תבואות השדה חלק ב לו

חבירו אצלו ממה שירצה להוציא ממון ודו"ק. ולא כמ"ש בהפלאה למס' כתובו' כסוגי' דפוגמ' דלענין נוטל נמי חיישינן משום ספק מלוה ישנה דזה לא מסתבר דמשום שהי' מסופק ירצה להוציא מבע"ה וזה כוונת רש"י בד"ה וכי שכיר עובר משום בל תגזול לקבל שכרו ב"פ ולכאורה כל דברי רש"י הם מיותר. אמנם לפימ"ש א"ש דבאמת הו"מ למימר דאין זה חזקה כ"כ דאימר ספק מלו' ישנה יש לו עליו וז"ש רש"י לקבל שכרו ב"פ כלומר דמשום ספק מלוה ישנה על בע"ה לא יבא להוציא ממון וממילא הו"ל ברי וברי והי' להם לחוש לכדי חייו ועי' בתומי' סי' פ"ט ס"ק י"ב וע"ז משני הגמ' חדא דאין שכיר מש"ה שכרו כלומר ולכך לא תקנו משום כדי חייו דהא מילתא דל"ש שהשכי' ישהא שכרו ולכך היכא שהו' תובעו לאח"ז לא עשו לו תקנה ועי' בנתיבות סי' פ"ט ס"ק ח' שכ' ג"כ כה"ג וממילא ל"ש כדי חייו כלל בעבר זמנו וא"כ אפי' במב"מ שכבר השהה השכר עי' תוס' ב"ב מ"ה ע"ב ד"ה נתנה לו מ"מ לא עשו תקנה בכה"ג וא"כ אפי' אי לא אלים כ"כ הך דרמי' אנפשי' ומדכר ובמב"מ ל"ש אין שכיר משה' שכרו מ"מ כיון דעיקר הטעם משום כדי חייו ל"ש בעבר זמנו משום דל"ש ממילא לא עשו שום תקנה שישבע ויטול אפי' היכא דאזלא לי' החזק' דאין שכיר ולכך לא קאמר הגמ' חזקה דאין שכיר משה' שכרו דהגמ' בא לתרץ אפי' במב"מ דל"ש החזק' שהרי חזינן שהשה' מ"מ כיון דאין דרך השכיר להשהו' שכרו לאחר זמנו לא עשו תקנה שישבע אפי' אם השהה אע"ג דלא אלי' כ"כ החזק' דרמי' אנפשי' ולכך לא הקשו התוס' כאן הרי במב"מ ל"ש אין שכיר מש' כמה שהקשו לקמן בד"ה לא קצצתי אליבא דר"י עי' בתומי' ס"ק ט' ולפימ"ש א"ש דוודאי לר"י דעיקר התקנה לא רק משום כדי חייו רק מדינא ולכך הקשו שפיר במב"מ דל"ש א"ש מש' אמאי לא ישבע ויטול אבל לרבנן עיקר התקנה הי' משום כדי חייו וממילא בלאח"ז דלא שייך משום כדי חייו משום דלא שכיח' אע"ג דהו' השה' שכרו לא עשו שום תקנה ולכך לא הקשו התוס' כאן ממב"מ אע"ג דמתני' דעבר זמנו ולא תבעו איירי אפי' במב"מ ולישנ' דהמקשן הכי שהביא אלמה תני' עבר זמנו ולא נתן לו הר"ז אינו נשבע ונוטל ובמס' ב"מ מתני קי"ח ליתא הך דולא נתן לו רק עבר זמנו אינו נשבע ונוטל והמקש' בכאן הבי' הך דולא נתן לו או"ו כוונת המקשן הי' להקשות אפי' ממב"מ דשפיר ידע דיש לנו חזקה דאינו עובר על ב"ת רק הי' ס"ל כיון שמב"מ הרי עבר עכ"פ על בל תלי' ואע"ג דנוכל לומר שהרשהו על הך מקצת שמודה כמ"ש התוס' מס' ב"ב מ"ה ע"ב ד"ה נתנה מ"מ הרי איתר' לי' עכ"פ הך חזק' ולא אלים כ"כ ולכך הבי' הלשון עבר זמנו ולא נתן לו כלומר אע"פ שידעי' בבירור שעדיין לא נתן לו הכל כגון שמב"מ ומשני חזקה אין בע"ה עובר בב"ת כלומר אפי' בכה"ג ואע"פ שמב"מ אמרי' דהרשהו עד דשקיל וטרי כיון דאין שכיר משה' שכרו לא הוצרכו לשום תקנה לא לשבועת השכיר ולא לתקן שבועה על הבע"ה ועל זה הדרך מיושבי' הרבה קושיות ודקדוקי' בזו הענין ולא רציתי להאריך בזה כי כבר האריך בזה בתומי' ס"ק ט' וס"ק י"ב ובמעט מ"ש א"ש הכל על נכון בס"ד ודו"ק: ומ"ש דבלאח"ז לא עשו חכמים תקנה א"ש וודאי לפימ"ש התומי' ס"ק ו' דבשכרו שלא בעדים לא עשו תקנה דאיהו דאפסיד אנפשי' שלא נשכר עצמו בעדים ושם הו' וודאי דוחק גדול דמה הי' לו לעשות אם לא מצא עדים. אמנם הכא לענין לאח"ז וודאי א"ש דאיהו דאפסי' אנפשי' דלמה המתין עד לאח"ז ואם באמת תבעו בזמנו ולא רצה ליתן לו הרי הדין באמת דנשבע ונוטל ודו"ק: (א) כבר כתבנו לעיל סי' א' השינוי במס' ב"מ למס' שבועו' דשם פריך בגמ' א"ה ניתיב לי' בלא שבועה היינו משום דשם הי' ס"ל דעיקר הטעם משום טרד' דפועלי' דהוי בא"י אם פרעתיך לכך פריך אי הכי כלומר אי משום טרד' דבע"ה אמנם הכא ידע דצריכי' לשני הטעמים משום כד"ח נמי לכך ל"ש להקשו' אי הכי רק פרי' וניתיב לי' בלא שבועה כמ"ש הר"נ דמשום כד"ח נמי הי' לתקן דליתיב לי' בלא שבועה דאיכא אינשי דאפי' בקושט' לא בעי אשתבועי וראיתי בפנ"י למס' ב"מ שמדקדק מ"ט לא הביא הגמ' שם ג"כ מילת' דרב ושמואל דמיירי דווקא ששכרו בעדים. ונרא' דהנה התומי' כתב בס"ק ט' דלר"י דס"ל דלא עשו התקנה דשכי' רק במב"מ ע"כ לא ס"ל מגו דא"כ הי' לו מגו ממב"מ לכו"ה וע"כ ברית התקנה נכר' דאפי' יש לו מגו נמי השכי' נשבע ונוטל ע"ש ונרא' להסביר הדבר דהנה לעיל באות י' כתבנו דר"י לא ס"ל כלל טעמ' משום כדי חייו רק משום טרד' לחוד עקרוה לשבועה מבע"ה במב"מ והנה לכאורה ע"כ צ"ל דר"י משוי לי' לטרד' דבע"ה לספק ממש דשמא ישבע לשקר ולכך עקרוה רבנן שבועה ממנו רק בכו"ה כיון שאין מוטל עליו שבועה כלל לא יכלו להוציא ממון מבע"ה ע"י שבועה השכי' משום ספק טרד' רק במב"מ כיון שעכ"פ מוטל השבועה על בע"ה ויש כאן ספק טרד' דשמא ישבע לשקר לכך תקנו שהשכי' ישבע וא"כ א"ש דלר"י ל"א מגו אפי' בלא טעמא דממב"מ לכו"ה ל"א מגו רק לפימ"ש דע"כ דטעמ' דטרד' משוי לי' לספק ממש שמא שכח א"כ הו"ל מגו בדדמי ולכך לר"י אפי' בשכרו שלא בעדים נמי תקנו שבועה השכיר במב"מ דליכ' מגו דלא שכרתיך דהו"ל מגו בדדמי כקושי' התוס' כאן ד"ה מתוך ובמס' יבמות ריש פ' האשה שלו' ובמס' כתובות פ"ז ע"ב ד"ה דמפרע ע"ש אמנם לרבנן הפירוש הכי דבאמת טעמ' דטרד' הי' רק מיעוט כמ"ש התומי' ס"ק ז' אמנם לעיל כתבנו דכיון דמשום כד"ח הוצרכו לתקן עכ"פ שבועה על הבע"ה כלומר דאנו חוששי' לתקנת השכיר דלמא בע"ה הי' ממיעוט אינשא שמעיזי' לכפור בחבריהם ושוב חששו דלמא הי' ג"כ ממיעוט הטרודים ומתוך טרד' ישבע לשקר שנדמה בעיניו לברי שפרע לו ולכך תקנו שבועה על השכי' וא"כ יש כאן תרי מיעוטי או דלמא בע"ה הי' מהמיעוט שמעיזים לשקר בשאט נפש ומיעוט' דבתום לבבו ג"כ משקר מחמת טרוד עי' לעיל אות ב' וא"כ כיון שיש לו מגו היכא שלא שכרו בעדים דאז יצאנו עכ"פ מהחשש דמשקר דהרי יש לו מגו וא"כ לא נשאר לנו רק חשש אחד דלמא הי' מוטרד כ"כ עד שנדמ' בעיניו שפרע בבירור וישבע לשקר משום חד מיעוט לא היו מתקני' שבועה וא"כ ל"ק קושי' התוס' דהו"ל מגו בדדמי דז"א דהא מכיון שיש לנו מגו תו לא נשאר רק חד מיעוט דטרוד ומשום הא לחוד' לא היו מתקני' שבועה השכי' אמנם לר"י דהטרד' הי' ע"כ מה"ד כספק ממש דהא לא ס"ל כלל תקנה משום כדי חייו וא"כ לא מהני מגו בשכרו שלא בעדים דהא הו"ל מגו בדדמי. וא"כ א"ש דשם במס' ב"מ לא נשנית פלוגת' דר"י ורבנן וא"כ י"ל התם המתני' דשכי' בזמנו נשבע ונוטל היינו שבועת התורה שהי' מוטל על הבע"ה וא"כ הי' מצד הטרד' ומה"ד דהו"ל כמו מחוייב שאיל"מ רק משום הפסת דעתו דבע"ה תקנו שבועה על השכי' ולכך פריך שם אי הכי וניתיב לי' בלא שבועה וכיון דהטרד' הי' חשש ספק ממש לכך לא הבי' שם הדין דבשכר שלא בעדים יש מגו דלא מהני מגו דהא הוי מגו בדדמי כקושי' התוס' אמנם הכא במתני' דנישני' דברי רבנן בסתם ודברי ר"י בלשון יחיד וע"כ דהלכת' כרבנן דיחי' ורבי' הלכה כרבי' וא"כ