תבואות השדה חלק ב ע

בשטר היינו שלא בשעת הלואתו א"כ וודאי ר"י פליג על ר"א ור"ע וכ' המהרש"א דהתוס' לא חשו לזה והוא דחוק מאוד אמאי ניחא להו לומר כן בדעת רש"י לדבר פשוט דר"י לא פליג על ר"א ור"ע ולתוס' ס"ל דשפיר מצינו לומר דר"י פליג על ר"א ור"ע: אמנם בחידושי מהר"ם כתב דבר נכון דוודאי לענין הא דר"א מוד' בשטר או בשוה שיעור זוזי דהו' מכח סברא כלומר דבשטר וודאי נקיט לגובינ' א"כ אין סברא לומר דר"י יהי' חולק על זה אבל הא דמחלקינן בין בשעת הלואה לשלא בשעת הלואה לא מסברא מחלקינן אלא משום דס"ל דקרא דר' יצחק הי' בשלא בשעת הלואה שפיר מצינו לומר דר"י ס"ל דאין חילוק והו' דבר נכון. ונראה שהסביר הדבר דהנה באמת כבר כתבנו לעי' דהא דמלו' הוי ש"ש אע"ג דכאן ליש לומר דהתורה ירד' לסוף דעתו שרוצה להתחיי' בשמירתו דמהי תיתי שילוה מעותיו לאחרי' ואחריות שמיר' יהי' עליו רק משום כיון דע"כ ניחא ליה שיקנה המשכון לקצת דברים עכ"פ כמ"ש התוס' בסוגי' ד"ה אימור דאמר ר"י וכיון דקנוי לו ממילא חיי' באחריותו כמה שכתבנו לעיל בריש הסוגי' בס"ד: אמנם קש' אמאי לא נימא מסתמא לא ניחא ליה למלוה שיתחייב בשמירת המשכון ואע"ג דקני ליה במקצת מ"מ לא גרע משואל שיוכל להתנות שיפטר מתשלומין כדאמרי' מס' ב"מ צ"ד ע"א וא"כ ה"נ כיון דהמלו' לא נחית להדיא לשמירת המשכון הוי כאנן סהדי דלא ניחא ליה בשמירת המשכון. אמנם לק"מ דבוודאי שואל יוכל להתנות שיפטר מתשלומי' אם המשאיל רוצה בכך משא"כ גבי מלוה אם נימא דלטובתו קנה המשכון ולענין אחריות לגריעותא דמלוה לא קנו הו"ל כרבית ואסור להתנות בכך. אמנם י"ל דכה"ג כיון שאינו דבר ברור שיאבד המשכון הו"ל רק צד אח' ברבית. וא"כ א"ש דבוודאי בהך סברא אי בשטר נמי נקיט המשכון לגובינא או לא אין סבר' שר"י יחלוק על זה משא"כ לענין שלא בשעת הלואתו דמחייבי לי' ר"א ור"ע א"ש מה דר"י חולק על שניהם דבאמת קש' לימ' אנן סהדי דהמלוה אינו רוצה להתחייב בשמירת המשכון רק כמ"ש דלא יוכל להתנות בהכי שלא יתחייב כיון דלטובתו נקנה לו ואם לא יתחייב באחריות הו"ל כרבית ולא מהני אפי' הותנה להדיא. אמנם אליבא דר"י אמרי' מס' ב"מ ס"ה ע"ב דס"ל צד אח' ברבית מותר וא"כ פשיטא דאילו הותנה להדיא שלא יתחייב באחריות הי' מהני א"כ ה"נ אע"ג דקני לי' שלא בשעת הלואתו ס"ל לר"י שפיר דלא נעשה שומר דאנן סהדי שאינו רוצה להתחייב בשמירתו רק במכר פירות דמשתרשי לי' ויש לו ריוח מהמכיר' שפיר נחית לשמירת המשכון ג"כ וא"כ כי מוקי הגמרא מתני' דמיירי שלא בשעת הלואתו ל"ק כלל אמאי פליג ר"י על ר"א ור"ע ודוק היטב: (טו) ובמה שהקשו תוס' משמיט' למאי אינו משמט לר"א כיון דלא נקטו רק לזכרון בעלמא עיין מ"ש לעיל באות י"ב בס"ד לתרץ זה אמנם הפנ"י כתב דקושי' התוס' לק"מ דרש"י נזהר בלשונו וכתב שאינו נוטלו רק שיוכל להיות בטוח במעותיו וכיון דנוטלו להיות בטוח ממילא אינו משמט וכתב שרש"י נזהר שלא כתב אלא לזכרון דברים בעלמא ורש"י השמיט תיבת בעלמא עיין בפנ"י ולע"ד נראה דתוס' כאן דווקא בלישנא שפיר והקשו רק על פירו' הקונטר' דשלהי פ' שבוע' הדיינים והמעיי' שם בתוס' ד"ה אי נימא בדשוי יראה שהתוס' היה להם הגירסא בדברי רש"י שם לזכרון דברים בעלמא ולכך הקשו שפיר א"כ אמאי אין משמט בשבעית ובמס' ב"מ מ"ט ע"א גרסי' באמת כך בגמרא לזכרון דברי' בעלמא ולכך אינו משמט. אמנם יש ליישב עוד בדרך אחר דהנה שיטת בעל המאו' מס' פסחים ל"א דבהרהינו לכ"ע למפרע גוב' וא"כ שפיר י"ל דכל שהגיע שביעית ואין רוצה לפרוע לו ממילא נחלט המשכון למפרע להמלוה רק היכא דלא שוה וודאי אנן סהדי דלא לגובינ' נקיט אליבא דר"א ולכך אמרי' באמת לעיל מ"ט ע"א דאינו משמט משא"כ מתני' המלוה על המשכון אינו משמט מיירי בסתם משכון דשוה וא"כ כיון שהגיע שמיט' יאמר המלוה לגובינ' נקטי' והו"ל שלו למפרע, ועיין בר"מ פ"ט מהלכ' שמיטה הלכה י"ד דבמשכון דלא שוה אינו משמט רק כנגד המשכון והיתר משמט. ובערבון פסק פ"ז מהלכ' מכירה דקונ' כנגד כולו אע"ג דלא שוה כ"כ ועיין בלח"מ שעמד בזה להר"מ סותר דברי עצמו ותירץ דעל המותר קרינ' בי' לא יגוש. אמנם מה שכנגד המשכון עכ"פ אינו משמט בזה לא ס"ל להר"מ דהוי כאנן סהדי דלאו לגובינ' נקט כיון דלא שוה רק שוי המשכון נקנה לו למפרע ועיין בחי' פנ"י בתוס' ד"ה והא אידי ואידי ודו"ק: (טז) בגמ' נימא בדלא שו' שיעור זוזי ובדשמואל קמפלגי ופרש"י אבל בדשוה גם ר"א מודה דהוי ש"ש והקשו בתוס' ד"ה נימא דא"כ אמאי אמרי' מתני' דלא כר"א הו"מ לומר דמתני' מיירי בשוה וא"כ גם לר"א הוי ש"ש. ועי' במהרש"ל שכתב דזהו באמת קושי' הגמ' על האוקימת' דלא כר"א ופריך נימא בדלא שוה קמפלגי וא"כ מתני' דמיירי בשוה שפיר אתי' כר"א וראיתי בשטמ"ק שכתב דל"ל דבשוה כ"ע מודי דא"כ אדמפליג בסיפ' אבל הלוהו בשטר ד"ה אבדו מעותיו לפלוג במשכון גופא דבשוה ד"ה אבדו מעותיו. והנה קושי' זו באמת קשה לרש"י איך נימא בשוה כ"ע מודי א"כ לפלוג וליתני בדידה במשכון גופ' בלא שטר בין שוה ללא שוה וצ"ל דרש"י ס"ל דבשטר הוי רבות' טפי דאע"ג דלא שוה ומסתבר יותר דמסתמא רק לזכרון דברי' נקטי' מ"מ הוי עליו ש"ש משא"כ בשוה ליכא רבותא כ"כ לפי סברא דהשתא דבשוה וודאי הוי ש"ש וס"ל להגמר' כמו דפריך בפשיטות במס' שבועות אי דבשוה מ"ט דר"א דמשמע דליכא שום סברא לומר דבשוה לא יהי' ש"ש. אמנם מה שעלה לס"ד לומר דפלוגת' דר"א ור"ע הי' בלא שוה בין לפרש"י דבשוה כ"ע מודי ובין לפירוש התוס' דפליגי בתרויהו בין בשוה בין בלא שוה עכ"פ רצה לומר דלר"ע בלא שוה נמי הפסיד כל החוב וצריך ביאור מה ס"ד לומר כך ונראה עפ"י מה שנציע מקודם איזה דקדוקים א' מה שדחו התוס' פרש"י משום דאי בשוה אבדו מעותיו א"כ בלא שוה נמי יפסיד כנגד המשכון עכ"פ וא"כ לר"א אמאי ישבע ול"ל משום דבלא שוה הוי רק לזכרון בעלמא ולכך לא הפסיד כלום דאי בשום אבדו מעותיו אע"ג דל"ל דשמואל א"כ ע"כ לא אבדו רק מטעמא דר' יוסף ומה"ט נמי יפסיד בלא שוה דהא כ"ש שעשה מצות שהלוהו על המשכון שלא שוה. והנה יל"ד מנ"ל להתוס' דבשוה לא אבד מעותיו רק מטעמא דר' יוסף וא"כ בלא שוה נמי שייך דר' יוסף דלמא הו' דבשוה אבדו מעותיו הי' משום דר' יצחק ובל"א שוה כיון דלא נקיט ליה לגובינא אליבא דר"א ממילא לא קנה המשכון כיון שאין בדעתו לקנותו ולא שייך דר"י דהא רק לבתר הכי מסקינ' דר"י לא שייך רק שלא בשעת הלואתו וא"כ בס"ד שפיר אפש"ל דמשום דר' יצחק ס"ל לס"ד דגמרא דהוי ש"ש וא"כ שפיר יש חילוק בין שוה ללא שוה כמ"ש והו' דקדוק עצום בדברי התוס' ב' קושי' התוס' על רש"י מאי חילוק בין שוה או לא שוה אי ס"ל משום פרוטי דר' יוסף כיון דבלא שוה כ"ש שעשה מצות ג' לפי מה שפירשו התוס' אליבא דרש"י דמבו"ה גם לר"א בשוה הפסיד החוב לא מטעמא דר' יוסף אלא מטעמא