תבואות השדה חלק ב מ

אפי' במקום שיש חיוב שבועה מה"ת אין החיוב מדינ' כ"כ וא"כ א"ש שיטת הפוסקים דש"ש חייב אפי' בלא אפקיד בשטר כיון דאנן קיי"ל באמת משאיל"מ אלמא דכל היכא שיש כאן חיוב שבועה הוי מעיקר הדין ולא מצד חומר' בעלמ' החמיר' התורה וא"כ שפיר יש לחלק בין שבועה השכי' שהבע"ה אין עליו חיוב מה"ד מהני אפי' מגו גרוע ובין שבועת השומרים שיש על השומר חיוב מדינ' שהרי במקום שאי"ל משלם לא מהני מגו גרוע' כי האי מגו דלהד"ם לפוטרו משבועה כסברת הר"נ ודו"ק היטב: (יט) ודע שאע"פ שכתבנו דכל שבועה השכי' אינ' מה"ד כמ"ש הרבה ראשונים ואחרונים כאן בסוגי' מ"מ היינו דווקא היכא שאנו דנין על עיקר החיוב כמו בשכרו שלא בעדים משא"כ אם כבר יש כאן צורך התקנה מצינו נמי אפכא דשבועת השכי' אינו מה"ד דאדרב' דמדינ' אפי' בלא שבועה שקיל כדאמרי' בגמ' וניתיב לי' בלא שבועה ומשני להפיס דעתו דהנה ברוב ספרי הרמב"ם פי"א מה"ש אי' שם הי' השכיר קטן נשבע ונוטל ובקצת ספרי' הנוסח הי' השוכר קטן עי' בש"ע חו"מ סי' פ"ט והנה המל"מ שם פי"א הקשה להגירס' הי' השכיר קטן איך מוסרי' שבועה לקטן ודלמא ישבע לשקר ואסור למספי' לי' בידים אסור' וכתב הפרמ"ג באו"ח סי' שמ"ג במשבצות ס"ק א' ליישב דכיון דהא דאין מאכילי' לקטן אסור' בידים הי' רק אסור' דרבנן זולת בדם ושרצי' וטומא' שאסור מה"ת למספי' לא כך הוכיח שם בדעת הר"מ והם אמרו בכאן להפיס דעתו של בע"ה ולאיי' על הקטן ע"כ כלומר דוודאי אי השכי' הי' צריך שבועה מדינ' גם לאחר התקנה הי' הבע"ה מצי לטעון אין אני סומך על שבועתו משא"כ כיון שלאחר התקנה שכבר נתקנה משום כד"ח הי' השכי' נוטל בלא שבועה והנה גם בקטן צריכי' חכמים לחוש לכד"ח והי' נוטל אפי' בלא שבועה ורק משום הפסת דעתו דבע"ה צריך לישבע סגי' לן בהפסת דעתו אפי' בשבועת קטן במה שמאיימים עליו כנ"ל כוונתו והא וודאי פשיט' דבקטן נמי צריכי' לחוש לכדי חייו וזה מוכח כמ"ש דכל שכבר יש להתקנה מקום לחול אמרי' איפכא דמה"ד הי' נוטל אפי' בלא שבועה ורק משום הפסת דעת בע"ה צריך שבועה כדאיתא בגמ' אמנם מ"ש שם משום דבשאר איסורי' לספת לי' אפי' בידים אינו אסור רק מדרבנן לכך יכולי' למסור לו שבועה לא ידעתי למה צריך לזה הא אפי' אי הו"א דמה"ת אסור לספו' לי' בידים אפי' בשאר איסורים ה"ד באיסור וודאי משא"כ הכא גבי שבועה אטו ברור לנו שישבע לשקר וא"כ אין כאן וודאי איסור ול"ל דעכ"פ אפשר שהקטן עושה וודאי איסור דלדידי' ברור לו שמשקר דהא פשיט' דהך איסורא דלא לספי' לי' בידים אינו מוטל על הקטן כלל רק על הב"ד או לאחרים וא"כ הכא לדידן הוי עכ"פ רק ספק איסור דהא אפשר שנשבע באמת ואע"ג דאין עושים ספק בידים הא אפש"ל דכאן דיש לחוש לכדי חייו עושים ספק בידים ג"כ. אמנם י"ל דמה"ת אין עושים ספק בידים והלכך אי הוי הך דאסור למספי' לי' בידים איסור דאורי' שפיר לא הי' רשאי למסור לו רק כיון שאינו אסור לנו רק מדרבנן וכאן גבי שבועה שמוסרי' לו לא הוי וודאי אפי' איסור דרבנן רק ספיקא דלמא ישבע לשקר וכיון דלא הוי רק ספיקא דרבנן אע"ג דאיסור שבועה הי' מה"ת הא על הקטן אין כאן איסור מה"ת כלל רק על האחרים עי' במנחת חינוך מצוה רס"ג מ"ש מזה ובשאר איסורי' אינו אסור על אחרים רק מדרבנן וכאן גבי שבועה דהוי ספק אי יש כאן איסור כלל דהא אפשר שנשבע על האמת לכך מוסרים לו שבוע' לכתחלה ואע"ג דאפשר דאפי' ספיק' דרבנן אין עושים בידי' כמ"ש האחרונים וכו' מ"מ כאן משום כדי חיוב עושים ספיק' דרבנן בידים וא"ש הגירס' הי' השכיר קטן נשבע ודו"ק: (כ) בגמ' שלחו לי' מבי רב לשמואל ילמדנו רבינו אומן אומר שתי' קצצת לו והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת מי נשבע אמר להן בזו ישבע בע"ה ויפסיד אומן קציצה וודאי מדכר דכירי אנשי איני והא תני רבה בר שמואל קצץ הממע"ה ואי לא מייתי ראי' פקע אמאי ישבע בע"ה והנה המהרש"א הקשה מאי פריך מבריית' על שמואל דלמא שמואל מיירי במב"מ ולכך ישבע בע"ה ובריית' דרבא בר שמואל מיירי בשכבר פרע האחת שקצץ. ונ"ל ליישב דהנה לעיל באות ז' כתבנו בשיטת הבעה"מ דס"ל דבקציצה לא עשו שום תקנה ואפי' בכו"ה אינו נשבע בע"ה וכתבנו הטעם משום דמצי להפקיע עצמו ולומר א"י אם קצצתי לך כמה שאתה טוען ויהי' א"י אם נתחייבתי וא"כ ה"ד למאן דס"ל בו"ש לאו ברי עדיף אבל מאן דס"ל בו"ש ברי עדיף בוודאי צריכי' לעשות תקנה גם בקציצה אע"ג דדכיר ואזיל לי' חששא דטרד' מ"מ נשאר' התקנה משום כד"ח ול"ש לומר שיכול להפקיע עצמו מתקנת' שיטעון א"י אם קצצתי לך דהא אם יטעון א"י יהי' חייב מכח בו"ש [והיינו אי לא ס"ל כשיטת הר"נ והרמב"ן במלחמות דבקציצה ל"ש כדי חייו] והנה במס' כתובות י"ב ע"ב רוצה הגמ' לומר דשמואל ס"ל כר"ה ור"י דבו"ש בריא עדיף וא"כ אפש"ל דמאן דמקשה הכא ס"ל כס"ד דגמ' שם דשמואל ס"ל בו"ש ברי עדיף והנה מדהשיב להם בזו ישבע בע"ה ויפסיד אומן קציצה וודאי מדכר דכירי אנשי וקשה הא אכתי נשאר הטעם כדי חייו וע"כ צ"ל כיון דבע"ה נשבע כבר סגי' לן לתקנת' דכד"ח כמ"ש כמ"פ והנה לשמואל יש לתקן גם בכו"ה נמי דהא לא יוכל להפקיע עצמו כיון דס"ל בו"ש ברי עדיף וע"כ צריך לומר דהאמת הכי הי' דלשמואל נשבע בע"ה בכו"ה נמי וא"כ פרי' הגמ' שפי' מבריית' דרבא בר שמואל ודו"ק ובזה מדוייק הלשון דקאמר ויפסיד אומן ולכאור' יל"ד מאי מפסיד הא מסתמ' לא תלינן שנשבע לשקר וא"כ אינו מפסיד כלום רק הענין הי' כך דוודאי אי הוי מיירי מילת' דשמואל רק במב"מ והיה הדין שנשבע בע"ה מה"ת ל"ש לומר ויפסיד אומן דהא לא מפסיד מידי כיון דהדין הי' כך מה"ת ואין להתחכם על דברי תורה ולומר שנעשה לו איזה עול רק כיון דהכא באמת שבועת בע"ה אינו מה"ת רק מתקנ"ח כיון דאיירי בכו"ה נמי וא"כ נגרע הך שכיר משכיר דעלמ' דבעלמ' תקנו לו שישבע ויטול וכאן משום דאמרי' דקציצה מדכר דכירי אנשי לא תקנו לו יותר רק שבועה על בע"ה שפיר שייך הלשון ויפסיד אומן שהרי נפסד הו' מתקנ"ח שלא עשו אצלו תקנה כמו בשכיר דעלמ' משא"כ אי הוי מיירי רק במב"מ ל"ש ויפסיד אומן כיון שאין כאן תקנה רק הדין תורה דמב"מ ישבע א"כ איזה פסיד' שייך אצל דין תורה ודו"ק ויש לומר עוד במ"ש ויפסיד אומן ע"פ מ"ש התומים סי' פ"ט ס"ק ט"ז לתרץ שיטת הר"מ דלא תקנו תקנת שכיר באומן משום דאומן איהו דאפסיד אנפשיה דהיה מצי לעכב אצלו הטלית עד שיתן לו שכרו והיה הבע"ה הממע"ה ולא תקנו אצלו כלום וא"ש הלשון יפסיד אומן כלומר דאיהו אפסיד אנפשיה ולא תקנו אצלו כלום ודוק: (כא) בתוס' בד"ה לא קצצתי לך אלא אחת הקשו אמאי אמרי' עבר זמנו הממע"ה הא לר"י מיירי במב"מ ובמב"מ ל"ש חזקה אין עובר על בל תלין ואין שכיר משהה שכרו שהרי השה' והרי עבר כיון שמודה לו במקצת והנה לכאורה החזקה דאין בע"ה עובר על בל תלין נשארה עדיין דאע"ג שחייב לו עדיין אותו