תבואות השדה חלק ב עז

זכה מיירי שאומר תחלה כך מוקמי' בגמר' לעולא אמנם לר' יוחנן דס"ל נמי בסוגי' המגביה מציא' לחבירו קנה חבירו פריך הגמרא ממתני' ומשני דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי וכ' השטמ"ק דה"ה דהו"מ לתרץ גם לר"י דמתני' מיירי באמר תחלה רק דרבותא קמל"ן אפי' בלא אמר תחלה נמי קנה המגביה כיון שלא אמר זכה. אמנם קשה הא אפי' אי לא אמ"ל כלל נמי קנה למ"ד המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו א"כ מאי בכך דלא אמר זכה וכן הקשה בשטמ"ק ונראה לי דהנה היכא שהגביה מעצמו לצורך חבירו נאמן אח"כ לומר משטה הייתי בך ולעצמי הגבהתי. רק כשא"ל חבירו להגביה לצורכו והגביה אינו נאמן לומר משטה וזכה חבירו עיין בסמ"ע סי' רס"ט ס"ק ט' ועיין בלבוש סי' שצ"ז. אמנם י"ל דע"כ לא אמרי' כשאמ"ל חבירו להגביה לצורכו דתי לא מצי לחזור היינו דווקא היכא שהמגביה ידע שהי' מציאה ולכך לא מצי לחזור משא"כ היכא שלא ידע כלל שהי' מציאה והי' סבור שנפל מיד חבירו ולכך הגביה לצורכו ואח"כ שת אל לבו שהי' מציאה וזיכה לעצמו בוודאי מצי לחזור דהי' מה שהי' מגביה לצורך חבירו היה בטעות שהי' סובר שהי' שלו וז"ש דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי והייתי סבור כיון שאמרתי בלשון תנה היינו שנפל מידך ושלך היתה ועכשיו שאני יודע שהי' מציאה אזכה בה לעצמי בוודאי מצי לחזור. ומתורץ קושי' התוס' ד"ה דאמר תנה שהקשו הא ר"י ס"ל מס' גיטין כל האומר תני כאומר זכי דמי ולפימ"ש א"ש דהכא טוען המגביה כיון שלא אמ"ל זכה הי' סבור שאינו מציאה כלל ולכך הגביה אותה לצורך חבירו והוי הזכי' לחבירו בטעות ושפיר מצי לחזור משא"כ אם היה אומר לו זכה לי מיד הי' מרגיש שהי' מציאה. ואם אעפי"כ היה מגביה אותה לצורך חבירו שפיר קנה חבירו ולא מצי לחזור שוב ראיתי שכה"ג הבי' השטמ"ק בשם הרא"ש ועלה בידינו לבאר עפ"י שיטת הפוסקים לחלק בין היכא שא"ל להגביה דלא מצי לחזור ובין היכא שמגביה מעצמו לחבירו דמצי לומר משטה הייתי בך ודוק: (ב) אח"כ הבי' הגמרא פלוגת' דר"א ורבנן גבי מי שלקט את הפאה ואמר הר"ז לפלוני עני ר"א אומר זכ' לו וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון וס"ל לעולא דכ"ע ס"ל המגביה מציא' לחבירו קנה חבירו והא דחכמי' ס"ל דלא זכה העני היינו משום דבמציאה שפי' מצי לזכות לחבירו משום מגו דאי בעי זכ' לנפשי' זכ' נמי לחברי' משא"כ בפאה דמיירי בעשיר דלא מצי לזכות לנפשי' בפאה לא זכה ור"א ס"ל דאמרי' אפי' תרי מגו מגו דאי בעי מפקר לנכסי' ומגו דזכי לנפשי' אמנם ר"נ ס"ל לקמן בסוגי' המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ממתני' דאמר אני זכיתי בה זכה בה ע"כ ס"ל דאפי' מעני לעני נמי ס"ל לרבנן דלא קנה ור"א אפשר דס"ל דאפי' מעשיר לעני קנה עיין בשטמ"ק שכ' כן בדעת רש"י אליבא דר"נ דרוצה לומר דפליגי אפי' במעני לעני וה"ה מעשיר נמי ס"ל לר"א דזכה לו או דס"ל דאפי' תרי מגו נמי אמרי' ולרבנן ס"ל דאפי' חד מגו נמי לא אמרינן. או כמ"ש התוס' דפליגי בתופס לבע"ח דר"א ס"ל תופס לבע"ח קנה ורבנן ס"ל דל"ק דרב חסד' במס' גיטין נמי ס"ל דלר"א תופס לבע"ח קנה ור"נ דמדמי מציאה לתוס' לבע"ח אע"ג דאין כאן במציאה הפסד ועוד דהא לא זכה בה אדם מעולם כמ"ש הריטב"א והשטמ"ק בשם הרמב"ן ומ"מ ס"ל לר"נ דהוי כמו תופס לבע"ח שמפסיד ממש החוב. וה"ה פאה נמי הוי תופס לבע"ח לר"נ ורב חסד' אמנם לר' יוחנן דס"ל המגביה מציא' לחבירו קנה חבירו וס"ל תופס לבע"ח לא קנה והקשו התוס' והראשונים דר' יוחנן אדר' יוחנן ומתרץ הרמב"ן דמציאה לא מקרי תופס לבע"ח כיון שלא זכה בה שום אדם וא"כ ה"ה פיאה נמי לא הוי תופס לבע"ח שהרי עדיין לא זכה בה שום עני: (ג) והנה על ר' יוחנן דס"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וס"ל תופס לבע"ח לא קנה נאמרו בזה שני תירוצים תירוץ האחד מ"ש הרמב"ן דכאן לא הוי חב לאחרי' במציאה שלא זכה בה עדיין שום אדם ועוד תירצו התוס' והר"ן דבמציאה שאני משום מגו דזכי לנפשי'. ונ"מ יש בין הני תירוצים דלתירוץ התוס' דהטעם גבי מציאה דקנה חבירו משום דאי בעי זכה לנפשי' א"כ ה"ה בתופס לבע"ח היכא שחיי' הלוה גם לתופ' שפיר מצי שתפוס לחבירו דשייך מגו דזכ' לנפשי' וכן פסק בש"ע חו"מ סי' ק"ה שהיכא שחיי' להתופס שפיר מצי לתפוס לחבירו מטעם מגו דזכ' לנפשי'. וכן משמע לכאורה מדברי הר"מ פ"כ מהלכ' מלוה הלכה ב' שכ' קדם אחד משאר בני אדם ותפס מטלטלי' לאחד מהבעלי חובות לא זכה שכל התופס לבע"ח וכו' משמע דווקא היכא שאין חייב להתופס שהרי כתב דלכך נקט אחד משאר בני אדם כלומר שאינו חייב כלל להתופס משא"כ אחד מבע"ח שפי' מצי לתפוס לבע"ח חבירו במגו דאי בעי זכה לנפשי'. אמנם לתירוץ הרמב"ן דבמציאה משו"ה קנה חבירו שאין כאן חוב לשום אדם א"כ י"ל דבתופס לבע"ח כיון דשם מקרי חוב שמפסיד מה שלוה בכה"ג אין יכול לתפוס אפי' היכא שחייב לתופס נמי דהא מ"מ אין לו כח להפסיד לאחרים ולא אמרינן מגו דזכ' לנפשיה דבמציאה אין הטעם משום דמגו אי בעי זכ' לנפשי' רק דבמציא' לא הוי חוב כלל לדעת הרמב"ן וכן כ' השטמ"ק דלדעת הרמב"ן בתופס לבע"ח אפי' אם הי' חיי' להתופס ג"כ לא קנה דלא אמרינן מגו דזכ' לנפשי' עיין בסוף הסוגי' בש"מ ד"ה ולענין פסק הלכה: (ד) ויש נ"מ נמי בין תירוץ התוס' ובין תירוץ הרמב"ן לענין פאה במעשיר לעני דלתירוץ הרמב"ן דס"ל דמציאה שלא זכה בה לא מקרי חוב כלל א"כ ה"ה פאה לא מקרי חוב ושפיר זכה אפי' מעשיר לעני [זולת אי הו"א כמ"ש במס' גיטין י"ב דגבי פאה איכא אזהר' מלא תלקט לעני] אמנם לתירוץ התוס' דבמציאה הטעם משום דמגו דאי בעי זכ' לנפשי' א"כ גבי פאה מעשיר לעני דלא שייך מגו דזכ' לנפשי' ותרי מגו לא אמרינן לא מצי לזכיות בפאה והנה יש לעיין לדעת הרמב"ן דכל שאין לו הפסד ממש כמו גבי בע"ח לא מקרי חב לאחרי' א"כ קשה אמאי ס"ל לרבנן דלא זכו העני. דבשלמא לשיטת התוס' דבמציאה רק משו"ה קנה חבירו משום מגו דזכי לנפשי' א"כ י"ל דבפאה דאמרי רבנן דלא זכ' מיירי בעשי' לעני דל"ש מגו דזכ' לנפשי' ותרי מגו לא אמרי'. אמנם לדעת הרמב"ן אליבא דר"י קשה ממתני' דמס' פאה אמאי לא זכ' העני לרבנן וצ"ל דס"ל דרשא דלא תלקט לעני. וא"כ לדעת הרמב"ן פליגי ר"נ ור' יוחנן דר"נ ס"ל דמציאה מקרי חוב כמו שאר תופס לבע"ח ור' יוחנן ס"ל דמציאה לא מקרי חוב. והנה לר"נ דס"ל דמציאה הוי חוב כמו בשאר תופס לבע"ח דמדמה להו אהדדי וא"כ פאה נמי מקרי חוב וע"כ דס"ל לר"א אליבא דר"נ תופס לבע"ח קנה. אמנם אליבא דר"י ר"א נמי מצי סובר תופס לבע"ח לא קנה והא דזכ' בפאה משום דלא הוי חוב כ"כ כיון שלא זכה בה שום אדם. ורבנן דס"ל דלא זכ' העני ע"כ משום דס"ל הדרשא דלא תלקט לעני ולקמן יבואר עוד בס"ד: (ה) ויש להסביר עפ"י תירוץ הרמב"ן דר"נ מדמי מציאה לבע"ח דהוי כתופס לבע"ח במציאה נמי ור' יוחנן ס"ל דמציאה לא מקרי תופס לבע"ח. י"ל דר"נ ור"י אזלי לשיטתיהו דז"ל השטמ"ק שם אבל גבי ב"ח כיון דהי' חייב לו ונכסוהי אינון ערבי' בי' מי