תבואות השדה חלק ב נג

ועי' בפנ"י שתמה על המהרש"ל בזה דהא אפי' לטעם מגו נמי קשה דהכא עכ"פ ל"ש סברא אשתמוטי ואית לה מגו דאי בעי כפר' הכל ואמר' לא נפרעתי כלום והפנ"י תירץ דמהרש"ל ס"ל דמעיקרא נמי ידעינן דמפרע לא דייק רק דרמב"ח ס"ל דהי' סברא דאורי' וא"כ ליכא מגו כיון דאינו רוצי' לשקר. ולכך ס"ל להמהרש"ל דקושי' התוס' לא קשה רק אי ס"ל דחשיד אממונ' וא"כ הכא כיון דל"ש אשתמוטי ממילא כיון דחשיד אממונ' חשיד נמי אשבוע' ולקושי' זו תירץ בס' הפלאה דאפשר דרמב"ח ס"ל דחיישינן לספ' מלו' ישנה כמו דס"ל לאביי מס' ב"מ ו' ע"א וזהו שייך בנשבע ונוטל נמי ויבואר בדברינו בס"ד. ג' קשה על הרי"ף שלא הביא כלל הך מימרא דרמב"ח ומה שהשיב לו דמפרע לא דייק. רק התחיל באיבעי' דפוגמ' בעדי' מהו. וקשה אמאי לא הביא הך דמפרע לא דייק (הגם דבמס' שבועו' פ"ו במתני' דאלו דברים שאין נשבעי' עליהם הביא הרי"ף הך דמפרע לא דייק לומר דמדרבנן עכ"פ נשבעי' מ"מ טעמא בעי אמאי לא הביא הרי"ף כאן הך דמפרע לא דייק). ד' אמאי לא הבי' הרי"ף האיבעי' דפוגמ' פחות פחות משו"פ ואלו שתי קושי' על הרי"ף הקשה בנו"ב מד"ת לחו"מ סי' כ' ע"ש. ה' הקשה הפנ"י אמאי אצטריך באמת לטעמ' דמפרע לא דייק ולא אמרי' דמדרבנן עכ"פ צריכ' שבועה כמו בקרקעות דאע"ג דאין נשבעי' מה"ת מ"מ נשבעי' מדרבנן: (ג) וטרם נבא ליישב כל אלו הקושיות נתרץ קודם קושי' ראשונ' בס"ד מה ס"ד דרמב"ח לטעות בזה שתהי' נשבע' ונוטל' מה"ת. ונ"ל דהנה ז"ל בס' שטמ"ק בסוגי' בד"ה סבר רמב"ח פירש שטוע' עליה שיש לו ברשותה מאתי' זוז של פרעון והי' מודי' לו במנה עכ"ל. ועפ"י דברי' האלו נגיע לישוב בס"ד דהנה הא פשיט' דכל הכח שיש לו להמלו' לישבע וליטול ואפי' שבועה לא הי' צריך מה"ד כמ"ש התוס' מס' כתובות פ' ע"א ד"ה ישבע ועי' בסוגי' בתוס' ד"ה ואלו נשבעי' כל כחו של המלוה הי' ע"י השטר דכיון שיש לו שטר בידו הי' מה"ד ליטול אפי' שלא בשבועה. והנה י"ל בזה ב' אופנים א' דע"י חזקת שטרך בידי מה בעי אמרי' דמסתמא עוד לא פרע לו ב' די"ל דבאמת אין זה חזקה טובא כ"כ דעביד אינש לשהות את שטרו אצל המלוה ובפרט הכא דחזינן שאפי' לפי דברי המלוה כבר האמין לו במקצת ופרע לו קצת וא"כ ה"נ אפשר דפרע לו בכולו ולא חשש ליקח השטר מידו רק דכח השטר הי' מצד עצמותו דעיקרו של השטר לכך עשוי שכל אימת שיוציאנו שיכול לגבות בו דאלא"ה מה אהני לי' שטר' וראיתי בזה לאחד קדוש מדבר בשו"ת בשמים ראש סי' נ' וז"ל לפי שאני סבור לומר דמאי דמלוה משתבע ושקל אינו מכח אומד דשטרך בידי מה בעי שאדם עשוי להשהות שטר אלא כפשוטו דהשטר לכך עומד ותנאי ממון הוא שכל זמן שזה יביא שטר ואין לחבירו ראי' שכבר שלם שישלם והרי הי' גובה מן הלקוחו' והיורשי' עכ"ל עי"ש הרי דרבר גדול השמיענו דכל מי שמוציא שטר על חבירו יש לו תביעה חזקה ולא מכח דשטר' בידי מה בעי אלא דהשטר עומד לכך שכל זמן שלא יהי' לו ראי' ששלם לו מחוייב הי' לשלם לו שטרו וא"כ לפ"ז כיון שהמלוה מוציא שטר הרי ע"כ הי' מחוייב לשלם לו כיון שאין לו ראי' שפרעו וא"כ מה שטוען פרוע והי' מוד' שנפרע מקצת הי' טענה אחרית' שהרי השטר אלים מצד עצמותו להתחייב על ידו. וא"כ שפיר ס"ל לרמב"ח דש"ד דהי' מבמ"ק ממש שהרי מצד השטר הי' חייב בכולו רק איהו טוען פרעתי כלו וכיון דאין לו ראי' הרי חייב עכ"פ רק דעל מה שטוען שפרע מאתים הו"ל כאילו הי' לו תביעה בפ"ע אצלה על המאתים והי' מוד' לי' במנה וא"כ הו"ל נשבע' ונפטר' מהמאתים שטוען פרוע וממילא ג"כ לא הוי שיעבו' קרקעות שהרי על הפרעון שטוען ליכא שיעבוד קרקעות שהשטר עומד בפני עצמו לגבות בו. אמנם רבא ס"ל דכח השטר הי' רק משום דשטר' בידי מה בעי וא"כ כל שהוא טוען פרוע הוי עיקר הטענה נגד השטר וא"כ ל"ל שבועה דאורי' דהו"ל נשבע ונוטל ושיעבוד קרקעות וזהו כוונת השט"מ שהבאתי שכתב שטוען עליה שיש לו ברשות' מאתי' זוז של פרעון עכ"ל כלומר דכל מי שטוען פרוע נגד השטר לא חשבינן לי' בטענתו כאילו רוצה להכחיש השטר שהרי בפרעון השטר מחוייב עכ"פ כ"ז שלא יכול להביא ראי' שפרע כמ"ש בשו"ת בשמים ראש רק דהוי כאילו טוען נגד מה שאני חייב לך בשטר אתה חייב לי ג"כ להחזיר לי מה שנתתי לך בתורת פרעון. וא"כ הו"ל טענה הלוה נגד המלוה כשאר מב"מ שהרי השטר עכ"פ נשאר בחזקתו ובתקפו וא"ש סברת רמב"ח ומתורץ קושי' הראשונה בס"ד: (ד) ומעתה נבא לביאור קושי' השני' בס"ד מ"ש הרשב"א בתוס' דהכא ל"ש אשתמוטי דהנה בפשיטות י"ל דבאמת הוי מצינו למילף שהנוטל צריך שבועה. מכ"ש דאם הנתבע מחוייב שבועה שהי' מוחזק בממון מכ"ש הרוצה ליטול דאיזה כח מרוב' כח המוחזק או מי שרוצה להחזיק בשל חבירו כמ"ש הרא"ש ריש מס' ב"מ לענין עד המסייע. ועי' בחי' פנ"י כאן שכ' באמת דזהו סברת רמב"ח דילפינן נשבע ונוטל מכ"ש דנשבע ונפטר דצריך שבועה. אמנם י"ל דאיכא פרכא דבשלמ' נשבע ונפטר יהבינן לי' שבועה דלא מקרי חשוד משא"כ בנשבע ונוטל דל"ש אשתמוטי אמרי' חשיד אממונ' וכו' לא יהבינן לי' שבועה. וא"כ הך קושי' מכח אשתמוטי ממילא נכלל בקושי' רבא דאלא"ה הו"א דילפינן נשבע ונוטל דצריך שבועה מה"ת מכ"ש דנשבע ונפטר רק משום דבנשבע ונוטל ל"ש אשתמוטי כקושי' התוס' לכך לא מצינו למילף וא"כ נכלל קושי' התוס' ג"כ בדברי רבא. וא"ש נמי מה שהקשה אח"כ מכח דאין נשבעי' על הקרקעות וקשה אמאי לא סגי' לי' בקושי' הראשונה דילפי' מקרא ולקח בעליו ולא ישלם דמה"ת לא הוי רק נשבע ונפטר ולפימ"ש א"ש דבאמת אי לאו דאשתמוטי הו"מ למילף נשבע ונוטל מק"ו כמ"ש וא"כ דלמא לית לי' לרמב"ח סברא אשתמוטי או דאי' לי' דלא אמרי' מגו דחשיד אממונ' וכו' ולכך הקשה עוד קושי' אחרת מהא דאין נשבעי' על ש"ק ועי' בפנ"י שכ' ג"כ דאפשר דקושי' התוס' מכח אשתמוטי הי' נכלל בדברי רבא עי' בד"ה אמר רבא בפנ"י ודו"ק: (ה) אמנם בעיקר הסברא אי נוכל למילף נשבע ונוטל מק"ו דנשבע ונפטר או לא נ"ל דהנה לכאור' יש לומר דליכ' ק"ו דדווקא לענין שיהי' נפטר מממון מהני לי' שבועה משא"כ שתועיל השבועה להוציא ממון זה אין בכח השבועה ועי' בר"נ ריש פ' שבועת הדיינים וא"כ אזדא לי' הק"ו דאע"ג דמה"ד הי' לחייב שבועה בנשבע ונוטל מק"ו. מ"מ אנן אמרי' דשבועה לא מהני כלל לישבע וליעול. וא"כ ע"כ ליכא חיוב שבועה מה"ת דאי היה עליו חיוב שבועה מה"ת לא מהני לי' כלל שבועתו והי' נפסד לגמרי וזהו באמת סברת רבא שהוכיח דשבועה זו הי' רק מדרבנן דלא ילפינן בק"ו מנשבע ונפטר ונ"ל דהך סברא אי מצינו למילף ק"ו לנשבע ונוטל או דאמרי' דלענין ליטול לא מהני שבועה י"ל דתלי' בהא דאי אמרי' דאנו חזינן לי' מכיון שנשבע שבוודאי נשבע באמת ואין כאן שום צד ספק דלמא היתה שבועתו שקר דהך חזק' דמי שאינו חשיד על השבועה וודאי באמת נשבע הי' כוודאי ואין שום נדנוד