תבואות השדה חלק ב נח

הילך דהך מקצת פרעון דקא מודית לי' אינו חייב' להחזיר וא"כ איך חייב' שבועה מטעם מב"מ הא הו"ל כמו הילך ומתוך כך העלה דרמב"ח ס"ל דהילך נמי חייב ולכך קאמר וכל מב"מ הטענה ישבע כלומר אפי' בהילך. ונעלם ממנו סוגי' ערוכ' מס' ב"מ ה' ע"א מסקנ' הגמ' דלרמב"ח נמי הילך פטור וא"כ הדק"ל האיך אפשר כאן לחייבה שבועה מטעם מב"מ הא הו"ל הילך. ונלע"ד דלק"מ עפ"י מה שהעליתי בס"ד בחי' לסוגי' דהילך דהא דהילך פטור הי' משום דכל מב"מ יש להמלוה שבועה על הלוה כיון שעכ"פ חייב לו מה שמודה לו הו"ל עבד לוה לאיש מלוה ומחוייב לישבע על טענתו משא"כ בהילך כיון שמה שמודה לו נותן לו מיד א"כ הרי נסתלק ממנו ולכך תו אין עליו חיוב שבועה נגדו וא"כ א"ש דוודאי בהילך כה"ג היכא שהמודה במקצת אינו תובע עכ"פ עוד שפי' אמרי' דכיון דכבר נסתלק ממנו אין לו עליו שבועה משא"כ בהילך דהכא בפוגמ' דל"ל דכיון דהוי כמו הילך מה שמודית לו הרי נסתלק' ממנו ואין לו' עלי' חיוב שבועה דהכא הרי היא תובע' ממנו עוד ובאה להוציא ממנו וא"כ ל"ש לומר שכבר נסתלק' ממנו ואין לו עליה כלום כה"ג שפי' חייב' שבוע' אפי' בהילך כיון שעכ"פ איכא ביניה' דררא דממונ' שהי' תובעת ממנו עוד ועי' מס' כתובות י"ח ע"א תוס' ד"ה מפני מה שכתבו דמשו"ה כופר הכל פטור שכבר נסתלק ממנו וא"כ ממיל' הילך כיון שנסתלק ממנו הו"ל נמי ככו"ה משא"כ הכא שבאה להוציא ממנו ל"ש הך סבר' ואמרי' שפי' דהילך נמי חייב ודו"ק כי הוא נכון בס"ד: שערה אתחנן ואתנפל לאל עלי גומר לחנני דעה בינה והשכל בסוגי' דשומר שמסר לשומר מס' ב"מ ל"ו ע"א: (א) בגמ' אתמר שומר שמסר לשומר רב אמר פטור ור' יוחנן אמר חייב ופליגי אביי ורבא בטעמא דר"י אביי ס"ל דטעמ' דר"י הי' משום דמצי אמר לי' אין רצוני שיהי' פקדוני ביד אחר וא"כ אפי' ידוע בעדים שנאנס' ביד השומר השני נמי הראשון חייב דהא פשע במה שמסר הפקדון ביד אחר ולרבא הטעם משום דמצי אמר לי' את מהימני' לי בשבועה הך לא מהימן וא"כ היכא שהשומר הראשון יכול לישבע בעצמו שנאנס' או דאיכא עדים דלא שייך את מהימן וכו' כיון דאיכא עדים פטור כן מבואר להדי' בתוס' ד"ה את מהימנ' דלרבא היכא דאיכא עדים על האונס או שהשומר הראשון יכול לישבע פטור וכן פסק המחבר בש"ע חו"מ סי' רצ"א סעיף נ"ו הגם דהר"מ פ"א מהל' שכירות לא נקט לפטור רק ביש עדים ששמר כראוי עי"ש הלכ' ד' והה"מ שם כתב דה"ה אם השומר הראשון יכול לישבע דנמי פטור ופשיט כו' מ"מ יש קצת תימא על הר"מ מ"ט לא נקט רק בגוונ' דאיכא עדים ששמר כראוי ולא נקט רבות' טפי דמהני אפי' בשבועה היכא שהשומר בעצמו יכול לישבע. והנה לכאור' היינו יכולין לומר דבאמת שבועת שומר הראשון לא מהני כיון דהיה צריך לישבע גם שלא שלח בה יד דאם השומר השני שלח יד ממילא אינו פטור באונסי' ועל זה שהשומר השני לא שלח יד אין השומר הראשון יכול לישבע דאם לא זזה ידו מתוך ידו כל זמן שהי' אצלו פקדון א"כ לא מקרי שומר שמסר לשומר כיון ששם עיניו עליו תמיד וממילא אע"ג דשבועה דשליחות יד הוי רק ע"י גלגול כמ"ש הר"מ פ"ד מהל' שאלה ופקדון הל' א' והנה בש"ע סי' ע"ה סעיף ט"ו הביא שני דעות בזה אי אמרינן בגלגול נמי מתוך שאינו יכול לישבע משלם מ"מ אפשר דהכא גבי שומרי' כיון שכל עיקר חיוב שבועה שלו הי' על טענת ספק דהמפקיד וע"כ צ"ל דכאן גבי שומרי' החמיר' התורה יותר כיון דהמפקיד לא יכול לידע מה נעשה בחפץ שלו ולכך חייב השומר לישבע אפי' על טענת ספק דהמפקיד וכן כ' להדי' בשטמ"ק מס' ב"מ בסוגי' דשאולה ושכיר' צ"ז ע"ב דהתורה עשא' טענת המפקיד כטענת ברי אפשר דכ"ע מודו דאפי' בגלגול שבועה נמי אמרי' מתוך שאי"ל משלם ועי' בש"כ חו"מ סי' ע"ה ס"ק נ"א וסי' שד"מ ס"ק ג' ודוק וכן מצאתי בשו"ת עדות ביהוסף סי' ל' שכ' להדי' דבעינן נמי ראי' שלא שלח יד השומר השני וא"כ אפשר דהר"מ נקט בכוון דווקא שיש עדים שנאנס' וששמר כראוי דהיינו שלא שלח בה יד ג"כ השומר השני דעדי' וודאי יכולין להעיד גם ע"ז משא"כ השומר הראשון כיון דעל שליחות יד אינו יכול לידע דאם לא זזה ידו מתוך ידו של השומר השני לא הוי בכלל שומר שמסר לשומר וא"כ השומר הראשון אינו יכול לישבע רק באיז' דרך האונס בא ועל שליחות יד הו"ל אינו יודע ואינו יכול לישבע ומשלם וא"כ לא מפטר שומר הראשון אפי' לטעמ' דאנת מהמנית לי וכו' רק אם יש עדים ודו"ק: (ב) הגם דיש לחקור בזה הא אפי' אם השומר הראשון אינו יודע אם שלח בה יד אמאי לא הוי כא"י אם נתחייבתי ויהי' פטור. והנה בב"י סי' רצ"א הבי' בזה בשם תלמודי הרשב"א מחלוק' הרמב"ן והרשב"א דהרמב"ן ס"ל בשומר שמסר למי שהבעלי' רגילי' להפקיד אצלו והראשון אינו יודע אם נאנס אצל השני דחייב הראשון אם אין השני רוצה לישבע ודעת הרשב"א דהראשון פטור דהו"ל כא"י אם נתחייבתי ועי' בנמ"י ריש פ' הגוזל ומאכיל שיטת הרא"ה מי ששכר חמור לרכוב עליו שלוחו ומת החמור בדרך וא"י אם מתה כדרכ' או מחמת מלאכה דפטור השואל כיון דלא קיי"ל משעת שאלה אשתעבד נכסי הו"ל כא"י אם נתחייבתי ע"ש היטב. והקשה הש"כ בסי' רצ"א ס"ק מ"ד א"כ אמאי אמרי' בשש"ל דחייב מטעם אנת מהמנית כיון דאפי' אם אינו רוצה לישבע כלל נמי הראשון פטור מטעם דהו"ל כא"י אם נתחייבתי מכ"ש כשהשני נשבע וא"כ לדעת הרשב"א והרא"ה דאם השומר א"י אם נאבד באונס דהו"ל כא"י אם נתחייבתי אמאי יהי' חייב השומר הראשון מטעם דאנת מהמני' לי וכו' ע"ש והי' קושי' עצומ' לכאורה ונ"ל לחלק דהנה הנמ"י הביא שם בשם הרא"ה וז"ל דמשעת פשיע' הגורמת לאונס מתחייב השואל עלי' עכ"ל אלמא דאפי' קודם שאירע האונס ממש כבר אשתעביד נכסי דהשואל משע' שהתחיל ליפשע. והנה א"ש דוודאי אי הו"א דרק משעת אונס ממש חל חיוב השומר א"כ כל שהי' מסופק באיזה אופן היה האונס הו"ל כא"י אם הלויתני וכן כ' הריטב"א מס' ב"מ צ"ז ע"ב ד"ה לימא תהוי תיובת' דר"נ משא"כ אי אמרי' דמשעה שהתחיל לפשוע חל עליו חיוב א"כ ממילא אם ידעינן שפשע רק שאנו מסופקי' באיזה אופן אירע אח"כ האונס כיון דמ"מ חל השיעבוד על נכסיו משעה שהתחיל לפשוע הו"ל כא"י אם פרעתיך ועי' היטב בשטמ"ק מס' כתובות ל"ד ע"ב ד"ה ופליג' דר"פ מ"ש בשם הרמב"ן. וא"כ ניחא דוודאי בדינ' של הרשב"א דמיירי בשומר שמסר למי שרגיל להפקיד אצלו וכן בדינ' ששכר החמור לרכוב עליו השליח שכתב הרא"ה דלא פשע מידי השואל וכן השומר א"כ לא חל החיוב רק משעה שאירע האונס ממש שפיר ס"ל כיון שאינו יודע באיזה אופן הי' האונס הו"ל כא"י אם נתחייבתי משא"כ הכא בשומר שמסר לשומר דאפי' לרבא דלא ס"ל לחייבו מטעם דאין רצונו מ"מ פשע במה שמסר לשומר אחר דעכ"פ איסור' עבד למסור לאחר כמ"ש התוס' והשטמ"ק וא"כ מיד שפשע