תבואות השדה חלק ב מא

שמודה לו היה מצי בע"ה לטעון שהרשהו כמ"ש התומים ג"כ אמנם הא ודאי דעכ"פ החזקה דאין שכיר משהה שכרו ל"ש במב"מ ולעיל בגמ' אמרינן דבעינן תרי חזקות לבע"ה כמ"ש בתוס' בד"ה וכי שכיר דחזקה דרמא אנפשי' ומדכר ליה חשיבא כחזקה דשכיר וא"כ קשה הא כאן ל"ש א"ש מש"ה שכרו ונ"ל איזה קושי' התוס' דהנה הריטב"א כאן והש"מ מס' ב"מ קי"ב ע"ב הקשה מאי פריך וכי שכיר עובר עלי' דבל תגזול הא אכתי איכא לבע"ה חזקת ממון ותי' שם הש"מ בשם הראב"ד דחזקת ממון דבע"ה אקליש' לה כיון דשכיר עביד גבי' עבידתא ואיחייב ליה הו"ל כחזקת חיוב ע"ש ויש להסביר דבריו דכיון דהך דרמי' אנפשיה ומדכר אינו סברא כ"כ לומר שבוודאי יהיה נזכר א"כ כ"ז שאין כאן ראיה שמסתמא פרעו משום דא"ש מ"ש הו"ל כל שעה כאומר אי אם פרעתיך ולא מהני חזקת ממון דבע"ה וא"כ מתורץ שפיר קושית התוספת דבשלמא לעיל דמיירי בשנחלקו על השכירות וטוען פרעתי שפיר אמרינן דחזקת הבע"ה לא מהני רק מכח חזקה דא"ש מ"ש יש לנו הוכחה שמסתמא כבר פרע לי' אמנם כאן שנחלקו על הקציצה שפיר אמרינן דכיון דרמי' אנפשיה ומדכר ול"ש כ"כ טרד' דבע"ה אין השכור נשבע דאפי' נימא דיש כאן עדיין איזה חשש ספק כיון דלא רמי' אנפשיה כולי האי כמ"ש התוס' דלא אלי' כחזק' דשכיר מ"מ הרי אפי' אם יהיה כמו א"י הו"ל א"י אם נתחייבתי כיון שנחלקו על הקציצה גופא אם קצץ לו וא"כ אפי' ליכא חזקה, דא"ש מ"ש מ"מ יש כאן חזק' ממון של בע"ה כקושית הראב"ד בש"מ שם במס' ב"מ ולכך שפיר אמרינן עבר זמנו הממע"ה (ואחד מתלמידי רצה לחלק דכאן לא בעינן חזקה דא"ש מ"ש דכיון דמיירי בקציצה ודכיר טפי אלי' הך חזקה דבע"ה רמי אנפשיה ומדכר אמנם זה אינו דקושי' התוס' אזיל לר"י ואיהו לא ס"ל קציצה מדכר דכיר): (כב) בתומים ס"ק ט' העלה דלר"י דלא תקנו שבוע' השכיר רק במב"מ ול"א כלל מגו אי בעי כפר הכל ויהיה הבע"ה פטור וע"כ דל"א מגו וא"כ אפי' בשכרו שלא בעדים נמי נשבע השכיר עי"ז והנה יש להביא ראיה מלישנא דברייתא דקתני ואמר ר' יהוד' אימתי בזמן שאמר לו תן לי שכרי חמשים דינר וכו' אבל אמר לו לא שכרתיך מעולם או נתתי לך שכרך הממע"ה ויש לדקדק טובא למה אשמעינן היכא שאמר לו לא שכרתיך מעולם הא בזו לא נחלק שום אדם גם רבנ' לומר שגם בלא שכרתיך ישבע השכיר ויטיל או"ו הא אתי ר"י לאשמעינן דהנה אם אומר לא שכרתיך מסתמא ליכא עידי שכירות ואפ"ה במב"מ אפי' כה"ג דליכא עידי שכירות מ"מ במב"מ נשבע השכיר הרי להדיא דלר"י אפי' בשכרו שלא בעדים נמי נשבע השכיר במב"מ וזו ראיה שאין עליה תשובה. והנה כבר כתבנו לעיל באות י"א דלר"י אלים ליה חשש דטרד' ועיקר תקנת השכיר היה משום דבע"ה טרוד ולכך לא תקנו רק במב"מ ולא בכו"ה דהיכא שאין על הבע"ה שבועה מה"ד לא הכניסו עצמן חז"ל בזה לעשות תקנה ור"י לא סבירא ליה משום כד"ח ולכך אפי' בשכרו שלא בעדים נמי לר"י נשבע השכיר דליכא מגו דהוי מגו בדדמי כיון דחששא דטרדה אלים טובא ועפ"י הדברים האלו יש ליישב שיטת ומסקנת הגמרא הנה בגמרא פרי' מ"ט לר"י דמחמיר על השכיר בכו"ה מקיל בקציצה ורבנן דמקילין בכו"ה מחמרי בקציצה וקושית הגמרא ע"כ הכי הוא דרבנן דמקילים בכו"ה וס"ל ע"כ דבע"ה מוטרד כ"כ יסברו בקציצ' דדכיר ור"י ס"ל דטרד' בע"ה אינו חשובה כ"כ דאי הוי כשכח ממש הו"ל א"י אם פרעתיך וא"כ למה ס"ל בקציצה דאינו זוכר והוי הפלוגתא מהיפוך להיפוך וכן כתב התומים בפירוש קושית הגמרא בס"ק י' וא"כ מאי משני אח"כ אלא אמר רבא בהא קמפלגי וכבר הרגיש בזה התומים בס"ק שס דהא סוף סוף לא ידעינן באיזה סברא נחלקו וכרש"י ד"ה אלא בהא קמפלגי וד"ל ודקשי' לך השתא היכא דמחמיר ר' יהודא וכו' אין ובהא פליגי עיין ברש"י משמע דמסקנת הגמרא הוא דבאמת הא בהא תליא דמאן דס"ל דתקנת השכיר היה גם בכו"ה לא תקנו בקציצה כלום ומאן דס"ל דתקנו במב"מ תקנו בקציצה נמי וצריך להבין הטעם והסברא אמנם לפמ"ש א"ש דבס"ד הוי ס"ל דלרבנן אלים הטרד' טובא ולכך בכו"ה נמי נשבע השכיר דהו"ל כא"י אם פרעתיך ולר"י לא אלי' הטרד' כ"כ ולכך אינו מחייב בכו"ה כמ"ש התוס' ד"ה ונתיב ליה דלרבנן הוי כודאי שכח וא"כ פריך שפיר אמאי בקציצה פליגי אפכא [ואע"ג דבקציצה הוי כא"י אם נתחייבתי מ"מ קשה לר"י דפטור בכו"ה ומחייב בקציצה] ולכך קאמר אלא אמר רבא כלומר דאדרבא נאיד מסברתו הראשונה דלרבנן הוי חששא דטרדא טובא מלר"י ואדרבה אפכא אמרי' דהנה באמת הך תקנתא דשכיר נשבע ונוטל היה מתקנות ישנות כמ"ש הגמ' בריש הסוגיא הלכ' גדולות שנו כאן ומעתה נחלקו ר"י ורבנן היאך היה התקנה בשכיר דרבנן ס"ל דחששא דטרדא לא אלים כ"כ וא"כ ע"כ עיקר התקנה משום כדי חייו וע"כ בכו"ה נמי תקנו דבכו"ה איכא טפי משום כד"ח מבמב"מ דבמב"מ ליכא משום כד"ח כ"כ דהא השכיר לא ילך בפחי נפש לגמרי דהא איכא על הבע"ה שבועת התורה כמ"ש לעיל וכיון דחששא דטרדא לא אלים כ"כ ובקציצה ליכא אפילו טרדא כ"כ כמו הכא שמחולקים בפרעון וא"כ ממילא לא תקנו בקציצה ומשום כד"ח נמי לא צריך לתקן שישבע השכיר דממנ"פ במב"מ ב"כ וב"כ הרי הבעה"ב נשבע וכל היכא שהבע"ה צריך לישבע אין כאן תקנת כד"ח כמ"ש לעיל אות י"ז ובכו"ה באמת לדעת הרבה פוסקים תקנו שהבע"ה נשבע בקציצה נמי לשיטת הר"מ והר"י מיגש ושיטת הרי"ף ובעה"מ דלא תקנו בקציצה כלום בכו"ה כבר ביארנו לעיל בס"ד באות ט' משום דיכול להפקיע עצמו שיאמר א"י ע"ש וא"כ שפיר ס"ל בקציצה לא תקנו שבועת השכיר: אמנם ר"י דס"ל דרק במב"מ תקנו וע"כ לא ס"ל דהתקנה היה משום כד"ח א"כ בכו"ה ודאי היה צריך לתקן ומהגם במב"מ כיון דאיכא שבועת התורה בלא"ה על הבע"ה ל"ש כ"כ משום כד"ח וע"כ ס"ל דעיקר הטעם משום טרד' דבע"ה וחשו שלא ישבע לשקר וע"כ דחשש טרד' אלים טובא והלכך בקציצה נמי אע"ג דדכר טפי מבפרעון מ"מ אינו ניצול מחשש שכחה כל דהוא עכ"פ ולכך היכא שכבר יש עליו שבועה דאוריית' תקנו להנצל מכל חשש שבועת שקר לבע"ה ותקנו על השכיר דאינו טריד כלום. וא"כ א"ש דאדרבא לרבנן גם היכא שמחולקים בפרעון לא אלים חששא דטרדא ועיקר משום כד"ח ולכך בקציצה דאיכא טרדא אסי' כמו בפרעון דדכר טפי לא תקנו כלום ולר"י דחשש טרדא הוא חשש קרוב ועיקר התקנה היה משום טרדא וא"כ בקציצה נמי אע"ג דדכר טפי מ"מ לא נמלט מחשש שכחה לגמרי ושפיר תקנו שבועה אפילו בקציצה היכא שיש עליו שבועה דאורייתא וא"ש לשון רש"י שכתב אין ובהא פליגי דבאמת פלוגתא דר"י ורבנן בכו"ה תליא נמי בפלוגתא דקציצה ודוק היטב ועיין לעיל באות י"א ודוק: אעתיק בכאן מה שהקשיתי זה רבות בשנים בסוגי' דמשני לרב ושמואל דש"ש שפיר משכחת לה באפקיד בשטר דלא מצי לומר החזרתי כמ"ש רש"י שאם יאמר החזרתי אומר לו היה לך ליטול את השטר מידו והיינו משום חזקה דשטרך בידי מאי בעי ולשיטת הה"מ פי"ד מהלכות מלוה הלכה ו' דכל היכא שאינו גובה