תבואות השדה חלק ב עו

המשכון מצוה כמ"ש בס' תורת חיים ובפרט לפימ"ש התוס' ד"ה ור' יוסף דמשו"ה מותר לתקוע תקיעה של מצוה במודר הנאה שיכול לתקוע במקום שלא יבא עני באותו שעה וא"כ ה"נ יוכל להלות במקום שלא יבא עני רק כאן גבי משכון איכא ג"כ שיטוח וניעור כמ"פ כמו באביד' כמ"ש התוס' ובמשכון י"ל דשטוח וניעור לא הוי מצוה כמ"ש הש"כ סי' ע"ב ס"ק ל"ו בשם יש"ש דמה שהי' משטח' לצורכו שלא יתקלקל המשכון שמעותיו עליה וזהו באמת מסקנת הגמ' הכא במלוה צריך למשכון קמפלגי כלומר כיון שהי' צריך למשכון שיתקיים פליגי אי שטוח וניעור הוי מצוה או לא כמ"ש לעיל באות ל"א ודו"ק: ובתוס' ד"ה אלא לאו כנגד חובו הקשו דאע"ג דמאן דלא ס"ל דשמואל אפי' כנגד המשכון לא תפסי' וא"כ הכא אמאי אמרי' דנגד המשכון אינו משמט אפי' אי לא ס"ל דשמואל ותירצו דגבי אבידה וודאי כיון דל"ל דשמואל לא נקט למשכון לענין שיפסיד ודבריהם סתומי' קצת מ"מ לא ידעינן החילוק דלענין אביד' המשכון לא הפסיד כלום ולענין שמיט' אינו משמט עכ"פ כנגד המשכון רק לפימ"ש באות ל"ב א"ש דוודאי היכא שנאבד המשכון מצי המלוה לומר לא היה בדעתי לקנות המשכון כלל דלמאן דל"ל דשמואל ס"ל דאין חיוב הלוה תלוי בחזרת המשכון משא"כ לענין שמיטה דניחא לי' למלוה שהמשכון יהי' ברשותו וודאי אומר המלוה אני רוצה לקנותו כיון דבע"ח קונה משכון עכ"פ אם ירצה לקנותו ולכך אינו משמט ודו"ק: (לד) עוד רגע אדבר בענין שומר אבידה הנה בגמ' אמרי' בס"ד אי בדשוי שיעור זוזי מ"ט דר"א ובמס' ב"מ לא קאמר אי בדשוה מ"ט דר"א רק בקיצור לימא בדלא שוי: וראיתי בתומים שעמד בזה ובפשיטות יש ליישב דבמס' ב"מ דקאי הגמר' לבתר דמסקינן דר"א פליג אמתני' דהלוהו על המשכון ש"ש א"כ ליכא למפרך אי בדשוה מ"ט דר"א דר"א ס"ל מלו' על המשכון ש"ח כר"י במתני' אמנם במס' שבועות דלא אסיק אדעתי' דסתמא דהמלוה על המשכון ש"ש לא אתי' כר"א וכס"ד במס' ב"מ דרצה לאוקמי' מתני' כר"א נמי לכך פריך אי בדשו' מ"ט דר"א וזה פשוט. אמנם לפי הנראה הי' קושי' הגמרא אי בשו' מ"ט דר"א דס"ד דלכ"ע הו"ל ש"ש משום פרוטה דר"י. והנה סבר' רבא ור"י אי הוי ש"ש או לא נ"ל סברת' כך דבאמת כתבו התוס' ד"ה שומר אבידה ובמס' ב"ק נ"ו ע"ב ד"ה כההוא הנא' דגם רבא אית לי' דפטור מן מצות צדקה בשעה שעוסק באבידה או במשכון רק לרב' ס"ל דמסו' ההוא הנאה פורת' לא נעשה ש"ש בכך. נ"ל כך דהנה שם במס' ב"ק יל"ד אחר שהביא בגמרא פרוטה דר"י איתא איכא דמפרשי הכי ר"י אמר כש"ש דמי כיון דרחמנ' שעבדי' בע"כ הלכך כש"ש דמי משמע לכאורה דהך לישנ' בתרא ס"ל דלאו משום הך פרוטה קאתינן עלה להיות ש"ש רק משום דרחמנא שעבדי' וזהו מן התימ' דלא הבי' בשום מקום הך טעמא רק בכל הש"ס כשהבי' מפלוגת' דרב' ור"י איתא הטעם רק משו' הך פרוט' יעוד יל"ד דבכ"מ בש"ס דאיכא תרי לישני קאמר איכא דאמרי וכאן אמר איכא דמפרשי וזהו דקדוק עצום. לכך נ"ל דהנה לכאורה קשה עפ"י מ"ש התוס' מס' כתובות נ"ו ע"ב דכל ענין חיוב שומרי' הי' שהשומרי' משעבדי' עצמם למה שכתוב בתורה ענין חיוב שמירת' והיינו שמסתמ' ירדה התורה לסוף דעתם שרצונו להשתעבד בכך וא"כ קשה בשלמא כל ש"ש דעלמא כיון דהי' מעצמו נחית לשמיר' החפץ שפיר י"ל דנשתעבד ברצונו ג"כ להחיוב שמיר' שהטילה עליו התורה משא"כ בשומר אבידה שעפ"י גזירת התורה הוצרך להביא האבידה לתוך ביתו וכן במלוה על המשכון שמחמת צוי התורה הוצרך להלות לו ומחמת שאינו בטוח על המעות לקח המשכון א"כ איך שייך לומר דהתורה ירדה לסוף דעתו שישתעבד לשמירה החפץ וצ"ל דר"י ס"ל באמת דכל ענין חיוב שומרי' התורה שעבד' אותם בע"כ ולא כסברת התוס' הנ"ל דמס' כתובות וא"כ ממילא שומר אבידה נמי כיון שעכ"פ יש לו הנאה אע"ג דלא מרצונו גריד' באה לו רק ע"י חיוב התורה שעבדו התורה להיות ש"ש בכך כשאר ש"ש דג"כ רק מכח מה ששעבדו התורה הו"ל ש"ש וז"ש בגמ' גם איכא דמפרשי ואין הכוונה לחלוק על לישנא קמה דפריט' דר"י רק לפרש בא מהי תיתו שיהי' ש"ש והוא מרצונו לא נכנס להתחייב בכך לכך אמר איכא דמפרשי כלומר דכל חיוב שומרי' הי' דרחמנא שעבדי' וא"כ אין חילוק בין שומר אביד' לש"ש דעלמא אמנם רבא ס"ל כסברת התוס' שם דעיקר חיוב שומרים משום דהשומר מעצמו נשתעבד בהך חיובא וא"כ לא דמי כלל שומר אביד' לש"ש דעלמא ואפשר שזהו כוונת התוס' במס' ב"ק שם במ"ש וז"ל ולא פליגי רבא ור"י אלא בסברא בעלמא עכ"ל והוא הטעם והי' הסבר' ודו"ק. ולענין פסק הלכה אי קיי"ל כשמואל הנה לרב"י דפירש דלרבא וודאי תנאי הי' וא"כ ר"ע דלא כרבא קיי"ל כר' יוסף וממילא לא קיי"ל כשמואל ונראה דרש"י לא בעי לומר דרבא כ"כ ככ"ע ור"א ור"ע פליגי בשמואל דטעמא דר"ע כשמואל וממילא הלכת' כשמואל כיון דר"ע ס"ל כוותי' דרש"י לטעמי' דשמואל מיירי אפי' בסתמא וזהו לא מסתבר כ"כ שיפסיד מסתמא כל החוב דמשו"ה מקמינ' לכ"ע דלא כשמואל כמ"ש בשטמ"ק במס' ב"מ ולכך ס"ל לרש"י דהלכ' כר"י ור"ע כר"י וממילא לית הלכת' כרבא ולא כשמואל. אמנם לשיטת הפוסקים שהביאו התוס' דקיי"ל כרבא וא"כ ע"כ טעמא דר"ע דהפסיד החוב הי' משום דשמואל וא"כ הלכת' כשמואל ולפי"ז י"ל דשמואל באמת מיירי בפריש וא"כ הך דינ' דשמואל תלי' למאן דס"ל כרבא וא"כ ע"כ ר"ע דס"ל אבדו מעותיו הי' משום דשמואל א"כ הלכת' כשמואל ומאן דס"ל כר"י א"כ רק משו"ה אבדו מעותיו משום דהו"ל ש"ש מכח פרוט' דר"י וא"כ לי' הלכתא כשמואל ובש"ע חו"מ סי' רס"ז סעיף ט"ז הביא ג"כ בזה שני דעות המחבר ס"ל בשומר אבידה הוי ש"ש והרמ"א הביא יש חולקים דלא הוי רק ש"ח והיא שיטת התוס' כאן ובמס' ב"ק שהביאו שני השיטות ודו"ק: בעזרת מקימי מעפר ד"ל סימני הסוגיא דהמלוה על המשכון בל"ד אותיות מחכימות יהי ד' עמנו כל ימי חיינו אני וזרענו וזרע זרענו להוציא לאור תעלומות בעזרת פועל ישועות בתורתו להראנו נפלאות. ד' ב' תמוז דהאי שתא תרנ"א: שער קניינים שער א ח"ת בסוגי' דתופס לבע"ח מס' ב"מ ט' ע"ב ומס' גיטין י"א ע"ב פסק א' נבאר שקל' וטרי' דגמר' בס"ד (א) במתני' הי' רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה ואם משנתנו לו אמר אני זכיתי תחלה לא אמר כלום. והנה מתני' מתפרש בתרי גווני דלמאן דס"ל המגביה מציא' לחבירו לא קנה חבירו מיירי מתני' דמוד' שהגביה לשם חבירו ואפ"ה כיון שהמציאה עדיי' בידו מצוי לחזור ולומר אני זכיתי בה לעצמי כלומר עכשיו אני זוכ' בה. אמנם אי ס"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו צ"ל דמתני' דקתני דהמגביה