תבואות השדה חלק ב סח

משכנו שלא בשעת הלואה דסוף סוף אין המלוה מרויח כלום. ונ"ל דטעם פלוגת' תליא בהא דהנה הא וודאי דבשעת הלואה ל"ס לומר שיהי' ש"ש משום הך הנאה דתפיס לי' אחובי' כמ"ש התוס' כיון דאני מרויח כלום אמנם שלא בשעת הלואה היה מקום לומר כיון דעכשיו שכבר הלוה המעות ללוה ואין בידו כלים וכשנוטל המשכון בטוח הי' לגבות א"כ שפיר יש לו הנאה ע"י המשכון. אמנם י"ל כיון דמ"מ אין לו שים ריוח ע"י המשכון במאי הוי ש"ש רק בוודאי אי אמרי' דשיעבוד' ל"ד א"כ קודם שלקח המשכון לא היה בידו. כלום רק שיעבוד הגוף גרידא דלוה ועכשיו ע"י המשכון נשתעבד לו המשכון א"כ זהו עצמו ריוח שלו כיון שנוטל דבר חד מה שלא היה לו עד עכשיו. רק אי ס"ל ס"ד א"כ גם קודם שלקח המשכון היה משעובד אצלו המשכון בכלל נכסים אחרים דאי ס"ל ש"ד אין חילוק בין מטלטלי' למקרקעי כמ"ש הבעהמא"ו במס' פסחים ל"א ע"א ע"ש רק שביד הלוה היה להבריח נכסיו המטלטלי' מהמלוה א"כ ל"ל במה שנותן לו משכון שיהי' מקרי הנאה אצל המלוה כיון שרק את שלו הו' נותן לו א"כ לא מקרי ש"ש וא"כ למאן דס"ל של"ד שפיר הוי ש"ש במאי דתפיס לי' משכון אחובי' ולמאן דס"ל ש"ד לא הוי ש"ש כיון שרק את שלו הו' נוטל רק שהי' בטוח שהלוה לא יבריח נכסיו ממנו לא מקרי ש"ש וא"כ א"ש לפי מה שהביא הש"כ חו"מ סי' ל"ט ס"ק ב' דברי היש"ש בשיטת הרא"ש דס"ל ש"ד שפיר ס"ל להרא"ש כאן דאפי' במשכנו שלא בשעת הלוא' לא הוי ש"ש משום דתפי' לי' אחובי' דאין זה הנאה של כלום דגם קידם שלקחו למשכון היה משיעבוד לו גוף החפץ בכלל כל הנכסי' ואינו מרויח בנטילת המשכון רק מה שאין הלוה מבריחו ממנו דהא לא הוי הנא' להיות בכך ש"ש דהוי רק כמבריח ארי מנכסי חבירו דלא חשיב הנאה כדאמרי' מס' נדרים ל"ג ע"א ע"ש אמנם אי ס"ל של"ד בוודאי חשיב תנאי מה שנוטל המשכון כיון שקודם שנטל המשכון לא היה לו שום דבר רק שיעבוד הגוף בעלמ' ועכשיו יש לו משכון המשיעבוד לו רק במשכנו בשע' הלואה לכ"ע לא חשיב הנאה כיון שאם לא היה מלוה לו היו מעותיו בידו וא"כ אין מגיע לו הנא' ע"י המשכון ודו"ק: (ח) ויש ליישב בזה קושי' עצומה שהקשה הפנ"י במס' ב"מ בסוגי' דגמ' משני דהא דקתני מתני' הלוהו על המשכון ש"ש היינו שלא בשעת הלואתו וקשה א"כ אמאי ס"ל לר"י הלוהו פירוש ש"ש כיון דשלא בשעת הלוא' מיירי א"כ אמאי יהי' ש"ש על המשכון וכי משום שהי' לו מעיקר' הנא' בשעה שמכר לו הפירו' והי' אח"כ ש"ש על המשכון כיון דלר"י לית ליה משים פרוטה דר"י דר"י ל"ל שכר מצוה לדינא כמ"ש רש"י במתני' אמנם לדברינו א"ש דבאמת כל מלוה על המשכון היה לו להיות ש"ש משום דתפיס לי' אחובי' רק משו"ה לא הוי ש"ש משום דמ"מ המלוה אין מרויח כלום וכמ"ש הרא"ש פ"ק דמס' קידושין וא"כ בהלוהו פירות דבאמת יש לו הנאה במה שמכר פירותיו שלא הרקיבו א"כ ממילא הו"ל ש"ש אח"כ במה דתפיס לי' אחובי וז"ש ר"י הלוהו מעות ש"ח אפי' שלא בשעת הלואתו כיון דהמלוה לא הרויח כלום לא מקרי ש"ש הלוהו פירות ש"ש בכל גוונא כיון שהמלוה מרויח במכירת פירותיו הו"ל ש"ש על המשכון משום דתפיס לי' אחובי' ומתורץ קושי' הפנ"י בס"ד ודו"ק. וכן כתב בסמ"ע סי' ע"ב ס"ק י"ד בהלוה לישראל על משכון של עכו"ם ברבית הוי ש"ש על כל המשכון ואפי' ביתר מכדי חובו ועי' בש"כ שם ס"ק כ"א: (ט) בגמ' לימא מתני' דלא כר"א דתניא המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול מעותיו דברי ר"א ר"ע אומר יכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך עי' בפנ"י שהקשה מה דחוק הגמרא לאוקמי דווקא כר"א כיון דבלא"ה פליגי במתני' ת"ק ור"י דר"י ס"ל דהוי ש"ח א"כ אמאי לא ניחא ליה דת"ק כר"ע ור"י כר"א וכתב הפנ"י דלא ניחא ליה לאוקמי' מתני' כר"ע לחודא דמתני' קתני ש"ש משמע על כל המשכון ור"ע ס"ל אבדו מעותיו משמע רק מה שהי' כנגד חובו אבל ביתר מכדי חובו לא הוי ש"ש עי"ש. והנה לפי"ז אי הוי ס"ל דר"ע כשמואל דאפי' המשכון אינו שוה נמי הפסיד כל החוב שפי' מצינו למימר דלעולם הוי לר"ע ש"ש אפי' ביתר מכדי חובו והא דנקט אבדו מעותיו לא לאפוקי שאם המשכון יותר מהחוב שאינו חייב בתשלומי כל דמי המשכון רק דאתי לאשמעינן דאפי' במשכון שאינו שוה נמ הפסיד כל החוב כשמואל וא"כ אי ס"ל כשמואל אינו מוכרח מדברי ר"ע הך דינא שהביא בהגה"ה סי' ע"ב סעי' ב' דמה שהיה יותר על החוב לא הוי רק ש"ח דהא אפש"ל דהוי ש"ש על כל המשכון וכפשטא דמתני' הלוהו על המשכון ש"ש על כל המשכון והא דנקט אבדו מעותיו בדברי ר"ע היינו שאפי' אם המשכון לא היה שוה כל דמי החוב נמי הפסיד הכל רק לגירס' ר"ח במס' שבועות דשמואל לא מיירי רק בפריש א"כ לא הוי א"ש דא"כ הך דר"ע נמי בפריש מיירי שיפסיד כל החוב וא"כ היה קשה מ"ט דר"א דלא הפסיד כלום ועין במס' שבועות בתוס' ד"ה מתני' בדפריש ובמס' ב"מ בתוס' ד"ה לא דכ"ע ולקמן באות י"ז ואות כ"ו נבאר בס"ד: (י) רש"י פירש בדברי ר"ע ור"א דר"א ס"ל דמשכון דנקט לא לגוביינא ולכך הוי עליו רק ש"ח כיון דרק לזכרון דברים נקטי' ור"ע ס"ל דלגובינ' נקיט לי' ולכך הוי ש"ש והקשו התוס' בד"ה דברי הכל אי ס"ל לכ"א דמשכון דנקט רק לזכרון דברים בעלמא א"כ אמאי אינו משמט המלוה על המשכון. וכן הקשה בשטמ"ק דלא מצינו דר"א ס"ל המלוה על המשכון משמט. ועוד הקשה איזה סבר' יש לומר דכיון דנקט לגובינ' יהי' עליו ש"ש. ועוד דשקיל וטרי בגמר' דר"ע ס"ל או כשמואל או כר' יצחק ולא קאמר משום דנקט לגובינא. ונ"ל דהנה יל"ד בלישנא דר"ע יכול שיאמר לו כלום הלויתני אלא על המשכון וכו' למה לו כל האריכות ולאשמעינן טענת' דהלוה ולא קאמר בקיצור אבד המשכון אבדו מעותיו ומה קאמר יכול שיאמר לו וכו' דמשמע דמשום טענת' דלוה קאתינן עליו והו' דקדוק עצים. ונראה דבאמת נחזי לכאורה באיזה סבר' פליגי ר"א ור"ע דר"א ס"ל דרק לזכרון דברי' נקטי' ור"ע ס"ל לגובינ'. וצ"ל דהענין הו' כך דוודאי במפרש דלא נקטי' לגובינ' רק לזכרון דברי' פשיט' דלא נעשה ש"ש לכ"ע דפרוט' דר"י לא שייך דכיון דרק לזכרון דברי' נקיט לי' ליכא על המלוה מצו' שיטות וניעור דהלוה בעצמו יוכל לבא לשטח' ולנער' דבזמן קציר כזה לא ישכח ההלואה וכן כתב להדי' התומי' סי' ע"ב דהיכא דלא נקט המשכון רק לדברי' בעלמא ע"ש פרוט' דר"י. וגם משום דר' יצחק ליכא כיון שאין דעתו לקנותו כלל. וכן אי במפרש להדי' דנקט לי' לגובינא באמת י"ל דלכ"ע בין ר"א ור"ע ס"ל דהוי ש"ש או משום דר' יוסף או משום דר' יצחק רק ר"א ור"ע פליגי בסתם דר"א ס"ל דאמרי' דלא נקטי' רק לזכרון דברים ופטור המלוה. ול"ל דאדרבא כיון דיש ספק דלמא לגובינ' נקטי' א"כ איך יחייב הלוה מספק. וצ"ל דר"א ס"ל כיון דבלא"ה הקשה הפנ"י איך אמרי' דהמלוה ישבע ויטול הא אנן אמרי' בכ"מ רק נשבע ונפטר ולא שישבע ויטול ותירץ הפנ"י דכיון דהלוה חייב עכ"פ הו"ל טענת הלוה כאינו יודע אם פרעתי עי"ש וצ"ל דר"א ס"ל דהחוב אין לו