תבואות השדה חלק ב עא

דשמואל דחשיב כאילו פירש שאם יאבד המשכון יפסיד החוב אבל בלא שוה אפי' כנגד המשכון לא חשיב כאילו פירש. הנה מלבד שהתוס' בעצמ' כתבו שהו' דוחק הקשה המהרש"א דלהמקשה פשיטא לי דבשוה לכ"ע הוי כפירש והמדחה אח"כ שמוקי פלוגתיהו בשוה ליתא הך סברא וזהו דוחק. והנה קושי' המהרש"א וודאי קשה לפרש"י דבס"ד ס"ל בשוה כ"ע מודי דהוי ש"ש ואח"כ דח' דפליגי בשוה ובאיזה סבר' פליגי. המקשן והתרצן ולבא אל הביאור בס"ד נ"ל כך: (יז) דהנה בדברי ר"ע דנקט אבדו מעותיו ולא נקט סתם דהוי ש"ש י"ל באחד משני פנים דאי ס"ל כשיטת הרמ"א בחו"מ סי' ע"ב סעי' ב' דאפי' למאן דס"ל דהוי ש"ש מ"מ במה שהמשכון יתר על החוב לא הוי רק ש"ח וודאי א"ש לישנא דר"ע אבדו מעותיו כלומר דרק על מה שהי' כנגד חובו הוי ש"ש ולא על שוי המשכון ביתר מכדי החוב אמנם אי לא ס"ל הך דינ' דרמ"א רק דהו' ש"ש על הכל כפשטי' דמתני' הלוהו על המשכן ש"ש על כל המשכון א"כ ל"ל הכי ומשו"ה היה ס"ל דר"ע מיירי במשכון דלא שו' ולכך לא נקט סתם ש"ש דהוי משמע רק בכדי שווי המשכון לכך נקט אבד מעותיו דהפסיד כל החוב כשמואל. והנה נ"ל דהך דינא אי הוי ש"ש גם על מה שהמשכון שוה יותר מכדי החוב תליא בהא דוודאי אי ס"ל דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י פשיטא דהו"ל ש"ש בכל המשכון אפי' מה שהי' יתר מהחוב. אמנם אי ס"ל משום דר' יצחק משום דקני לי' א"כ אפש"ל דלא קנה רק כנגד חובו וממילא ביתר לא הוי רק ש"ח ועיין בתומי' סי' ע"ב ס"ק י' דיש מקום לחלק בהכי. והנה עכשיו ס"ל דר' יצחק לא שייך בשעת הלוא' וא"כ הא דמסקינן הכא דלר"ע בשעת הלוא' נמי הוי ש"ש ע"כ משום פרוטה דר"י ולפי"ז הו"ל ש"ש אפי' ביתר מכדי החוב וא"כ קשה מאי אבדו מעותיו דנקט ר"ע דמשמע דרק החוב הפסיד ולא יותר וצ"ל ע"כ דר"ע רבותא אשמעינן במאי דנקיט אבדו מעותיו כלומר אפי' בלא שוה הפסיד כל החוב כשמואל ולכך שפיר ס"ד דפליגי בשמואל וא"כ א"ש מ"ש התוס' דע"כ לא אבדו רק משום פרוטה דר"י והקשינו דלמא משום דר' יצחק דהתוס' נמי ס"ל כסברא דידן כיון דבאמת לא מסתבר כוותי' דשמואל כמ"ש השטמ"ק דמשו"ה מוקמינן לכ"ע דלא כשמואל א"כ אמאי היה ס"ל בס"ד דר"ע כשמואל וע"כ נ"ל כמ"ש משום דהי' קשה לו מאי אבדו מעותיו דנקט ר"ע כמ"ש וא"כ ע"כ דלא ס"ל דר' יצחק בשעת הלואה נמי מיירי דאי דר' יצחק מיירי גם בשעת הלואה א"כ היה אפש"ל דאבדו מעותיו דנקט לאשמעינן דלא הפסיד מה שהמשכון שוה יתר דביתר מכדי החוב לא קנה המשכון. וע"כ כמ"ש דלא ס"ל דר' יצחק בשעת הלואה וע"כ רק משום פרוטה דר"י והו"ל ש"ש על כל המשכון ואבדו מעותיו דנקט היינו שהפסיד כל החוב אפי' בלא שוה וא"ש דברי התוס' במ"ש דע"כ רק משום דר' יוסף הוי ש"ש ודוק כי הו' חריף בס"ד: (יח) אמנם בעיקר קושי' התוס' א"כ אף בלא שוה יהי' ש"ש משום דר' יוסף דכ"ש שעש' מצו' י"ל דרש"י ותוס' פליגי בזה דרש"י ס"ל דפרוטה דר"י הי' משום שצריך לשטח' ולנער' ובלא שוה כיון דחזינן שהלוה בטוח אצלו שהלוהו לו אע"ג דלא שוה א"כ הלוה בעצמו יוכל לשטחו ולנערו וליכא מצו' שיטוח וניעור וכן כתב בתומי' סי' ע"ב ס"ק ו' אמנם התוס' ס"ל דפרוטה דר"י הי' משום דבשעת הלואה עושה מצו' ואי יזדמן לו עני באותו שע' יהי' פטור מפרוטה וא"כ כיון דמשום פרוטה בשעת הלואה נעשה ש"ש שפיר הקשו התוס' דאין חילוק בין שוה או לא שוה דמ"מ בשעת הלואה קעביד מצוה. עכ"פ ל"ק לפרש"י דאי פרוטה דר"י הו' משום שטוח וניעור א"כ בלא שוה ל"ש פרוטה דר"י דהלוה בעצמו יוכל לנער' ולשטח' כיון שמדינ' שהלוה הו' בטוח אצלו וכמ"ש בתומי' ס"ק הנ"ל ודו"ק: (יט) ומעתה נבא לבאר ג"כ במה פליגי המקשן דבשוה כ"ע מוד' דהוי ש"ש ומה דדחה אח"כ. ונ"ל דהנה לכאורה קשה למה יהי' נעשה כלל ש"ש משום מה שפטור מליתן לעני הלא המלוה יכול לומר אינו מרויח כלום במה שאפשר מליתן לעני דכנגד מה שאני מרויח הפרוטה ליתן לעני הנני מפסיד הטוב' הנאה מה שהי' לי אולי הייתי נותן וא"כ לא נקרא אצלו ריוח מה שאפטר מפרוטה דר"י כיון דאם הייתי נותן היה לי טובת הנאה וא"כ לא נקרא זהו שום ריוח. רק די"ל דוודאי אי ס"ל טוה"נ ממון א"כ גם אם נותן פרוטה יש לו שוי ממון דהיינו הטובת הנאה, וא"כ ממילא אמרי' דמה שמשתכר מליתן פרוטה לא נחשב ממון אמנם אי ס"ל טוה"נ אינו ממון א"כ לא יכול המלוה לומר אין לי שום ריוח כיון דלעומת זה אני מפסיד הטוה"נ אם לא אתן פרוטה דזה אינו דטוה"נ לא נחשב לממון וא"כ תלי' זה בזה דמאן דס"ל טובת הנאה ממון לא חשי' פרוטה דר"י ומאן דס"ל טוה"נ אינו ממון שפיר חשיב לי' פרוטה דר' יוסף ודו"ק: והנה במס' פסחים מ"ו ע"ב ס"ל בגמרא בס"ד דר"א ס"ל טוה"נ ממון ואח"כ מסיק שם דכ"ע ס"ל טוה"נ אינו ממון וא"כ י"ל דכאן בס"ד ס"ל כמסקנת הגמרא דר"א ס"ל טוה"נ אינו ממון וא"כ ממילא חשיב פרוט' דר' יוסף הנאה ולכך היה ס"ל דבשוה ר"א נמי ס"ל דהוי ש"ש דאין שום סברא לחלוק על ר"י. אמנם במסקנ' ס"ל דהא דאמרי' דר"א ס"ל טוה"נ אינו ממון הי' רק כמו התם בחלה טמאה דסוף סוף אינו ראוי לכלום כמ"ש בס' אמרי בינה להגאון מהר"ם א"ש עי"ש ובחידושינו הארכנו בזה בס"ד ועיין בש"ע חו"מ סי' ר"ג סעיף א' ובש"כ שם אבל באמת ס"ל לר"א טוה"נ ממון וא"כ ממילא לא חשיב לי' פרוטה דר"י ונוכל שפיר לומר דבשוה פליגי ובלא שוה לכ"ע ל"ל דשמואל. ועפי"ז מיושב נמי קושי' מהרש"א דכמו דפרכינן במס' שבועות אי בשוה מ"ט דר"א ה"נ כי מוקמינן למתני' בשוה מ"ט לא פריך מ"ט דר' יהודא דהוי רק ש"ח ולהנ"ל א"ש דבשלמא אליבא דר"א היה ידע ממסקנת הגמרא שם דאיהו נמי ס"ל טוה"נ אינו ממון וא"כ חשיב שפיר פרוטה דר"י הי' פריך אי בשוה מ"ט דר"א דבוודאי בלא שוה ל"ש פרוטה דר"י כמ"ש לעיל באות ח"י אמנם אליבא דר' יודא דלא איירינ' כלל אליבי' אי ס"ל טוה"נ ממון או לא קשה מ"ט די"ל דאיהו ס"ל טוה"נ ממון ולא חשיב פרוטה דר' יוסף רק לפי האמת מסקינן גם אליבא דר"א דטוה"נ ממון ורק בחלה טמאה ס"ל אינו ממון וכן הובא בס' מלא הרועים דר"א ס"ל טוה"נ ממון וא"כ ממילא לא חשיב לי' פרוטה דר"י ופליג שפיר דאפי' בשוה נמי לא הוי ש"ש דפרוטה דר"י לא חשיב כיון דלעומת זה אם לא יתן לא יהי' לו טוה"נ וזהו חשיב ג"כ ממון ודו"ק כי מתורצים כל הדקדוקים ושקלא וטרי' דגמרא בס"ד. והעולה כפי שמועתינו דהגמרא באמת לא רוצה לומר דר"ע ס"ל כשמואל רק אם יהי' על צד ההכרח או מדיוקא דר"ע דנקט אבדו מעותיו כמ"ש באות י"ז או אם לא יהי' שום סברא דר"א יפלוג נמי בשוה ואז מוכרח לומר דבלא שוה פליגי ור"ע כשמואל. אבל אם אין לנו איזה הכרח וודאי לא נחית לאוקמי' דר"ע כשמואל כיון דלא מסתבר כוותי' דשמואל וכן כתב להדי' בשטמ"ק דמשו"ה לא מוקמינן מתני' ככ"ע ור"ע כשמואל דלא מסתבר לפסוק כוותי' דשמואל ודו"ק: