תבואות השדה חלק ב מט

ע"ג עכ"פ. אמנם הטור דקאי אהיכ' דהוציא' כתובה דבאין לה עדי גירושין הוא נאמן במגו ובאמת כבר כתבו האחרונים עי' בס' בני אהוב' על הר"מ פ"ט מה"א דהו"ל מגו גרוע וצ"ל דכיון דליכא עדי גירושין וגם אין הגט בידה ריע' לי' טענת' דמוכח שכבר נפרע' ולכך נאמן אפי' במגו גרוע אמנם משעת הסכנ' דאין זה ריעות' במה שאין הגט בידה וגם עדים לא יכולי' לבא א"כ לא אתרעי טענה כלל והו"ל מגו דלא גרשתיך מגו גרוע ואינו נאמן במקום שטענת' טובה כיון שיש לה שטר כתובה עכ"פ בידה והגמרא דמסיק דע"ג בעי' עכ"פ היינו היכא דליכא שטר כתובה בידה ופריך במאי גבי' אמנם הטור קאי על היכא שהוציאו שטר כתובה ומשע' הסכנ' ליכ' ריעות' במה שאין גט בידה ולא ע"ג שפי' גובה אפי' בלא ע"ג ודו"ק: (כג) בגמ' א"ל ר"כ ורב אסי לרב לדידך דאמר' גט גובה עיקר וכו' וליחוש דלמא גרשה ומפקא לי' לגיט' וכו' ודלמא סמוך למית' גרשה איהו דאפסיד אנפשי' ולכאורה אינו מובן וכי ידע בשעת גירושין שימות מיד ומה שייך לומר דאיהו דאפסיד אנפשי' וכי יתן חרצובות למותו שלא ימות מיד אחר גירושין ותגבה פעם שנית בגט. ונראה דהנה הפנ"י כתב דהגמ' לא הקשה דלמא סבר גבת' עפ"י הגט ואיך תגבה בעדי מית' דמספיק' אין להוציא' מחזקת' ולהפסיד כתובת' רק דעל עיקר התקנ' קשה למה תקנו כן שתגבה העיקר רק בגט ולא בכתובה דא"כ אלמנה תגבה ג"כ בעדי מית' ולא בכתובה כמ"ש הראשונים דהפקיעו כח השטר כתובה לענין עיקר ואח"כ תגבה בגט. ולפי"ז א"ש קושי' התוס' ד"ה לדידך שכ' דלשמואל נמי מצי להקשות במקום שאין כותבין די"ל דלשמואל וודאי כיון דמה שתוכל לגבו' בלא כתובה הי' רק במקום שאין כותבין או שהביאו ראי' שלא כתב לה א"כ שפי' ידע דהוי כהיכא דלא אפשר וכותבין שובר רק לרב קשה למה תקנו שתגבה עיקר בגט אפי' במקום שכותבין וא"כ לאחר שגבתה בעדי מיתה ע"י החזרת שטר כתובה העיקר והתוס' תגבה העיקר פעם שנית בגט וזהו כוונת רש"י ד"ה אלמנ' שכ' וז"ל ע"כ בעדי מית' וכו' ומחזרת שטר כתובה ליורשים כלומר דהיורשים כיון שנטלו ממנה השטר כתובה לא מסקי אדעתיהו כלום דלמא יש לה עוד גט בידה ותחזיר אח"כ לגבות העיקר אמנם היכא שאין לה שטר כתובה וגבי לה עפ"י תנאי ב"ד גם המקשה ידע דיקחו ממנה שובר דהוי כהיכא דלא אפשר. ומשני הגמ' איהו דאפסי' אנפשי' כלומר אם גרשה הו"ל לפרוע מיד העיקר והתוס' וא"כ לא ישאר שטר כתובה בידה וממילא כשתרצה לגבו' בעדי מיתה בתב"ד כיון שלא. נשאר שטר כתובה בידה היורשי' אסקו אדעתיהו ליקח ממנה שובר ולחוש שמא כבר גבתה אין לחוש מדינא כמ"ש הפנ"י: (כד) א"ל ר"נ לר"ה וכו' ליחוש דלמא מפקא בהאי ב"ד וגבי' כו' ומסקינן דקרעינ' לגיטא וכתבי' עלי' והקשה השטמ"ק דהא במס' ב"מ ח"י ע"א מסיק אביי דלא סגי' בהך תקנת' משום דאטו כל דמגבי בכי דינ' מגבי. ונ"ל דהנה ראיתי במהריק"ו סי' ע"ב שהביא בשם החידושי' דרב ס"ל הטוען אחר מעב"ד ל"א כלום. והנה במס' ב"מ אזל אביי אי הוי ס"ל דמצי לטעון פרעתי דיכול לטעון אחר מעב"ד א"כ יש לו טענה דכבר פרע לה והא דלא לקח ממנה הגט משום דבעי לאנסובי בי' והי' פרע לה שלא בב"ד וע"כ מדלא מצי לטעון הכי ש"מ הטוען אחר מעב"ד ל"א כלום אמנם הכא מקשי' דלמא הדר וגבי' ולא מיירי שטוען שכבר פרע לה דבאמת קיי"ל ל"א כלום רק כיון דלרב ס"ל א"כ שובר א"כ יש לו טענה שלא יפרע לה עפ"י הגט דלמא הדר וגבי' וע"ז שפי' משני דקרעינ' לי' וכתבין אגבי'. מה יאמר אטו כל דמגבי בב"ד מגבי הא הכא דאין רוצה לפרוע לה ע"כ בא לב"ד עמה ואמרי' לי' שפיר דיקרעו לגיט' ולא יצטרך לשובר ויכתבו עליו. שהרי עכשיו הי' כאן בב"ד ואי יטעון שכבר פרע לה שלא בב"ד זהו לא הקשה הגמ' מידי דעכשיו קיימי' אי ס"ל לא מצי לטעון אחר מעב"ד ולית לי' טענה שכבר פרע לה ואין לו טענה רק שלא ירצה לפרוע דלמא הדר' וגבי' וזהו הטענה טוען בב"ד ואמרי' דקרעי' לי' לגיט' וכתבינן אגבי' ועי' בס' בס' אמרי בינה להגאון מהר"ם א"ש שכ' דאי ס"ל דגרושה מוכר' שלא בב"ד שפיר מצי לטעון דהגב' לה שלא עפ"י ב"ד משא"כ רב ס"ל דאינו מוכר' שלא בב"ד א"צ להגבות לה שלא בב"ד ולפימ"ש א"צ לשון דוחק דהכא אי ס"ל הטוען אחר מעב"ד ל"א כלום ולא מהני טענתו שכבר פרע לה רק שירא לפרוע שלא תגבה עוד לזה וודאי מהני שיאמרו לו לך והגבה אותה בב"ד כמ"ש ודו"ק: חלק רביעי נבאר בס"ד שקלא וטריא דגמ' במס' ב"מ י"ד ע"ב בס"ד (כה) בגמ' אמר רב חב"א אמר ר"י הטוען אחר מעב"ד לא אמר כלום אמ"ל ר' חייא בר אבא לא משנתינו היא זו הוציאו גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה א"ל אי לאו דדלאי חספא מי משכחת מרגניתא תותה אמר אביי מאי מרגניתא דלמא מתניתין במקום שאין כותבין כתובה עסקי' וגט היינו כתובתה אבל במקום שכותבין אי נקיטה כתובה גבי' ואי לא לא גבי' הדר אמר אביי לאו מלתא הי' דאמרי דאי ס"ד במקום שכותבין אלמנה מן האירוסין במאי גבי' בעדי מיתה לטעון ולימא פרעתי וכ"ת ה"נ א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם ודחי הגמר' מנ"ל דאלמנה מן האירוסין אית לה כתובה דלמא מיירי בכתב לה וכו' ומסיק אלא אביי מגופ' דמתני' הדר דאס"ד דגט היינו כתובה אטו גט מנה ומאתים כתיב ביה וכ"ת כיון דתקינו רבנן למגבה ביה היינו כתובה לטעון ולימא פרעתי וכו' עד אטו כל דמגבי בב"ד מגבה עי"ש כל הסוגיא והנה כבר הבאתי לעיל דשיטת התוס' דאפי' במקום שכותבין נמי לא מצי טען פרעתי אמנם שיטת הרי"ף והר"מ ושאר פוסקים הי' דר"י לא אמר רק במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין כיון דאיכא ריעותא דנאבדה שטר הכתובה רגלים לדבר שפרע להו והנה לפי"ז צ"ל דהא דדחי אביי דילמא מתני' במקום שא"כ אע"ג דר"י נמי לא קאמר רק במקום שאין כותבין צ"ל דעיקר דחוי' דאביי הי' דלמא אפי' במקום שא"כ נמי הוי מצי טען פרעתי רק הכא תקנו שתגבה ע"י הגט שבידה דלא יוכל לטעון פרעתי וא"ש מה דנקט אביי תרתי דלמא במקום שאין כותבין וגט היינו כתובה כלומר אפי' תימא דר"י באמת לא קאמר דינו רק במקום שא"כ דלא הוי כשאר מע"פ דנאמן לומר פרעתי דלמא הכא הטעם לאו משום דהוי מעב"ד רק משום דנקיטה גט בידה ויש לפרש בזה מה דהאריך אביי בלישנא וקאמר אבל במקום שכותבין אי נקיטה כתובה גביא ואי לא לא גביא ולא האריך כ"כ והו"מ למומר אבל במקום שכותבין נאמן לומר פרעתי. רק דבאמת י"ל דלכאורה היא דוחק לאוקמי' רישא דהוציאה כתובה ואין עמה גט במקום שא"כ מדקתני סיפא כתובה ואין עמה גט וכו' משמע דבמקום שכותבין איירי כמ"ש התוס' בסמוך ד"ה אטו גט לכך כתב דאי אמרינן דבמקום שכותבין אי נקיט' כתובה גבי' וכו' אבל בלא כתובה פשיטא דע"י גט גרידא לא מצי לגבות