תבואות השדה חלק ב עב

(כ) ברש"י ד"ה דכ"ע ל"ל דשמואל ולר"א אינו מפסיד כלום ולר"ע אינו מפסיד אלא כנגד המשכון ויל"ד מנ"ל לרש"י דלמאי דאוקמינן דפלוגתא בשו' ובלא שו' כ"ע ל"ל דשמואל דמ"מ פליגי ר"א ור"ע בלא שוי נמי לענין דמי המשכון דלמא בלא שוי לא פליג ר"ע דאפי' כנגד המשכון נמי לא הפסיד דבלא שוי ע"כ רק לזכרון נקטי' ורק בשוה פליגי או כר' יצחק או כר' יוסף ולמה לנו לעשות פלוגתא גם בלא שו'. אמנם לפי מ"ש לעיל באות י' י"א דעיקר סברת פלוגת' ר"א ור"ע הי' בסתמא דלא פירש לא לגובינא ולא לזכרון דר"א ס"ל מסתמא הוי לזכרון ותי' משום דלר"א הו"ל הלוה כא"י אם פרעתי ולר"ע פטור מספיקא דלמא לגובינא וביארנו שם דסברת ר"ע הי' דס"ל כמ"ש הרמב"ן בר"נ מתני' דמס' שבועות דחיובו של הלוה תלוי בחזרת המשכון וכל כמה דאין המלוה מחזיר המשכון ליכא חיוב על הלוה וא"כ פשיט' דאפי' בלא שוה ור"ע דשמואל ל"ל מ"מ כנגד המשכון הפסיד כיון דגם בשוה טעמא דר"ע דהפסיד החוב אע"ג דלא פירש בהדי' דלגובינ' הוא רק משום דכל כמ' דלא מחזיר המשכון לא רמי' חיובא על הלוה וא"כ ממילא אפי' בלא שוי עכ"פ מה שכנגד המשכון מפסיד והיטב אסר דבר רש"י בזה דאפי' בלא שוה לר"ע כנגד המשכון מפסיד עכ"פ ודו"ק: (כא) לפי מה שביארנו לעיל באות י"ז דמשו"ה רצה הגמרא לומר בס"ד דפליגי בלא שוה משום דהוי קשה לי' מ"ט דר"ע דנקט אבדו מעותיו דל"ל דס"ל דיתר מכדי חובו לא אבד משום דאי הוי ש"ש משום פרוטה דר"י הוי ש"ש על כל המשכון. ומשו' דר' יצחק לא הוי ס"ל דר"י לא מיירי בשעת הלואה וע"כ מה דנקט אבדו מעותיו היינו בלא שוה כמה שביארנו לעיל בס"ד מדוייק הלשון בגמרא כי משני לי' הכא בדשוה שיעור זוזי וקמפלגי בדר"י פריך ותסברא אימור דאמר ר' יצחק בשלא בשעת הלואתו כלומר דכל עיקר יסוד קושייתו דנימא דר"ע מיירי בלא שוה הוא רק משום דהוי ס"ל דר' יצחק לא איירי בשעת הלואתו וא"כ הא דלר"ע הוי ש"ש הי' משום פרוטה דר"י והוי ש"ש על כל המשכון וא"כ מאי אבדו מעותיו דנקט וע"כ דמיירי בלא שוה והפסיד כל החוב הכל כמ"ש לעיל בס"ד: (כב) אמנם בהיות כן קשה דהגמרא משני אלא משכנו בשלא בשעת הלואתו וכו' והכא במשכנו בשעת הלואה ובשומר אבידה פליגי א"כ הדק"ל כיון דהא דהוי לר"ע ש"ש משום דר' יוסף א"כ הו"ל ש"ש על כל המשכון ואמאי נקט ר"ע אבדו מעותיו דווקא דמשמע דלא בכל המשכון. ונראה דהנה לכאורה הו' יתור לשון מה דאמר והכא במשכנו בשעת הלואתו דכבר ידעינן דעכשיו קיימינן דבפלוגתיה דר"א ור"ע הי' בשעת הלואתו אשר ע"כ נ"ל דהנה בתומי' ס"ק ו' העלה דבשלא בשעת הלואתו לא שייך פרוטה דר"י אמנם לע"ד נראה דזהו תלא בהך דאי אמרי' פרוטה דר"י הי' משום מצו' דשע' הלואה א"כ במשכנו בשלא בשעת הלואה כיון דהמצו' כבר עבר' תו ל"ש פרוטה דר"י משא"כ אי פרוטה דר"י הי' משום שמלוה עסוק לשטח' ולנער' א"כ שפיר אפש"ל גם בשלא בשע' הלואה כיון שהמלוה אינו נוגש אותו לפרוע ולוקח ממנו משכנות ומקבל עליו טרח' שיטוח וניעור ממילא שייך פרוטה דר"י עיין בתומי' שם שהביא דהך סברא אי המצו' הי' מצו' הלואה או מצו' שיטוח וניעור דהי' פלוגתא הרשב"א והרא"ש והנה הגם דבתומי' כתב דגם אי המצו' הי' משום שטוח וניעור ל"ש דר' יוסף בשלא בשעת הלואה משום דמחזיר המשכון ללוה יוכל לשטח' ולנער' בעצמו אין זה מוכרח דמי לא מיירי במשכון שא"צ להחזיר אותו כגון שאינו מלאכת אוכל נפש והנה עוד י"ל דע"כ אפש"ל דמשים דעושה מצו' הלואה הוי ש"ש משום הפרוטה היינו אם בלא המשכון לא הי' מלוה לו א"כ באה לו הנאת הפרוטה ע"י המשכון ושפיר הו"ל ש"ש עליו משא"כ אם גם בלא המשכון הי' מלוה לו א"כ לא הוי ש"ש על המשכון דהא הריוח דהנאת הפרוטה לא ע"י המשכון באה לו כיון דבלא"ה הי' מלוה לו ועיין בש"ס סי' ע"ב ס"ק כ"א דמשמע נמי הכי ועיין היטב בתומי' סי' ע"ב ס"ק ו' ודו"ק: (כג) והנה א"כ י"ל דאע"ג דהוי ש"ש משום דר' יוסף מ"מ א"צ לשלם מה שהמשכון שוה יותר דכבר ביארנו לעיל באות י"א דר"ע ס"ל יכול לומר לו כלום הלויתני כלומר דהלוה מצי טען הכי דלמא לגובינא נקטי ואין להוציא ממנו וא"כ היינו דווקא בכנגד חובו משא"כ מה ששוה יותר א"כ המלוה נמי מצי טען אפכא אני רק לזכרון נקטי' ובלא המשכון ג"כ הייתי מלוה לך וא"כ לא נעשיתי ש"ש וא"כ א"ש דאפי' אי הטעם משום דר' יוסף ג"כ א"צ לשלם מה שהמשכון שוה יותר וא"כ מדוייק הלשון אבדו מעותיו ולא צריכין לדחוק דמיירי בלא שוה וכשמואל. וא"ש נמי מה שהביא הרמ"א בסעיף ב' אחר הך דינ' דעל היתרון מכדי החוב לא הוי רק ש"ח כתב הרמ"א ומספיקא לא מפקינן ממונן ולפימ"ש הי' באמת גם לר"ע הכי דלא אבד רק החוב והיתר לא הפסיד משום דעל היתר מצי המלוה טען לזכרון נקטי' ולא הוי ש"ש לכ"ע. אמנם הא דמעיקרא ס"ד דאי משום פרוטה דר"י הו"ל ש"ש על כל המשכון הו' משים דהוי ס"ל דהמצוה הי' משום שיטוח וניעור וא"כ ממילא לא מצו המלוה לטעון אני רק לזכרון נקטי' ולא נעשיתי ש"ש דסוף סוף יאמר הלוה כיון דלא פירשת לי בהדי' דרק לזכרון שקלתי' א"כ אני לא יכולתי לילך ליקח לשטחה ולנער' דסבור הייתי דלמא לא תתן לי לשטח' ולנערה דלא מהמנית לי לתנה בידי וא"כ ממילא היה עליך מצות שטוח וניעור דמצות להציל ממון של חבירו והיית פטור מפרוטה והוית ש"ש. וא"כ ממילא הו"ל ש"ש על כל המשכון ואין להמלוה שום טענה לפטור עצמו מהמותר. אמנם הכא מספקינן דמצוה פרוטה הי' משום דעשה מצוה בשעת הלואה ולא משום שטוח וניעור אתינ' עלה כלל רק משום מצות הלואה וא"כ לפי"ז במשכנו שלא בשעת הלוא' לא שייך פרוט' דר"י דאין להמשכון שייכות עם המצוה כלל וא"ש הלשון והכא במשכון בשעת הלואה כלומר דלא כסברת המקשן דר"י הי' משום שטוח וניעור וא"כ הו"ל ש"ש אפי' בשלא בשעת הלואה וא"כ כיון דמשום שטוח וניעור קאתינ' עלה אין לו למלוה שום טענה לומר לזכרון כיון דסוף סוף היה רמי' שיטוח וניעור על המלוה דהלוה לא היה יכול לילך לשטחה ולנערה כיון דלא פירש לו בהדי' דרק לזכרון נקטי' וא"כ הו"ל ש"ש אפי' ביתר מכדי החוב דזהו אינו רק הכא בשעת הלואה דווקא דפרוט' דר"י הי' רק משום מצות הלואה וכיון דרק משום מצות הלואה הי' פשיטא שהמלוה יכול לטעון גם בלא משכון הייתי מלוה לך וא"כ לא הוי ש"מ על היתר דאע"ג דלענין שיפסיד החוב מצי הלוה לטעון כלום הלויתני אלא על המשכון כלומר דלגובינ' נקטי' או דא"כ הו"ל ש"ש משום פרוטה דר"י כיון בלא המשכון לא היה מלוה לו מ"מ על היתר להוציא מהמלוה שפיר מצי המלוה טען רק לזכרון נקטי' ומ"מ בלא משכון ג"כ הייתי מלוה לך ולא בא הנאת הפרוט' ע"י המשכון ולא הוי ש"ש ודו"ק וא"כ העולה מדברינו דהך דינא שהביא הרמ"א דלא הוי ש"ח על היתר מהחוב תלי' בהא דאי ס"ל דפרוטה דר"י הוא משום שטוח וניעור וא"כ לפי"ז גם בשלא בשעת הלואה שייכא דר"י ואין להמלוה שום טענה לפטור עצמו מהיתר כיון שעכ"פ