תבואות השדה חלק ב עג

הלוה לא הי' יכול לשטחה ואז הו"ל ש"ש גם על היתר משא"כ אי דר"י הו' רק משום דבשעת הלואה עבד מצוה וא"כ שלא בשעת הלואה ל"ש דר"י אז אמרי' דגם על היתר לא הוי ש"ש דעל היתר מצי המלוה טען רק לזכרון נקטי' ובלא"ה ג"כ הייתי מלוה לך ולא נעשיתי ש"ש ודו"ק: (כד) ולפי"ז מה שרצה התומי' ס"ק י' להוכיח דאפי' אי מדר' יצחק נמי הוי ש"ש על כל המשכון כיון דהרי"ף והר"מ והש"ע נקטו בין משכנו בשעת הלואתו ובין שלא בשעת הלואה ולכאורה אין דיניהם שוי' דבשעת הלואה כיון דהוי ש"ש משום דר"י הו"ל ש"ש על כל המשכון משא"כ בשלא בשעת הלואה דהו"ל מדר' יצחק לא הוי ש"ש רק כנגד החוב ולפימ"ש אפש"ל אפכא דאפי' אי משום דר"י ג"כ לא הוי ש"ש רק כנגד החוב דעל היתר מצי טען אנא רק לזכרון נקטי' ואנן שהוציא מיד המלוה מספיק' כמו שאין מוציאין מיד הלוה ובפרט דלישנ' דר"ע יכול שיאמר לו הכי מוכח דהא רק טענת ספק כמ"ש לעיל בס"ד א"כ גם המלוה פטור מהיתר. וא"כ אע"ג דהרי"ף ס"ל להדי' הכי דהמלוה משלם גם היתר עי' ברי"ף מס' שבועות סוף פרק שבוע' הדיינים (הגם דבמס' ב"מ לא כתב להדי' דמשלם היתר) מ"מ בדברי הפוסקים שכתבו סתמא המלוה על המשכון ש"ש עי' בר"מ פ"י מהל' שכירות הלכה א' שפיר י"ל דתרויהו בין משכני בשעת הלואתו דהא משום דר' יוסף בין שלא בשעת הלואה דהא משום דר' יצחק לא הוי ש"ש רק בכנגד החוב כשיטת הרמ"א שהביא בשם רבינו ירוחם והרא"ש ובפרט אי פרוטה דר"י הו' משום מצוה דבשעת הלואה וודאי מצי המלוה לטעון בלא"ה הייתי מלוה לך ולא נעשיתי ש"ש וכפי מ"ש יש לזה ראי' משקל' וטרי' דגמ' לשיטת הפוסקי' דפטור מהיתרון שהביא ברמ"א סעיף ב' ודו"ק: (כה) ועפ"י שקלא וטרי' הנ"ל יתבארו דברי התוס' ד"ה לא דכ"ע ל"ל דשמואל שכתבו דלפרש"י דשמואל מיירי בסתמא וודא"י ל"ל דכ"ע אית להו דשמואל דא"כ לר"א למה ישבע ויטול מעותיו. ואי איירי בדפריש שלא יפסיד לא היה חולק ר"ע. והקשה המהרש"א דלמא איירי בדפריש ואפ"ה הפסיד כנגד המשכון אע"ג דפירש שלא יפסיד כמתני' דמס' שבועות דג"כ מוקמינן לרש"י בפירש שלא יפסיד. והפסיד כנגד המשכון. אמנם לפימ"ש לעיל באות י"ז ואות כ"א דכל ס"ד דגמ' דנימא דפליגי בשמואל הי' משום דדייק לי' לישנ' דר"ע דאמר אבדו מעותך דהיינו כל החוב אפי' יותר על המשכון א"כ כתבו תוס' שפיר דאם פירש שלא יפסד לא היה חולק ר"ע כלומר שיפסיד כל החוב. אמנם הא קשי' אמאי לא פירשו התוס' בפשיטות דאם פירש שלא יפסיד א"כ אמאי בסיפ' בהלוהו בשטר ר"א נמי מודה דאבד מעותיו כיון שפירש שלא יפסיד. ונ"ל עפ"י מ"ש התומי' ס"ק ו' לפרש שמ"ש התוס' פירש שלא יפסיד היינו שפירש שאינו נוטלו רק לזכרון דברים א"כ אפש"ל דאפי' בפירש שרק לזכרון דברים ע"מ כיון שנתן לו שטר ומ"מ נטל ממנו משכון מוכח דלגובינא שקלי' והוי כאנן סהדי דלגובינא ולכך ר"א עודה דאבד מעותיו לכך לא הוכיחו התוס' דבריהם דמיירי בלא פירש רק מכח דר"ע דאי בפירש שרק לזכרון דברים א"כ לא היה לו להפסיד עכ"פ כל החוב ודו"ק: (כו) ואח"כ הקשו התוס' דלגירס' ר"ח דשמואל מיירי בפירש שיפסיד כל החוב א"כ קשה אמאי לא אמרי' דכ"ע אית להו דשמואל בפירש ור"א מיירי בלא פירש ובדר' יצחק קמפלגי ותירצו דאי בדפריש כלומר שיפסיד כל החוב עודה ר"א לשמואל א"כ בלא פירש נמי פיה להפסיד עכ"פ כנגד המשכון דמה שכנגד המשכון בפירש דמי. ולכאורה דבריהם סתומי' אמאי לא נימא בפירש באמת מפסיד כל החוב דלא הוי אסמכת' כמ"ש התוס' מעיקרא אליבא דר"ע ובלא פירש לא הוי רק ש"ח ואפי' כנגד המשכון לא הפסיד. ונ"ל עפ"י מ"ש לעיל אות י' י"א פלוגתא הרמב"ן והר"נ אי כל זמן שהמשכון קיים אם חל החיוב על הלוה וכתבנו דאם אמרינן דלא חל חיוב על הלוה כל זמן שהמשכון קיים ביד המלוה א"כ כל היכא דאיכא צד ספק בענין חיוב אחריות המשכון על המלוה ל"ש לומר דהלוה הו"ל כא"י אם פרעתי ע"ש היטב וא"כ ה"נ י"ל כוונת דברי התוס' כך דהנה הך סברא אי הוי אסמכתא או דגמר ומשעבד להפסיד כל החוב הי' ספיקא ולכך הי' ס"ל לר"א דאפי' בפירש שיפסיד כל החוב הו"ל אסמכתא דהו"ל כא"י אם פרעתי דר"א ס"ל דאין חיוב הלוה תלוי כלל בחזרת המשכון ור"ע ס"ל דגוף חיוב הלוה תלוי בחזר' המשכון ולכך מהני בפירש שיפסיד כל החוב דל"ל דהוי אסמכתא דמ"מ ספיקא מיהו הוי דלמא גמר ומשתעבד בלב שלם. ומי יודע רוח בני אדם. וכיון דלא חל חיוב הלוה כל זמן שהמשכון הי' קיים א"כ היכא שנאבד נמי לא הוי כא"י אם פרעתי. וא"כ א"ש מ"ש התוס' דאם נימא דבפירש ר"א נמי מודה שיפסיד כל החוב ולא הוי אסמכתא וא"כ ע"כ ס"ל דחייבי של הלוה תלוי בחזר' המשכון דאלא"ה אמאי לא נימא דלא גמר ומשתעבד [דכפי הנרא' מדברי התוס' שכתבו בר"ע אבל הכא המלוה מחל כל חובו משמע דלא בעיקר דין אסמכת' פליגי רק אי הכא גבי מחילת החוב כיון שאין אנו באין להוציא מיד המלוה אי חשיב אסמכתא ודו"ק] וא"כ כיון דע"כ ס"ל לר"א דחיובו של הלוה תלוי בחזר' המשכון א"כ פשיטא דבשוי המשכון וודאי הפסיד המלוה דאלא"ה היכא שייך לומר דחיובו של הלוה תלוי בחזרת המשכון כיון דאמרי' דאפי' כנגד המשכון נמי לא הפסיד בסתמא וע"כ דכנגד המשכון מפסיד ע"כ למאן דס"ל דשמואל בפירש הפסיד כנגד המשכון אפי' בלא פירש ועי' מ"ש לעיל באות כ' בדברי רש"י ד"ה דכ"ע ודו"ק היטב: (כז) בתוס' ד"ה אימור דא"ר יצחק כתבו דמשו"ה משכנו שלא בשעת הלואתו הו"ל כש"ש משום שיכול לקדש בו אשה. אבל בשעת הלואה באמת אין יכול לקדש בו אשה ובקידושין ח' ע"ב ד"ה משכון כתבו דכיון דשלא בשעת הלואה קני לי' קנין גמור הוי ממונו בשעת הלואה נמי לקדש בו אשה. אבל הכא דכתבו דמשו"ה הו"ל ש"ש כיון שיכול לקדש בו משמע הא בשעת הלואה דאמרי' דלא הוי ש"ש אינו יכול לקדש בו אשה וכן כ' המהרש"א להדי' ואח"כ כתבו אע"ג דבממונו נמי הי' יכול לקדש בו מ"מ עכשיו כיון שאין המעות בידו הו"ל ש"ש מה"ט דנהנה מהמשכון. וכתב המהרש"א אבל לומר דהו"ל ש"ש משום דתפיס לי' בחובי' לא מה"ט אע"ג דעכשיו אין המעות בידו מ"מ אין מרויח כלום במה שהלוה כמ"ש התוס' לעיל פ' ע"ב ד"ה דקא תפיס לי' משמע דס"ל להמהרש"א דהתוס' כתבו סברתם דבמלוה לא הוי ש"ש משום דתפיס לי' אחובי' קאי נמי סברת התוס' אפי' בשלא בשעת הלואה. אמנם הש"כ סי' ע"ב ס"ק ל"ז הביא הרבה שיטת הפוסקים דשלא בשעת הלואה הו"ל באמת ש"ש מטעם דתפיס לי' אחובי' נמי וע' מ"ש לעיל דאות ז' ודו"ק: (כח) עוד הקשו התוס' אי קי"ל כדשמואל א"כ אמאי פליגי רבנן על ר"מ במס' פסחים ל"א ע"א וס"ל בישראל שהלוה לנכרי על חמצו אינו עובר בב"י ואמאי אפי' אי ל"ש דר' יצחק מ"מ כנגד המשכון הו"ל ש"ש מדשמואל אפי' בדלא פריש: ונ"ל עפ"י מ"ש לעיל דהא דכנגד המשכון הפסיד בכל ענין הו' משום