תבואות השדה חלק ב סה

לו רשות הוא משום דאיכא נפקותא ומילתא חדתא אשמעי' ר' אמי אפי' לטעמא דאת מהמני' אע"ג דלהך טעמא לא היה קשה כלל ממתני' מ"מ השמיענו ר' אמי דין חדש מאי דמוקי למתני' בנתנו לו רשות אפי' אי הטעם משום דאת מהמנית ויש לכוון גם זה ברש"י במ"ש ומאי דניחא ליה לר' אמי שני לי' כלומר דלרב אמי ניחא לי' לתרץ בנתנו לו רשות אפי' לטעמא דאת מתמנית אע"ג דלא קשה מידי להך טעמא וא"כ לא קשה מר' אמי עכ"פ על רבא כיון דשפיר י"ל דר' אמי מודה לטעמא דאת מהמנית ומ"מ מתרץ בנתנו לו רשות דניחא ליה לאשמעינן דבר חדש. והו' דהנה לכאורה קשה כיון דכל חיובו דהשומר הראשון הי' רק משום כיון דמשעת פשיעה אשתעבד נכסי הו"ל אח"כ היכא שא"י לישבע כא"י אם פרעתי וא"כ הכא במתני' אמאי קתני ישבע השוכר כיון שנתנו לו רשות א"כ לא פשע כלל והול"ל דאפי' אם לא יוכל לישבע נמי פטור רק די"ל הכי דוודאי לענין פטורה גרידא דהשומר אפי' אם א"י נמי פטור כיון דמוקמי' בנתנו לו רשות וליכא פשיעה הו"ל כא"י אם נתחיבתי ממש כהך דינ' שהבאתי לעיל בריש הסוגיא מ"ש הב"י בשם תלמודי הרשב"א סי' רצ"א רק דהכא במתני' לענינינו שהשואל ישלם לשוכר בוודאי בא"י לא יקנה השוכר תשלומי הפרה דאע"ג דמשני' מיתה קני לה כמ"ש התוס' ד"ה תחזור מ"מ בספק אונס לא קני לה וא"כ שפי' קתני ישבע אע"ג דליכא פשיעה וכיון דאיכא נ"מ בתירוצא דר' אמי אפי' לסברת רב' דהטעם משום את מהמני' א"כ ממילא אינו מוכח מר' אמי עכ"פ דס"ל נמי כר' אבא דהטעם משום א"ר כיון דר' אמי הי' לו נ"מ בתירוצי אפי' לסברת רבא אי הטעם משום את מהמני' וא"כ ל"ק לרב' משקלי וטרי' דלעיל כיון דאינו מוכרח עכ"פ שר' אמי ג"כ יחלוק עליו ודוק היטב כי הו' נכון בס"ד. (כב) עפ"י מ"ש לעיל באות ד' דעיקר דמהני שבוע' השומרים מה"ת אע"ג שמצוי לטעות בכך עי"ש לעיל הוא רק משום שהתורה חסה על השומר ג"כ שלא יפסיד בחנם היכא שאין עדים מצוי' יש להבין בזה לשון ר"י במתני' כיצד עושה סחורה בפרתו של חבירו והלשון אינו מובן רק להנ"ל א"ש דטענת ר"י לת"ק הי' רק כיון דכל עיקר דמהני שבועת השומר הוא רק משום שהתורה חסה עליו שלא יפסיד בחנם וא"כ בשלמא לענין שלא יצטרך לשלם סגי' ליה בשבועה משא"כ לענין שיהיה נשכר עוד תשלומי' ע"י שבועה לזה לא מהני וא"ש כיצד הלה עושה סחורה כלומר כיצד יועיל השבועה גם לענין שיהיה נשכר וא"כ היכא דא"צ שבועה כגון שהמשכיר ראה שמתה באמת גם לר' יוסי משלם לשוכר כמ"ש התוס' להדיא ד"ה ותחזור. וי"ל דבזה פליגי בגמרא אי ר' יוסי חלוק גם במשנה הראשונה גבי ש"ח שמשלם ואינו נשבע אי קנה כפילא דמיון דס"ל דר"י גם שם חולק ס"ל דסברת ר"י הוא רק שאין לו להשכיר בפרתו של חבירו כיון דלאו להכי יהבה ליה וא"כ אפי' בגוונא דל"ש שבועה כגון במשנה ראשונה שמשלם נמי לא קנה כפילא אמנם ר' יוחנן סובר כמ"ש דטעמא דר' יוסי היה רק משום דבין השבועה שומר ברור כ"כ שיוכל ליטול תשלומי' ע"י השבועה כמ"ש וא"כ במשנה ראשונה דלאו ע"י השבועה קשקיל כפיל' רק ע"י תשלומי' גם ר"י מודי דקנו כפילא ועי' בירושלמי לענין אי הבעלים מעצמה שאלו הפרה מהשוכר אי חייבים לשלם והנה בבעלים עצמה לא שייך שבועת השוכר ומשמע שם דלר"י אפי' בהאי גוונא אין עושה סחורה בפרתו של חבירו ולא כמ"ש התוס' כאן דהיכא דליכא שבועה לר"י נמי מודה שהשואל משלם לשוכר ודוק וז"ל ירושלמי בפ"ג מס' ב"מ הלכה ב' שאלו בעליו משוכר ומת' כדינא ישבע השוכר והשואל משלם לשוכר וכו' אר"י האיך הלה עושה סחורה וכו' והעיר שם הפני משה למה הבי' עוד הפעם בגמרא ירושלמי דברי ר"י מה שכבר נזכר במתני' ולהנ"ל א"ש דאשמעינן אפי' בכה"ג שנאנסה ביד הבעל עצמה דליכא שבועה גבי שוכר מ"מ ס"ל לר"י אין עושה סחורה בפר' של חבירו מ"מ בגמרא דילן שפי' י"ל כמ"ש דטעמא דר"י הי' רק משום דלא סמכינן על שבועות השומר שיועיל ליטול ודוק: שער ו בעזרת יושב בסתר עליון אתחיל לכתוב ח"ת בסוגיא המלוה על המשכון אנא ד' הטוב הראני בתורתיך נפלאות במס' ב"מ פ"ב ובדף מ"ג מ"ד במס' שבועות. אמר הכותב טרם נבא לביאור הגמרא והראשונים נציע איז' הקדמות בשיטת הגמרא והפוסקים בס"ד: (א) בהא דר' יצחק דבע"ח קונה משכון דעת רש"י במס' שבועות ומס' ב"מ אפי' להתחייב באונסי' וכן דעת בעל המאור במס' שבועות ודעת הראב"ד בפ"י מהלכו' שכירות וגם דעת בעל העיטור כך. אמנם אפי' לדעת רש"י וסיעתו דקונה אפי' לאונסי' היינו דווקא במשכנו בשלא בשעת הלואתו אבל בשעת הלואתו גם לרש"י לא הוי רק ש"ש וכן ראיתי בס' בית יצחק על הר"מ פ"י מהלכ' שכירות שהביא ראיה ממ"ש רש"י מס' גיטין ל"ד ע"א ד"ה דקני לי' ואם אבד חייב באחריותו ומשמ' רק בגניבה ואבידה חייב ולא כמ"ש הכה"ג בסי' ע"ב בדעת רש"י דאפי' בשעת הלואתו חיי' באונסין ועי' בש"כ חו"מ סי' ע"ב ס"ק ט' שהאריך שם. אמנם דעת הרי"ף והרמב"ם פ"י מהלכו' שכירות וכן דעת הרמב"ן במלחמות סוף פ' שבועות הדיינים דמשכנו בין בשעת הלואתו בין שלא בשעת הלואתו לא הוי רק ש"ש ובמלחמות שם הקשה על רש"י מכח סברא איך יהיה ברשותו וענין אונסי' והכא אינו שואל כיון שאין כל ההנאה שלו שהרי הלוה משתמש בו. ולע"ד דאי משום הא לא קשה לשיטת רש"י דהנה לכאורה קשה אמאי יהיה המשכון באחריות המלוה אפי' מגניבה ואבידה לפימ"ש תוס' מס' כתובות נ"ו ע"ב דהא דהשומר משיעבוד כל אחד כדינו ש"ח וש"ש הוא לא משום שהותנו בכך רק דהתורה ירדה לסוף דעתם שכל אחד מהשומרים מקבל עליו לשמור כל חד כדינו עי"ש. וא"כ הכא גבי מלוה נימא בשלמא אחריות פשיעה וודאי ניחא ליה לקבל עליו כיון דפושע הוי כמזיק עי' בסמ"ע סי' ע"ב ס"ק כ"ז שהביא כן מדברי הר"מ א"כ אחריות כזה וודאי ניחא ליה לקבל עליו משא"כ אחריות מגניבה ואבידה איך נוכל לומר דהתורה ירדה לסוף דעתו שיהי' מקבל עליו אחריות מגניבה והוא עושה טובה לחבירו שמלוה לו מעות ומעותיו בטלות אצלו. ויהיה משיעבוד לשמירת חפץ חבירו זה וודאי אינו מן הסברא וע"כ צ"ל דהענין היה רק דוודאי כל אחריות מצד קבלת שמירה לא שייך רק אם השומר רוצה להשתעבד בכך ולכך אמרי' דש"ח נכנס בשיעבוד שמירה מפשיעה וש"ש נכנס בשמירה מגו"א אמנם בדבר שהיה כמו הבעלים והדבר קנוי לו כמו משכון לא צריכי' כלל לומר אם רוצה לכנס לשיעבוד כזה שישתעבד לשמור דכל שהחפץ קנוי לו ממילא חייב באחריותו כו' כמו בכל דבר שהבעלים יש להם אחריות שמירה על החפץ שלהם וכה"ג הביא הש"מ במס' ב"מ ל"ו בשם הראב"ד דלכך שואל חייב באונסי' אפי' למאן