תבואות השדה חלק ב סב

שליחות יד וא"כ לא מהני לי שבועה דידך מידי וז"ש לא מהימן לי בשבועה כלומר אפי' בשבועתך וז"ב: (יב) והנה מ"ש דצריך שבועה ג"כ שלא שלח בה יד וזה אין השומר הראשון יכול לישבע מבואר ג"כ בריטב"א שכתב וז"ל מיהו קשי' הא קשי' אמאי פטור השוכר הא צריך לישבע שלא שלח בה יד השואל ולא מצי לאשתבועי דהא לא ידע עכ"ל (כלומר דאם לא זזה ידו מתוך ידו לא הוי בגדר שומר שמסר לשומר כמ"ש לעיל) ואח"כ מסיק בשם הרמב"ן דאי איכא שנאנס' ולא שלח בה יד דפטור עי"ש בריטב"א במתני' הרי להדי' כיון דבעינן שידע שלא שלח יד לא סגי' לי' בשבועת שוכר כיון דמשליחות יד לא אפשר לו לידע. הגם דבמתני' הביא עוד דעה אחרת דבשוכר ושואל כיון שיכולין להשתמש בה לא שייך שליחות יד כלל עי"ש ולקמן נבאר בזה בס"ד. וא"כ יש לנו בזה ג' דרכי' או כמ"ש לעיל בשם שו"ת לחם רב דלשליחות יד לא חיישי' כלל דאחזוקי אנשי ברשיעי לא מחזקינן או דבשואל ושוכר לא שייך שליחות יד וא"כ בכל הני גווני היה סגי' לי' בשבועת השומר הראשון שנאנס' כיון דאין אנו חוששין לשליחות יד כלל. ויש בזה דרך שלישי כפימ"ש דבאמת לא סגי' בשבועת השוכר כיון שאינו יכול לישבע על שליחות יד אמנם כיון דחזינן במתני' דנקט ישבע השוכר אע"ג דאי אפשר לו לישבע על שליחות יד צריך לתרץ. דהנה לכאורה היה אפש"ל דמה בכך שא"י משליחות יד מ"מ הו"ל כא"י אם נתחייבתי ופטור רק כבר כתבנו לעיל כיון שפשע במה שמסרו לאחר ומשע' פשיעה אשתעבד הו"ל כא"י אם פרעתי וא"כ א"ש דמתני' מוקמי' לה רב אמי בשנתנו לו הבעלי' רשות להשאיל א"כ לא פשע מידי ולכך סגי' לי' בשבוע' שלא פשע לחוד' דמשום שליחות יד הו"ל כא"י אם נתחייבתי ועי' לעיל אות ד' וזה ברור: (יג) ועפ"י הדברים האלו נבא לביאור פי' המשנה להר"מ בס"ד וז"ל וזה השוכר שנתן לו רשות בעל הפרה שישאלנה שאל"כ היה חיי' לד"ה שהעיקר אצלנו שש"ל חייב אלא אם יש עדי' שלא פשע בה שומר שני ותמהו עליו כיון דמסקינן דלרבא דס"ל הטעם בשש"ל חייב משום את מהמני' לי א"כ סגי' היכא שהשומר הראשון יוכל לשבע. ואם נפשך לומר דהר"מ כאן בפירושו אזל אליב' דאביי דהטעם משום אין רצוני אע"ג דבחבורו בהל' שכירות פ"א ה"ד הביא טעמא דרב' א"כ קשה מאי מסיים אא"כ יש עדים שלא פשע דלאביי עדים נמי לא סגי' כיון דפשע מיד במה שמסר' לאחר פשיעה גמורה ואפי' יש עדים שנאנס' כל שיש רק צד לתלות שבבית השומר הראשון לא היה אירע זה האונס חייב כמ"ש התוס' ד"ה אין רצוני ועי' בסוף הספר פני ארי' שהביא בחידושיו לתמוה כן ועי' בתוס' חדשי' במשניות שתמה כן על הרע"ב והנה באמת בירושלמי פ"ק מס' קידושין הלכה ד' ובמס' כתובות פ' הכותב הלכה ה' מוקי להדי' במתני' דמיירי בשנתנו לו רשות להשאיל ובירושלמי נמי אפש"ל הטעם דלא סגי בשבועת השומר הראשון כמ"ש משום דעל ש"י אינו יכול לישבע. אמנם אכתי טעמא בעי הא בגמרא מבואר להדי' דלרב' דס"ל משום את מהמני' ליכא לאותבי' כלל וסגי' לי' בשבוע' השוכר שלא פשע ואמאי כ' הר"מ בפירושו דבעינן או רשות הבעלים או עדים על האונס: (יד) ונ"ל דהנה לכאורה י"ל בקושי' ר' אבא בר ממל לר' אמי ואמאי לימא לי' אין רצוני דאפי' אי ס"ל הטעם משום דאת מהמני' נמי קשי' לי' במתני' לחיי' השוכר משום שמסר לשואל ואע"ג דהשוכר נשבע מ"מ כיון דעל ש"י אינו יכול לישבע לחייב והא דנקט אין רצוני היינו משום דאי לאו משום אין רצוני והי' מותר למסור לכתחלה ליד אחר לא יתחייב משום את מהמני' דהא אפי' אם לא הי' יכול לישבע הו"ל כא"י אם נתחייבתי ורק משום דא"כ הו"ל פושע ושפיר חייב משום דהו"ל כא"י אם פרעתי כמ"ש לעיל בס"ד. וכן ראיתי בשטמ"ק שכתב להדי' בד"ה א"ל אביי לדידך דאמרת דלאביי לא קשה מ"ה מ"ל הכא מ"ל התם משום דס"ל הטעם משום א"ר רק לרבא דלא ס"ל משו' א"ר רק משום את מהמני' א"כ קשה מ"ה מ"ל הכא מ"ל התם הרי דלאביי הי' ס"ל דקושי' ר' אבא הי' אפי' להטעם דאת מהמני' דאלא"ה מאי מקשה לרבא אי נימא דלר' אבא ג"כ לא הי' קשה ממתני' כלל אי ס"ל משום דאת מהמני' א"כ היה ידע אביי דלטעמא דאת מהמני' באמת לא קשה ממתני' ולא הי' מקשה לרבא כלל. וע"כ כמ"ש דאביי הי' ס"ל דאפי' לטעמא זאת מהמני' קשה ממתני' אע"ג דהשוכר נשבע מ"מ כיון שעל שליחות יד א"י לישבע הו"ל כא"י אם פרעתי אי ס"ל שש"ל חיי' כיון דלכ"ע פשע במה שמסרו לשומר אחר דלכתחלה עכ"פ אסור. וא"כ היה קשה לו דאי נימא מ"ה מ"ל הכא מ"ל התם א"כ לא קשה ממתני' רק אח"כ השיב לו רבא דלדידי' אי ס"ל הטעם משום דאת מהמני' ליכא לאותבי' כלל דלרבא לשיטתו כמה שנפרש בס"ד לא קשה משבוע' דש"י וא"כ סגי' לי' בשבועת השוכר דתו לא שייך את מהמני' ומה שאינו יכול לשבע על ש"י אינו מעכב לרבא ומעתה נבא אל הביאור בב' אופנים בס"ד: (טו) דהנה לכאורה צריך ביאור אמאי נחוש לשליחות יד הא אחזוקי אנשי ברשיעי לא מחזקינן כמ"ש הלח"מ פ"א מה"ש בשם הרא"ש רק די"ל כיון דבשעה שמסרו לאחר חל עליו החיוב משע' פשיע' יכולין הבעלים לומר להשוכר או להשומר כיון דאת בוודאי נתחייב לי משע' פשיע' צריך אתה. לברר בבירור גמור שנפקעת מחיובך וכיון דאת לא מצות לאשתבועי רק על האנסי' ולא על שליחות יד מה אכפת לי בחזקת כשרות של השואל מ"מ אין זה דבר ברור בוודאי נגד השומר הראשון לא הי' יכול להשביעו על ש"י רק ע"י גלגול ולא כשיש לו ראי' על עיקר האנסי' כיון שכבר החזיקו לנאמן במה שמוסר בידו לשמור משא"כ על השני אין אני מאמין וחזקת כשרות של השואל אינו דבר ברור כ"כ שיוכל לפטור השוכר מחזקת חיוב שהי' לו משעה שפשע דהיינו שמסרו לאחר דמשע' פשיע' אשתעבי' נכסי' כמ"ש לעיל אמנם ע"כ ל"א דלא מהני חזקת כשרות של השואל לפטור השוכר ה"ד אי אמרי' דחזקה אינו בתורת וודאי משא"כ אי חזקה הי' בתורת וודאי פשיט' דסגי' לי' חזקת כשרות של השואל לפטור השוכר או השומר הראשון מחזקת חיוב שלו. והנה י"ל דמאן דס"ל חזקת דאיתר' ל"ש חזקה ס"ל דחזקה אינו בתורת וודאי דהא חזקת כשרות הי' רק מטעם רוב וכבר כתבו האחרונים דרוב ג"כ לא הוי בתורת וודאי ע"י דלתי סי' ס"ג וא"כ כיון דאינו בתורת וודאי והא דסמכי' על החזקה הי' רק שלא יבאו הדברים לתכלי' ההפלג' כמ"ש הר"מ בפי' המשנה פ"ט ממס' נזיר ולכך היכא דאיתר' לא סמכינן עליו. אמנם מאן דס"ל חזקת דאיתר' שמה חזקה ס"ל דהי' בתורת וודאי וכדבר ברור ולכך אפי' באיז' ריעות' לא יצאה מחזקת' והוי כגדר אין ספק מוציא מידי וודאי. והנה כבר הבאתי כמ"פ בס"ד בחידושי מ"ש בס' דברי אמת דמאן דס"ל ספיקא דאורי' מה"ת לקולא והא משום דילפינן מס"ט ברה"ר דטהור עי' ר"מ פט"ז מהל' אבות הטומאות ולא אמרי' התם שאני משום דאיכא חזקת טהר' דס"ל חזקה דאיתר' ל"ש חזקה ומאן דס"ל ס"ד מה"ת לחומר' ס"ל דלא ילפינן מס"ט ברה"ר דהתם משום