תבואות השדה חלק ב לז

מדתקנו בכו"ה נמי ע"כ דס"ל הטעם משום כדי חייו דמשום טרד' לא הי' להם לתקן בכו"ה היכא שאינו מחוייב שבועה מה"ת אי לא אכפת להם משום כדי חייו וא"כ אפשר שפי' לומר דטרד' דפועלי' הי' רק מיעוט כמ"ש התומי' ולא כמ"ש הסמ"ע סי' פ"ט ס"ק ג' דעל הרוב בע"ה טרוד בפועלי' ורק משום. כדי חייו נמי הוצרכו לחוש לתרי מיטועי ולתקן שבועה אפי' בכו"ה משום דלמא הי' ממיעוט המעיזי' לשקר נמי ומיעוט' דטרד' וא"כ מכיון שיש כאן מגו בשכרו שלא בעדים דאזיל לי' חששא דמשקר ולא נשאר רק חד מיעוט' דטרד' ומשום הך מיעוט' לחוד' לא תקנו שבועות השכיר ולא תקנו שום דבר ולכך הביא רק כאן במס' שבועו' דינ' דר"נ א"ש דבעי' שכרו בעדים דווקא ודו"ק. העולה ממ"ש דאי לא ס"ל משום כד"ח לא צריכי' לתקן בכו"ה רק במב"מ ואז ע"כ צ"ל דחשש טרד' חשוב לספק ממש. אמנם אי ס"ל משום כדי חייו הוצרך לתקן בכו"ה נמי ואז שפי' מצינו למימר דהחשש טרד' שיסבור שפרע בבירור הי' מיעוט' דרק המיעוט טרודים כ"כ שיהי' סבורי' בבירור שפרע וא"כ לר"י חשש טרד' הי' ספק ממש ולרבנן הי' רק מיעוט ואע"ג דהתוס' ד"ה וניתיב לי' כתבו דלרבנן הוי לגמרי כא"י הי' רק בס"ד משא"כ לפי המסקנא אינו מוכרח לומר כך והא ראי' שהתוס' עצמו כתבו הכא דלא הוי טען שפרעו בבירור היכא שמסופק שפרעו אלמא דלא חיישינן כ"כ שיטע' כ"כ עד שיהי' כברי בעיניו שפרע לו מ"מ לא קשי' לר"י דמשוי לטרד' דבע"ה לספק ממש הי' לו לחייב בכו"ה נמי כקושי' התוס' ד"ה וניתב לי' דהוי כא"י אם פרעתיך דזה אינו דהא לא אמרינן שבוודאי שכח רק דחיישי' שמא שכח וא"כ לא נוכל משום האי ספיקא להוציא ממנו ממון רק במב"מ חיישינן שלא יבא לידי ספק שבועה דאוריי' תקנו השבועה על הבע"ה ודו"ק. מ"מ בהא סלקי' ובהי' נחתינ' דמיעוט יש כאן עכ"פ שטועי' כ"כ עד שנדמה לו שפרע בבירור והטעות גבר כ"כ אצלו עד שאינו מסופק כלל לפי דעתו רק שהעלינו בס"ד דמשום הך מיעוט' לחוד' לא חיישינן ולכך היכא שיש לו מגו לא תקנו משום הך מיעוט לחוד' ודו"ק ולקמן יבואר עוד בס"ד: (יב) בגמ' אר"נ אמר שמואל ל"ש אלא ששכרו בעדים אבל שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך והנה אם יש ע"א ששכרו אי יש לו ג"כ מגו הובא בזה בטור חו"מ סי' פ"ט ג' שיטות שיטת הר"מ פי"א מה"ש דע"א אינו כלום ולא תקנו בזה כלום ושיטת הרמ"ה דבע"א נשבע הבע"ה כעי' של תורה דהא אם הי' אומר לא שכרתיך נמי הי' צריך שבועה דאוריי' להכחיש העד לכך בטוען פרעתיך נמי צריך שבועה דאוריי' כמו דמצינו מס' ב"ב ע' ע"ב בטוען החזרתי דנאמן במגו דנאנסו דצריך שבועה כיון שאם הי' טוען נאנסו נמי שבועה בעי עי' בש"כ חו"מ סי' פ"ט ס"ק ז' שיטת הר' ישעי' דבע"א נשבע השכיר והה"מ פי"א מהל' שכירות הביא ראי' מגמ' דבע"א לא תקנו מדנקיט ל"ש אלא ששכרו בעדים משמע הא ע"א לא מהני וא"כ קשה על שיטת הר' ישעי' למה נקיט ששכרו בעדים כיון דבע"א נמי נשבע השכיר דבשלמא לשיטת הרמ"ה דבע"א ישבע בע"ה בנק"ח לא קשה למה נקיט ששכרו בעדים דשמואל מיירי משבועת השכיר ליטול וזה לא תקנו רק בע"א ומשבועת בע"ה לא מיירי שמואל אמנם להר"י דהשכי' נשבע ונוטל בע"א וודאי קשה למה נקיט בגמ' עדים. ונרא' דהנה לכאור' הי' סברא לומר כיון דבע"א עכ"פ הבע"ה צריך שבועה ולא מפטר בולא כלום ולעי' באות י"א כתבנו דלגבי שבועת בע"ה איכא בכל פעם חשש טרדה רק דאינו רק מיעוט ולא תקנו בזה מ"מ היכא שהי' מחוייב כבר שבועה הי' מקום לומר לבע"ה מה אכפת לך אם ישבע השכיר הא מסתמ' לא ישבע לשקר וא"כ לא יפסיד בע"ה כלום דבשלמא כשאין על הבע"ה שום שבועה שפיר אמרי' דמצד דלמא הבע"ה טרוד ל"א שהשכיר ישבע דהבע"ה יאמר דל אנת ודל שבועתך כמ"ש הר"נ אמנם היכא שיש ע"א ששכרו דאיכא שבועה עכ"פ על הבע"ה כסברת הרמ"ה וכיון דאיכא מיעוט' עכ"פ דטרדא והשכיר ידעינן בבירור שלא שכח א"כ הוי מסתבר דהשכיר ישבע ופשיט' דלהא ליכ' למיחש שהשכיר ישבע בשקר דאחזוקי אנשי ברשיעי לא מחזקי' ולגבי הבע"ה אין אנו חושדי' אותו כלל שישבע בשקר רק מחמת טרד' ידמה לו בבירור שפרע וא"כ היכא שיש שבועה על הבע"ה מסתבר דאותו שבועה רמינ' על השכיר אמנם כד דייקינן ליתא להא מילתא אליבא דרב ושמואל דהא הבע"ה יאמר ממנ"פ אנא קים לי בנפשאי שאני זוכר בבירור שכבר פרעתי וא"כ מצינא לאשתבועי שפיר רק שאתם חושדי' אותי דלמא טרידנא וא"כ אפטור לגמרי אפי' בלא שבועה כיון דאיני יכול לישבע לדעתיכו ול"ל כיון שאי"ל משלם דהא רב ושמואל לא ס"ל משאיל"מ ולכך נקיט שמואל דווקא בשכרו בעדי' אבל בע"א אין השכי' נשבע ושפיר נשבע הבע"ה כשיטת הרמ"ה אמנם לדידן דקיי"ל משאיל"מ וא"כ מכיון שיש כאן שבועה על הבע"ה ולגבי בע"ה איכא חששא מחמת מיעוט' הטרודות עכ"פ וא"כ הרי הא נכנס בגדר החשש עכ"פ שא"י לישבע מחמת טרדא ואע"ג דמחמת הך מיעוט לחודא לא היו מתקני' עליו שבועה וממילא גם השכיר לא הי' נשבע דמצי לומר לו דל אנת ודל שבועתך מ"מ כיון שיש ע"א והרי הי' מחוייב שבועה כבר א"כ שפיר אמרי' דהבע"ה לא ישבע כיון שנגדו איכא חשש' דמיעוט הטרודי' ומוטב שישבע השכיר שאין על שבועתו פקפוק כלל ולדידי' לא מצי הבע"ה לטעון אי כדבריכם אפטור לגמרי דהא אנו ס"ל משאיל"מ ורק כיון שאינו רק מיעוטא החשש דטרדא וגם הבע"ה טוען ברי לא אמרו שמשלם רק שישבע השכיר נגדו ודו"ק (ואפש"ל דמכח הך סברת הוכיח הר"מ דבע"א לא הי' שום שבועת התקנה דהו' ס"ל דאי הוי שבועת התקנה על הבע"ה עכ"פ בע"א א"כ טפי הו"ל לתקן השבועה על השכיר שאין שום חשש על שבועתו וא"כ אמאי נקיט עדים וע"כ דעיקר התקנה לא נתקנה בע"א כלום כמ"ש הה"מ פי"א מה"ש יעו"ש ודו"ק): (יג) ובמ"ש דחששא דטרד' בע"ה הי' רק מיעוט' יש ליישב בזה ולהבין דעת קדושי' במה שנחלקו הרמב"ם והר"י בשכרו שלא בעדים ומב"מ אי נימא כיון דבכה"ג ליכא מגו ממילא נשאר תקנת השבועה על השכיר וזהו באמת שיטת הר"י בתוס' ד"ה קציצה מדכר דכיר, אמנם הר"מ חולק וס"ל דבשכרו שלא בעדים אפי' הבע"ה מודה במקצת נשבע שבועה התורה ככל מב"מ עי' בלח"מ שם פי"א מה"ש ונרא' דהנה וודאי אי אמרי' דעיקר התקנה הי' משום כד"ח והי' לתקן שבועה על הבע"ה ורק משום מיעוט' דטרד' כבר חשו חכמים שלא לגרום תקלה בתקנתם ותקנו השבועה על השכיר וא"כ לכאורה במב"מ דבע"ה מחוייב שבועה מה"ת לא הי' צריך כלל לתקן שבועה והא דתקנו שבועת השכי' גם במב"מ היינו דלא להוי תקנת' דרבנן כי חוכא דמה"ת יתה כח הנתבע במב"מ מכו"ה דהרי בכו"ה א"צ התובע שבועה ובמב"מ מחויי' שבועה ואם יתקנו חכמים רק לגבי כו"ה שישבע השכיר ויטול ולא במב"מ א"כ יהי' גרע כחו של השכי' במב"מ מכו"ה זהו לא יכלו חכמים לתקן וא"כ ה"ד בשכרו בעדים דכבר הוצרכו לתקן תקנה בכו"ה משום כדי חייו וממילא הטילו שבועה