דאמרי' דבמציאה משו"ה קנה משום מגו דזכה לנפשי' וא"כ בפועל שאינו רוצה לזכות לבע"ה לא שייך הך טעמא כמ"ש וע"כ מוכח דפועל ידו כבע"ה ממש משא"כ אי אמרי' כמה שתירץ הרמב"ן דמציא' לא מקרי חוב כלל א"כ שפיר י"ל דע"כ לא מסקינן בגמ' דפועל ידו כיד בע"ה רק לר"נ דס"ל דמציא' הוי נמי תופס לבע"ח כמו בחוב ממש וא"כ קשה מפועל וע"כ דפועל הוי כבע"ה ממש. משא"כ לדידן דס"ל דמציא' לא הוי חוב כלל וא"כ ל"ק מברייתא דמציא' פועל לבע"ה משום דהתם לא מקרי חב לאחרים דמציאה לא הוי חוב. ולפי"ז בחוב ממש גם פועל לא מצי לתפוס. ובזה באמת נסתפק המרדכי דאי ס"ל הטעם במגביה מציאה דקני רק משום מגו דזכה לנפשי' משא"כ היכא דלא הי' שייך מגו דזכה לנפשי' הוי מציאה כמו חוב דעלמא וא"כ קשה מברייתא דפועל דשם לא שייך מגו דזכה לנפשי' כמ"ש באות הקודם וע"כ דפועל הוי כבע"ה ממש וא"כ בחוב נמי מצי לתפוס אפי' לשיט' דשליח לא מהני מ"מ פועל עדיף משליח משא"כ אי ס"ל כתירוץ הרמב"ן דמציאה לא הוי חוב א"כ ל"ק ממציאת פועל דגבי מציאה ל"ש תופס לבע"ח וא"כ בחוב ממש גם פועל לא מצי לתפוס ולא אמרי' דפועל כיד בע"ה רק לר"נ דלא מחלק בין מציאה לחוב וזה הי' ספיקו של המרדכי כאיז' מן התירוצים קיי"ל או כתירוץ הרמב"ן או כתירוץ ר"ח במרדכי: (יג) וא"כ יפה כתב הבעל מח"א דכיון דדעת הר"מ פ"ב מהל' מלוה והמחבר כתב להדי' בסי' ק"ה דהיכא שהלוה חייב לתופס מהני התפיס' וע"כ צ"ל דס"ל כתירוץ הר"ת דבאמת מציאה נמי הוי חוב רק במציאה מהני משום מגו דזכה לנפשי' והלכך בחוב נמי היכא שהלוה חייב לתופס מצי לתפוס במגו דזכה לנפשי' וא"כ ישאר הקושי' מ"ט אמרי' גבי פועל נמי מציאתו לבע"ה הא בפועל ל"ש מגו דזכה לנפשי' כיון שאינו רוצה לזכות לבע"ה כלל וע"כ דפועל ידו כיד בע"ה וכמה דמשני הגמ' לר"נ ה"ה לדידן נמי הוצרכ' גבי פועל דל"ש מגו דזכה לנפשי' לומר דפועל הוי כבע"ה ממש ולכך שפיר פסק המח"א דפועל הוי כבע"ה ממש דמשיטת הפוסקים דנקטו הטעם דמגביה מציאה דקנה חבירו משום מגו דזכה לנפשי' וע"כ בפועל דל"ש מגו דזכה לנפשי' אמרי' דהוי כבע"ה ממש ודו"ק: ודא דבאמת לא ס"ל להפוסקים. כהרמב"ן דמציאה לא מקרי תופס לבע"ח דלא הוי חוב ממש י"ל דכבר כתבנו לעיל באות ד' דאי אמרי' מציאה לא הוי חוב א"כ פאה נמי לא מקרי חוב וא"כ קשה אמאי ס"ל לרבנן דלא זכה העני. ולומר משום דכתיב לא תלקט לעני כמ"ש הגמ' מס' גיטין י"ב לא הי' ניחא להו להני פוסקים דקשה עכ"פ אי אמרי' כל מילתא דא"ר ל"ת אע"מ א"כ אמאי לא קנה העני כמ"ש התוס' שם וע"כ צ"ל דבאמת מציאה ופאה כה"ג נמי הוי חוב וא"כ בפאה שפיר לא זכה העני ואע"ג דבמציאה מהני היינו מטעם מגו דזכה לנפשי' ובפאה מעשיר לעני דאיכא תרי מגו לא אמרי' כמ"ש הר"מ להדי' פ"ב מהל' מתנות עניים דהא דלא זכה היינו מעשיר לעני דתרי מגו לא אמרי' עי"ש הלכה י"ט ובמציאה שפיר קנה משום דלא בעינן רק חד מגו מגו דזכה לנפשי' וה"ה בחוב ממש היכא דאיכא מגו דהיינו שהלוה חייב להתופס ג"כ שפיר מהני התפיס'