תבואות השדה חלק ב נד

ספק בדבר א"כ ממילא שפי' אמרי' דמק"ו נשבע ונוטל נמי ול"ל דליטול לא מהני שבועה דמנא תיתי לומר שלא יועיל שבועתו אפי' ליטול כיון דחשבי' לי' כוודאי וזהו סבר' רמב"ח דס"ל דמה"ת מחוייב שבועה מק"ו ומ"מ מהני לי' השבועה. אמנם רבא ס"ל דאפי' הא דמאמיני' לו בשבועה הי' לא מתור' וודאי רק מכח חזקת כשרות שלו ומ"מ אינו בתור' וודאי וא"כ ליכא למילף ק"ו בנשבע ונוטל מנשבע ונפטר דאי הי' רמי' עליו חיוב שבועה מה"ת לא הי' מהני לי' שבועתו לישבע וליטול דהתורה לא נתנה כח להאמין בשבועה רק לענין לפטור מממון דמסייע לי' חזקת ממון ועי' בר"נ ריש פ' כל הנשבעי' ולא נפלאת הי' לומר כן דשבועה לא מהני בתורת וודאי דהרי אפי' בשני עדים נמי הביא הר"מ סי' פ"ז מהלכו' יסודי התורה דלא הוי כדבר ברור בוודאי. ועי' בספר החינוך להרא"ה מצוה תקכ"ג מ"ש לענין ע"א: (ו) ולפמ"ש דרבא ורמב"ח פליגי אי שבועה הוי כוודאי ודבר ברור או רק כחזקה בעלמא מתורץ שפיר קושי' התוס' באמת על רמב"ח וכי הי' בהעלם ממנו דכאן ל"ש סבר' אשתמוטי. וא"כ נימא מגו דחשיד אממונ' וכו' כיון דאשתמוטי ל"ש. אמנם לדברינו א"ש בס"ד דהנה הא וודאי ע"כ לא נוכל לומר דחשיד אממונ' חשיד אשבועתה נמי ה"ד אי אמרי' דאפי' בשבועה נמי לא הוי כדבר ברור רק כחזקה בעלמ' ושפיר מצינו למימר כיון דכל אדם מכח חזקת כשרות שלו צריך להיות נאמן לממון גריד' נמי וכיון דכבר חשדינ' לי' שאינו נאמן א"כ מנא תיתי להאמינו בשבועה ג"כ ולכך באמת אמרי' דאי לאו סבר' דאשתמוטי לא הי' שיוכ' שום שבועה כלל. משא"כ אי אמרי' דלאחר שנשבע ע"י שבועתו חשבי' לי' כדבר ברור ואין שום גמגום לומר שלשקר נשבע ח"ו א"כ פשיט' דל"ש לומר חשיד אממונ' וכו' דטל שבועה בוודאי לא הוי חשוד דעל השבועה נאמן בתורת וודאי וכאילו אנ' סהדי שלא נשבע לשקר ומכיון שהעלינו בסבר' בס"ד דרמב"ח דיליף נשבע ונוטל בק"ו ס"ל דשבועה הוי כוודאי וא"כ ל"ש לומר חשיד אממונ' וכו' דעל שבועה ליכ' שום צד ספק דלמא לשקר נשבע וכיון דלא אמרי' חשיד אממונ' וכו' ממילא לא צריכי' לסבר' דאשתמוטי ומשום דיהי' נאמן במגו עכ"פ דאי בעי אמר' לא נפרעתי כלום. כבר כ' מהרש"ל דלהטעם משום מגו לא קשה כלל או כמ"ש הפנ"י דבס"ד נמי ס"ל סבר' דמפרע לא דייק או כדבעינן למימר לקמ' בס"ד בסבר' מהרש"ל עכ"פ ליכ' קושי' רק אי אמרי' חשיד אממונ' וכיון שהוכחנו דלרמב"ח ע"כ לא אמרי' חשיד אממונ' וא"כ לא בעינ' סבר' אשתמוטי א"כ ממילא לא קשה קושי' התוס' על רמב"ח. הגם דאפש"ל דלהתוס' באמת לא הי' קשה לי' על רמב"ח דכאן ל"ל אשתמוטי דמה"ט לא ציינו קושיית' על דברי רמב"ח רק על רבא הי' קשה להו דרבא לא נחי' ע"כ לסבר' רמב"ח וא"כ אכתי קשה קושי' שלישי' ג"כ לזה י"ל דרבא באמת ס"ל דאשתמוטי הי' רק משום מגו ולא קשה כאן למה חייב' שבועה הא יש לה מגו דלא נפרעתי כלום דהא רבא ס"ל מגו לאפטורי משבועה לא אמרי' כמ"ש הר"נ ריש פרק כל הנשבעי' אליב' דרבא בהא דהקשה שם שבוע' השומרי' דחייב רחמנא היכא משכחת לה ע"ש בר"נ ויבואר עוד בס"ד ודו"ק: (ז) ואחרי אשר ד' הי' בעזרנו לבאר באיזה סבר' פליגי רבא ורמב"ח נבא ג"כ אל הביאור בס"ד ליישב שיטת הרי"ף דהנה י"ל אי צריכי' איזה טעם לומר משום מה הטילו עלי' שבועה או דנוכל לומר דבלא"ה הטילו נמי עלי' שבוע' מדרבנן עכ"פ כיון דעכ"פ איתר' שטר שבידה שנפרע' קצת כמ"ש הנו"ב מד"ת לחו"מ סי' כ' ועי' בסדר הקושי' לעיל בדברינו בס"ד מ"ש בשם הפנ"י. ונרא' דוודאי אי אמרי' דכל כח גוביינא בשטר הי' רק משום חזקה דשטר' בידי מה בעי א"כ ממילא כיון דהיכא שהי' מוד' שנפרע קצת איתרע לי' עכ"פ הך חזק' שהרי אפי' לדבריה כבר האמין לה במקצת עכ"פ. ושפיר חייב שבועה אפי' בלא סברא דמפרע לא דייק. אמנם אי אמרי' כמ"ש לעיל באות ג' בשם שו"ת בשמי' ראש דכל שטר אלים לי' מצד עצמותו דהשטר עומד לכך שיתחייב לפרוע כ"ז שאין עדים להלוה. א"כ ע"י פרעון מקצת השטר לא איתר' השטר מידי ולא נגרע כלל מחזקתו דפרעון הי' תביע' אחרת מה שיש ללוה על המלוה. וא"כ אי נימא דמ"מ מצד גזה"כ אין כאן חיוב שבועה לגבי המלוה כיון דמ"מ יהי' סופו ליטול ולא אמרי' כסברת רמב"ח שהבאתי לעיל באות ג' בס"ד א"כ גם מדרבנן אין לחייב המלוה שבועה כיון דשטרי באמת לא איתר' כלל ע"י טענ' פרעון כמ"ש לעיל דטענ' פרעון הי' תביעה אחרת חוץ השטר וע"כ ליכא למימר דרבנן חייבו אותו שבועה רק אי יש להם איזה טעם כמו הכא דמפרע לא דייק. וא"כ שפי' י"ל דע"כ לא אמר רבא דמשו"ה חייב שבועה משום דמפר' לא דייק הי' רק לסבר' רמב"ח דס"ל דשטר הי' אלים מצד עצמותו ולכך לולא הסבר' דמפרע לא דייק לא היינו יכולי' לחייבו שבוע' מדרבנן אמנם לדידי' דאמרי' דכח השטר הי' רק משום חזק' דשטר' בידי מה בעי א"כ ממילא מכיון שנפגם איתר' לי' הך חזק' ושפיר יש כח מדרבנן לחייבו שבועה ודו"ק. (ח) ומעתה הבא נבא להוכיח מהסוגי' דע"כ למסקנ' לי' לן סבר' דמפרע לא דייק. ויהי' מיושב עוד דקדוק אחד על הרי"ף מה שהקשה בנו"ב שם על הרי"ף שהבי' האיבעי' אי פוגמ' בעדי' נמי צריך שבועה וכ' ומסקנא בין בעדים ובין שלא בעדי' לא תפרע אלא בשבועה וקשה מנ"ל הא הא בהברייתא באמת אית' שלא בעדים דווקא רק דהגמ' דחי לי' דלא מיבעי' קאמר מ"מ לא אפשט' עכ"פ וכן כ' השטמ"ק בשם רש"י במהדורא קמא דאיבעי' אי פוגמ' בעדים נמי צריכה שבועה או לא לא אפשטא וא"כ מהו זה שכ' הרי"ף ומסקנ' בין בעדים וכו' צריכ' שבועה עוד יל"ד בלשון הרי"ף שכ' ומסקנ' והול"ל ומסקינ' דלשון ומסקנ' משמע דבמקום אחר מסקינ' ועי' בנו"ב שם שכ' דכוונת הרי"ף הי' על הסוגי' דמס' שבועות היינו אי אמרי' מגו לאפטורי משבועה או לא ובמחכ"ת אין זה סובל לשון הרי"ף לידחק בדבריו לומר דכאן פשט האיבעי' מסוגי' דמס' שבועות מה שלא שת זכר למו. ע"כ נלע"ד דמסוגי' דכאן באיבעי' דפוחת' וממה דאית' בברייתא להדי' דפוחת' א"צ שבועה יהי' מוכח להדי' דהטעם דשבועה לא הוי כלל משום דמפר' לא דייק רק דרבנן בלא"ה היו יכולי' לתקן שבועה וא"כ ממילא יהי' נמי מוכח דאפי' פוגמ' בעדים נמי צריכ' שבועה כיון דאין הטעם משום דמפר' לא דייק וא"כ אין חילוק כלל בין בעדים לשלא בעדים וממילא משו"ה נמי לא הבי' הרי"ף האיבעי' דפוגמ' פחות משו"פ דמכיון דיש להוכיח מהברייתא דפוחת' א"צ שבועה דאין הטעם משום דמפרע לא דייקא כדבעינן למימר לקמן בדברינו בס"ד ממילא אין חילוק אפי' בפוגמ' פחות פחות משו"פ נמי צריכ' שבועה כיון דלא צריכ' כלל לסב' דמפרע לא דייק ודו"ק היטב: (ט) דהנה בהך איבעי' דפוחת' קאמר הגמ' מי אמרי' היינו פוגמ' או דלמא פוגמ' מודה במקצת הא לא קא מודה במקצת וכתבו התוס' בד"ה או דלמא פירוש ואיכא למימר לא דווקא וכו' אבל תימא לי א"כ כל שעה אתי' לאערומי לפחות. והנה בכוונ'