תבואות השדה חלק ב סג

חזקת טהרה ואע"ג דחזקת טהרה איתר' ס"ל חזק' דאיתר' שמה חזקה וא"כ מאן דס"ל ספיקו מה"ת לחומר' ס"ל דחזק' הי' בתורת וודאי ולכך מהני אע"ג דאיתר' ומאן דס"ל ספיקא מה"ת לקול' ס"ל חזקה הי' רק בתורת ספק ואינו בגדר וודאי ולכך היכא דאיתר' לא מהני מידי ודו"ק: והנה בס' שב שמעת' א' הביא ראי' מסוגי' דחולין ט' ע"ב גבי ספק סכנת' לחומר' דרבא ס"ל ספיקא מה"ת לחומר' וא"כ לרבא הו"ל חזקה בגדר וודאי ושפיר מפטר השוכר בשבועה דנאנס' ולא מחייב משום שאינו יכול לישבע על ש"י דלענין זה מוקמינ' להשואל בחזקת כשרות כמ"ש הלח"מ וז"ש רבא לדידי דאמינ' את מהימנ' ליכא לאותבי' כלומר דאע"ג דאנא אמינ' הטעם דאת מהמני' לר"י כמ"ש התוס' ד"ה את מהמני' וסובר רבא שזהו טעמו של ר"י מ"מ לר"י איכא קצת קושי' ממתני' אמאי השוכר פטור ואע"ג דנשבע על האנסי' מ"מ על ש"י א"י לישבע. אמנם לדידי דחזק' הו"ל בגדר וודאי לא חיישי' לש"י דמוקמינן להשואל בחזקת כשרות ושפיר פטור השוכר וא"כ א"ש הר"מ בפי' המשנה וכן הרע"ב דאנא קיי"ל דחזק' הי' רק בגדר ספק לא מהני חזקת כשרות דהשואל לפטור השוכר מחזקת חיוב שלו ודווקא בשנתנו לו הבעלי' רשות דאז לא פשע כלל וא"כ אינו מתחיל החיוב רק משע' אנסא ממש אז שפיר פטור השוכר אע"ג דא"י אם השואל לא שלח יד הו"ל כא"י אם נתחיבתי משא"כ בשלא נתנו לו רשות הו"ל כא"י אם פרעתי כיון דהחיוב שלו מתחיל מתחלת הפשיע' רק אם יש עדי' שלא פשע והיינו גם על שלא שלח יד אז שפיר פטור השוכר אפי' בלא נתנו לו רשות כיון דהטעם דשש"ל חייב משום את מהמנית והיכא דאיכא עדים ל"ש את מהמני' ודו"ק היטב: (טז) עוד יש ליישב באופן אחר דהנה לעיל אות י"ב הבאתי מה שרוצה הריטב"א לומר דבשואל ושוכר לא שייך שליחות יד כלל כיון שיכולי' להשתמש בו והנה יש להסביר הדבר כך דוודאי בכל שומר שאין לו רשות להשתמש א"כ כל זמן שלא שלח יד הו"ל הבהמה ברשות הבעלים דפקדון כל היכא דאיתא ברשות' דמר' ומכיון ששלח בו יד יצא מרשות הבעלים והו"ל כגזלן דקני לי' לאונסי' אע"ג שאינו קונה קנין ממש להיות כשלו מ"מ לאוקמי' אוקמי' רחמנא ברשותו משא"כ בשוכר או שואל כיון שגם קודם שליחות יד קנה לי' במקצת להשתמש בו א"כ אפי' שולח יד אינו יוצא יותר מרשות הבעלים ממה שהי' עד עכשיו ולכך לא מהני לי' השליחות יד מידי להתחייב יותר מקודם שליחות יד אמנם י"ל דזהו תליא אי ס"ל קנין פירות כקה"ג דמי א"כ גם קודם ש"י הו"ל ברשות השואל ולא נתחייב בש"י משא"כ אי לאו כקה"ג דמי א"כ בש"י רוצה להביא הבהמה שיהי' ברשותו לגמרי שפיר מהני לי' הש"י לחייבו. והנה לפי"ז י"ל באמת לר' יוחנן גופ' לא הי' קשי' ממתני' דהשוכר אמאי פטור אפי' אי ס"ל לר"י הטעם משום דאת מהמני' כיון דהשוכר נשבע ואע"ג דעל ש"י אינו יכול לישבע דר"י דס"ל מס' גיטין מ"ז ע"ב ק"פ כקה"ג דמי ל"ש בשוכר ושואל ש"י כלל רק לרב אמאי לא הי' ניחא לי' לתרץ כך דר' אמי מסתמא לא ס"ל ק"פ כקה"ג עי' בצל"ח מס' פסחים ח' ע"ב ודו"ק. והא ר' אמי רצה לתרץ מילתא דר"י בשש"ל אפי' אי ס"ל לאו כקה"ג דמי ולכך משני לי' בשנתנו לו רשות להשאיל. ומה נמלצו מאוד בזה דברי רש"י ד"ה לדידכו וז"ל ומאי דניחא לי' לר' אמי שני לי' כלומר דבאמת איכא לתרץ גם בגוונא אחרינ' כלומר דאפי' אי הטעם משום אין רצוני מ"מ עיקר החיוב הי' משום דאת מהמני' וכאן השוכר נשבע רק משום דעל ש"י א"י לישבע באמת לר"י לא קשה כיון דק"פ כקה"ג דמי ל"ש ש"י גבי שוכר ושואל כמ"ש רק לר' אמי ניחא לי' מסתמ' יותר שנוכל לאוקמי דברי ר"י כהלכת' אפי' למאן דס"ל ק"פ ואי כקה"ג דמי זה כוונת רש"י ומאי דניח' לי' לר' אמי שני לי'. אמנם לדידי דאמינ' את מהמני' כלומר לדידי דהנה התוס' שם ד"ה אי לאו דא"ר יוסף כתבו דרבא ס"ל ג"כ ק"פ כקה"ג דמי. וא"כ ל"ש גבי שואל ושוכר ש"י וכיון דקושי' ר' אבא הי' להטעם דאת מהמנית רק משום דעל ש"י א"י לישבע ולדידי ליכא לאותבי' כלל ומדוייק הלשון כלל כלומר כיון דהקושי' הי' משום ש"י ובשוכר ליכא ש"י כלל וא"ש שיטת הר"מ דבאמת אנ' קיי"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי וא"כ גם בשוכר ושואל שייך ש"י וע"ז אין הסוכר יכול לישבע ולכך לא מפטר רק כשנתנו לו רשות דאז תו לא הוי פושע והו"ל לענין ש"י כמו א"י אם נתחייבתי כמ"ש ודו"ק היטב: (יז) בתוס' ד"ה אין רצוני הביאו ב' פירושים בהך דא"ר האחד דמכיון שפשע במה שמסר' לאחר או בשאר עיניני פשיע' אע"ג שהאונס שאירע אח"כ היה כמו כן גם אם לא פשע מ"מ חייב משום דשנה מדעת המפקיד רק התוס' דחו פירוש זה דא"כ מאי פריך אביי לקמן לרבא ליעא ר' אמי לר' אבא מ"ה מ"ל הכא וכו' כיון דבכל ענין נתחייב ולכך העלו התוס' פירוש אחר דהו"ל כאילו הותנה שאם ישנה מדעת בע"ה שיתחייב בכל אונסי' שנוכל לתלות שאם היה בבית השומר הראשון לא היה אירע אונס כזה כמו בהבלי דאגמ' דפשיט' דאפי' אביי לא ס"ל דדבר ברור הי' דהבלי' דאגמ' קטלי וכן כתב כרש"י להדי' דשמא הבל המצוי באגם קטלה רק דמ"מ אמרינן דאדעת' דהכי נתחייב שאם יהי' רק איזה צד שנוכל לתלות האונס מחמת הפשיע' יהי' חייב. וא"כ ל"ק כיון דהא ספק אי בא האונס מחמת הפשיע' למה חייב והא הו"ל כא"י אם נתחייבתי ובפרט לפימ"ש לעיל באות ד' דמאן דס"ל של"ד ליכא שום חיוב משעת פשיע' כל זמן שלא בא האונס ממש וע"כ דהכא הו"ל כאילו הותנה בפירוש שיתחייב אפי' על צד הספק אם האונס מחמת הפשיע'. אמנם הרי"ף הביא איכא מ"ד דס"ל כפירוש הראשון שבתוס' דכל תחילתו בפשיע' וסופו באונס חייב אפי' אם אין האונס מחמת הפשיעה וכפי הנראה במרדכי הך איכא מ"ד הי' שיטת הר"ח שהובא בתוס' ד"ה את מהמנית דפסק כאביי בטעמא דאין רצוני ולא משום את מהמנית והנה לכאורה יקשה להאי שיטת דתבו"ב חייב אפי' אין האונס מחמת הפשיע' א"כ קשה קושי' תוס' מאי פריך אביי לומר מ"ה מ"ל הכא כיון דבכל ענין חייב: (יח) ונ"ל ליישב עפ"י מ"ש לעיל אות ו' דמשו"ה ס"ל לר"ח כאביי דטעמא הי' משום א"ר ולא משום את מהמני' דס"ל של"ד וא"כ איך יתחייב משים דהשומר השני לא מצי לאשתבוע' הא בא"י נמי פטור כקושי' הש"כ חו"מ סי' רצ"א ס"ק מ"ד וע"כ דהטעם משום אין רצוני וממילא נתחייב מיד שפשע הו"ל הבהמה ברשותו כמו בשואל וגזלן. וא"כ ממילא מוכח דחייב אפי' אם אין האונס מחמת הפשיעה דאי נימא דדווקא אם האונס מחמת הפשיע' חייב א"כ הדק"ל אמאי יתחייב הא הו"ל כא"י א"נ דהא אין זה ברור שהאונס מחמת הפשיע' (ולא ניחא לי' לר"ח כסברת התוס' דהו"ל כהותנה שיתחייב אפי' אם רק נוכל לתלות שהי' מחמת הפשיע') א"ו כל שפשע חייב בכל גוונא אפי' אין האונס מחמת הפשיע' והא דהוצרך אביי לטעמא דהבלא דאגמ' הי' רק למ"ד תבו"ב פטור משא"כ למ"ד חייב. חייב אפי' אם ברור שהאונס לא בא מחמת הפשיע' אמנם לרבא