תבואות השדה חלק ב עה

לא אצטריך רק לשלא בשעת הלואתו דאיכא מעות רק משיכה ומשיכה לא מהני היכא שאינו קונה גוף החפץ אשמעי' דאפ"ה קני המשכון וכ"ש בשעת הלואה: (לא) בגמ' מסקינן דפלוגתא דר"א ור"ע הי' במלו' צריך למשכון דר"ע סבר מצו' קעבד שהלוהו והוי ש"ש ור"א סבר לאו מצו' קעבד שלהנאתו מתכוין והו"ל ש"ח עי' בשטמ"ק שכתב דלפי"ז מצינו לומר דמתני' כר"א נמי אתי' ומתני מיירי באין צריך למשכון אמנם לפירש הר"ח דר"א סובר שכל שאינו רוצה להלות בלא משכון ליכא מצו' א"ש דע"כ לא אתי' כר"א דלי"א ליכא מצו' בשום אופן במלו' על המשכון ומה שהקשו בתוס' דאין סבר' שאינו עושה מצו' היכ' שמלוה על המשכון עי' בס' תורה חיים שיתרץ דמ"מ בנטילת המשכון ליכא מצו' ומה שמשטח' ומנער' אח"כ הו' רק שירא שלא יפסד המשכון ולא יהי' לו ממה לגבות וכן כ' הש"ך סי' ע"ב ס"ק ל"ו בשם היש"ש עי"ש ויש לפרש בזה מ"ס להנאתו מתכוין כלומר מה ששוטח' ומנער' אח"כ הי' רק להנאתו שירא שלא יפסד המשכון ולא יהי' לו ממה לגבו' ולכך לא הוי ש"ש. ור"ע סבר כיון דמ"מ בלא משכון לא הי' מלוה לו א"כ בא לו ההנא' דפרוט' דר"י ע"י המשכון שפיר הוי ש"ש וז"ש ר"ע יכול לומר לו כלום הלויתנו אלא על המשכון כלומר דע"ע לולא המשכון לא היית מלוה לי שפיר הו"ל ש"ש. וכוונ' הר"י מיגש במס' שבועות נמי יש לפרש על זה האופן שכתב ר"א סבר כיון דשקל משכון לאו מצו' קעבד וכו' ולי' לי' הנאה מהאי משכון מדי כלומר דאע"ג דמסתמא יש לו מצו' אפי' מלו' ע"י משכון מ"מ אין הנאה במשכון גופ' והמשכון הי' רק גורם להנאה שעל ידי המשכון הלו' לו. אמנם במשכנו בשלא בש"ה כתב בס' תורת חיי' דלכ"ע יש לו מצו' בנטילת המשכון דכיון שכבר הגיע זמן פרעון והי' ראוי לנוגשו שיפרענו והוא ע"י מצו' התורה לוקח ממנו משכון וממתין לו עד שיפרענו א"כ המשכון גופ' הוי מצו' ובר"י מיגש כתב דבמשכנו שלא בשעת הלואתו הו"ל ש"ש משום דתפיס לי' אחובי' והי' כמ"ש לעי' באות ז' מ"ש הש"כ בשם שיטת הראשונים דשלא בש"ה כיון דכבר נפק ממונ' מתותי' ידיו שפיר הו"ל ש"ש במאי דתפיס לי' אחובי' נמי ולעיל כתבנו מזה באיזה סבר' תלי' הך מילת' אי הוי ש"ש במאי דתפיס לי' אחובי'. והנה לכאורה יש לעיי' כיון דבאמת לכאורה סבר' ר"א מסתבר דאמאי להוי ש"ש משום המשכון כיון דמ"מ מהמשכון גופ' ואין נהנה כלום ונטילת המשכון לא הוי מצו' כמ"ש בס' תורת חיים א"כ מ"ט דר"ע כיון דמ"מ המשכון לא הוי רק גורם להנא' שע"י המשכון הלוה לו ואמאי למהוי משו"ה ש"ש ובפרט כיון דאנן קיי"ל דגל"מ לאו כממון דמי ולכאורה כל פרוטה דר"י לא הוי רק גורם לממון ונ"ל עפ"י מ"ש הר"נ מ"ט נדרים ל"ג ע"ב דאפי' למאן דס"ל פרוטה דר"י לא שכיח מ"מ הוי ש"ש כיון דאפשר דאתי עיני' ומתהני מיני' ה"כ מקרי ש"ש ע"י גור' לממון אפי' אי לאו כממון דמי הו"ל ש"ש אע"ג דלא הוי כממון ממש לענין ש"ש חיי' וא"כ אפי' אי אמרי' דלענין ש"ש נמי בעינ' שו"פ עיי' בס' נתה"מ סי' ע"ב ס"ק ח' מ"מ לא בעינ' ממון ממש ור"א ס"ל דבעינ' ממון ממש ומשכון לא הוי רק גורם לממון ולכך ס"ל לר"א דלא הוי רק ש"ח ודו"ק: עתה נבאר קצת סוגי' דמס' שבועות (לב) בגמ' ה"ד אי דשוה שיעור זוזי מ"ט דר"א אלא לאו בלא שו' ובשמואל קמפלגי לא בלא שו' כ"ע ל"ל דשמואל והכא בשו' ובדר' יצחק קמפלגי וכו' אימור דאמר ר' יצחק במשכנו בשלא בשע' הלואה וכו' אלא בשומר אביד' קמפלגי וכו' לימ' דר' יוסף תנאי הי' ומסקינ' במלו' צריך למשכון קמפלגי עי"ש כל הסוגי' הנה מדקאמר לימ' דר' יצחק תנאי לומר דר' יוסף תנאי משמע הא בס"ד הוי ס"ל דגם לר"א אית' לי' דר"י ודר' יוסף רק כיון דמיירי בלא שוה ל"ש דרי יצחק דכיון דלא שו' לא נקטי' רק לזכרון בעלמ' ואין דעתו לקנות כמ"ש התוס' ד"ה מאי לאו דבלא שוה ל"ש דר' יצחק ואע"ג דהתוס' הקשו אח"כ כיון דר' יצחק גזה"כ מ"ל שו' מה לי אי' שו' י"ל דאיכא סברא לחלק דאע"ג דקונ' משכון היינו רק כשדעתו לקנות ובלא שוה כיון דרק לזכרו' נקטי' מסתמ' אין דעתו לקנות וגם פרוטה דר"י לא שייך בלא שו' דאז הלוה בעצמו יכול לשטח' ולנער' כיון דמהימן לי' שמלוה לו על המשכון דלא שו' עי' בתומי' סי' ע"ב ס"ק ו' לכך מוקי לפלוגת' דר"א ור"ע בס"ד דווקא בלא שוה דבשוה כ"ע אית להו דר' יצחק ור' יוסף ואח"כ מסיק בשו' פליגי בדר' יצחק וקאמר לימ' דר' יצחק תנאי הי' והקשו התוס' ד"ה לא בשוי לימ' דבהא פליגי דר"ע סבר כיון ששוה תפס לי' בשביל החוב ור"א סבר אע"ג דשוה לי' נקט לי' לענין שיפסיד החוב ותירצו לפר"ח דמוקי שמואל בפריש ניחא דכיון דאפי' בפריש ל"ל דשמואל סבר' הי' דבשוי בסתם לא תפס לי' לענין שיפסיד החוב באביד' המשכון. והקשה המהרש"א דאכתי לימא בפריש פליגי אי מפסיד כנגד המשכון אבל בחוב היותר על המשכון גם לר"ע אינו מפסיד. ולזה י"ל דדייק מדנקט אבדו מעותיו דמשמע כל החוב. וא"כ ל"ל בלא שוה ובפריש ואפ"ה לר"ע אינו מפסיד רק כנגד המשכון דהא קתני אבדו מעותיו משמע כל החוב לכך מוקי בשוה אמנם מ"ש התוס' ור"א ס"ל דלא נקט לענין שיפסיד החוב אינו מובן קצת דלכאורה כוונת התוס' לומר דגם ר"א סבר לי' כר' יצחק דקונה משכון ומ"מ כיון דלא נקט לי' לענין שיפסיד החוב לכך ישבע ויטול מעותיו וזה אינו מובן אטו בדעת המלוה תלוי למה נקטי' אי רוצה להפסיד החוב או לא מ"מ כיון דקנה משכון ממילא חייב באחריותו. ונ"ל דכוונת התוס' הי' כך דאע"ג דקונה משכון ה"ד שיוכל לקנות אם ירצה מה שהי' לטובת המלוה כגון לקדש בו ולקנות בו בתורת חליפי' וא"כ ממילא הו"ל צדקה במה שמחזירו ללוה כיון שלא השתמש בו לטובתו וא"כ אם נאבד המשכון יוכל המלוה לומר לא היה בדעתי לקנותו וא"כ ממילא לא הפסיד החוב. רק ר"ע ס"ל דחיוב הלוה תלוי בחזר' המשכון א"כ שפיר פטור הלוה דמצי טען דלמא היה בדעתך לקנותו ולר"א כיון שאין החיוב הלואה תלוי בחזר' המשכון לא יכול הלוה לטעון דלמא היה בדעתך לקנות המשכון דהו"ל כא"י אם פרעתי כיון שהחוב ברור זה כוונת התוס' במ"ש דר"א ס"ל דלא נקט לי' לענין שיפסיד החוב ודו"ק רק זה יש לתרץ דזהו באמת כוונת הגמ' לימא דר"י תנאי הי' ולכאורה קשה מאי לימא הי' בהדיא קאמר ובדר' יצחק קמפלגי רק לפימ"ש א"ש די"ל דכך הי' כוונת הגמ' וקמפלגי בדר' יצחק כלומר דזה וס"ל לכ"ע דבע"ח קונה משכון רק ר"ע ס"ל מכיון שיוכל לקנותו הו"ל באחריותו ור"א ס"ל דהמלוה מצי טען לא היה בדעתי לקנותו. וכמ"ש דלר"ע לא הוי כא"י א"פ כיון שחוב הלוה תלוי בחזר' המשכון ולר"א הו"ל כא"י אם פרעתי כמ"ש לעיל באות י"א ובאות כ"ו בס"ד ודו"ק: (לג) אח"כ מסקינ' דפליגי בר' יוסף ופריך לימא דר' יוסף תנאי הי' דהנה לכאורה יש לחלק בין מלוה על המשכון לשומר אביד' דבאביד' הו"ל גוף נטילת האביד' מצוה משא"כ במשכון אין גוף נטילת