תבואות השדה חלק ב לה

שכרך ולפימ"ש א"ש דוודאי אי מפרשינן לישנ' דשמואל כפשוטו דמטעם מגו שיש לבע"ה אינו נשבע השכיר שייך שפיר לומר נאמן. אמנם אם מפרשי' כמ"ש דהואיל ויכול להשמיט עצמו מתקנ"ח לא חלה עליו תקנ"ח כלל א"כ ל"ש לשון נאמן דהא לאו מטעם נאמנות קאתינ' עליו רק שלא חלה עליו תקנ"ח בשלא בעדי' הואיל ויכול להשמיט עצמו מתקנת' אמנם הר"מ דס"ל דרק מטעם מגו טעמ' דשמואל בשלא בעדי' דאין השכי' נשבע לכך מפרש שלא בעדים נאמן ולא ס"ל סברתינו הנ"ל וא"כ ממיל' בקציצה נמי אע"ג דבכו"ה יכול להשמיט ולטעון שא"י מ"מ היכא שטוען ברי שלא קצצתי לך יותר חייב שבועה בכופר הכל או בהילך אע"ג שאין עליו שבועה התורה מ"מ חייב לישבע מתקנ"ח משום כ"ח דשכיר וליכא למימר דהא יש לו מגו עכ"פ אי בעי לטעון אינו יודע ויהי' פטור משום דהוי כא"י אם נתחייבתי ז"א דהתוס' כתבו להדי' במס' ב"מ צ"ז ע"ב ד"ה ר"ה דל"א מגו אי בעי אמר א"י משא"כ אי אמרינן דהיכא דיכול להפקיע עצמו מתקנ"ח לא חל עליו שום תקנה א"כ שפיר לא תקנו גבי קציצה שום שבועה על הבע"ה בכו"ה כיון דיכול להפקיע עצמו עכ"פ שיטעון איני יודע אם קצצתי לך כמה שאתה טוען ויהי' א"י אם נתחייבתי ולכך לא תקנו גבי' שום שבועה ודו"ק היטב: (ט) ומעתה נבא לביאור דברי התוס' שהתחלנו בס"ד דהנה לכאורה י"ל דהגמ' פריך שפיר א"ה אפי' קציץ נמי ול"ל דכאן מיירי בשכרו שלא בעדים דשמא לא ס"ל להמקשן הך דשמואל דבשכרו שלא בעדים לא תקנו שבועה השכי' דבאמת אינו מוכרח כ"כ הך דינא דשמואל ועי' תוס' מס' ב"ב מ"ו ע"א ד"ה אלא לאו דלאו כ"ע ס"ל הך דשמואל דבאמת מטעם מגו ליכ' מגו כ"כ כמ"ש התוס' דהוי מגו בדדמי ובמס' ב"מ הניחו בתימ' הך קושי' וכאן נמי תירצו בדוחק גדול עי' במפורשי' ואי משום סברתינו דכל דליכ' עדים הואיל ויכול להפקיע עצמו לא חלה עליו תקנ"ח דלמא לא נחית האי מקשן להך סברא ולכך לא יכלו התוס' להקשו' על דברי המקשן כלל מאי פרי' אפי' קציץ נמי דלמא מיירי בשכרו שלא בעדים דהא מצינו למימר דהמקשן לא נחית לסברת שמואל כלל (ואע"ג דכאן שקיל וטרי בגמ' שמואל ואיהו גופ' ס"ל בשלא בעדים לא תקנו שבועה השכיר מ"מ הרי המקשן יכול להקשות אי לא ס"ל הך דשמואל לחלק בין שכרו בעדים לשלא בעדים האיך מתרצין המתני' ולחלק בין קציץ למחולקי' על הפרעון) אמנם למאי דמשני קציצה מדכר דכיר וע"כ לא אזדא לי' גבי קציצה רק הטעם דטרד' אבל הטעם דכדי חייו נשאר עדיין דאל"כ הי' לו לתרץ נמי בקציצה ליכ' משום כדי חייו וע"כ דלא כסברת הר"ן וא"כ קשה כיון דהטעם דכד"ח נשאר גבי קציצה נמי א"כ אמאי לא תקנו איזה שבועה בקציצה נמי והקדימו התוס' דלא קאמר הממע"ה וכו' אלא ישבע בע"ה וא"כ קשה אמאי קתני בברייתא סתמא הממע"ה וצ"ל דוודאי אי היו מתקני' שבועה על הבע"ה בקציצה בכו"ה נמי לא הי' יכול התנא לסתום הממע"ה דהרי הוצרך לפרש דאי לא מייתי ראי' ישבע הבע"ה עכ"פ אמנם כיון דבאמת אין כאן שבועה על הבע"ה רק במב"מ וזה לא הוצרך התנא לפרש דבמב"מ ישבע דהרי מוטל' עליו שבועה מה"ת ולכך סתם הממע"ה דשבועת מב"מ על הבע"ה ממילא ידעינ' וא"כ וודאי קשה כיון דטעמא משום כד"ח נשאר גבי קציצה נמי א"כ אמאי לא תקנו שבועה בכו"ה נמי על הבע"ה משום כד"ח דשכיר וצ"ל ע"כ דס"ל כמ"ש בסברת הרמב"ן דלא תקנו בקציצה כלל כיון דיכול להפקיע עצמו בכו"ה מתקנ"ח שיטעון א"י ואז לא יהי' עליו שום שבועה ולכך לא תקנו שבועה על הבע"ה בכו"ה בקציצה וא"כ כיון דהתרצן ע"כ נחי' להך סברא דהיכא שמצי להפקיע עצמו לא חל עליו תקנ"ח א"כ ע"כ מודה לדינא דשמואל דבשכרו שלא בעדי' לא תקנו שבועה כיון שיכול להפקיע עצמו מתקנת' כסברתינו הנ"ל וא"כ הקשו שפי' אמאי לא משני דבריית' דקציצה מיירי בשכרו שלא בעדים ותירצו שפי' דבמב"מ כיון שלא הי' יכול להעיז ולומר שלא שכרו א"כ אפי' בשלא בעדים נמי חלה עליו תקנ"ח דכאן ל"ש לומר מתוך שיכול לומר לא שכרתיך וכו' דהא כיון שמודה במקצת לא הי' יכול להעיז וא"כ לא מצי להפקיע עצמו וחל עליו התקנה אפי' בשכרו שלא בעדים ולכך הוצרך לתרץ דקציצה דכיר וממילא לא תקנו חכמים נגדו שבועת השכיר ועליו נמי לא תקנו דבכו"ה יוכל להפקיע עצמו ולומר א"י ולא יהי' עליו שום שבועה כמ"ש בשיט' הרמב"ן שהביא הש"כ שחולק על הר"מ וס"ל דבקציצה לא תקנו שבועה על הבע"ה בכו"ה וס"ל להתוס' דבמב"מ באמת אפי' שלא בעדים נמי ישבע השכיר עי' בסמ"ע סי' פ"ט ס"ק ט' ודו"ק היטב. כי הו' נכון ליישב לשי' התוס' במה דכתבו דבמב"מ לא הי' יכול להעיז ולכפור כלומר וממיל' חל עליו התקנה אפי' בשכרו שלא בעדים דאינו יכול להפקיע עצמו מתקנת חכמים כיון שאינו יכול להעיז כ"כ משא"כ מפרעתיך ללא שכרתיך ליכא העזה, כ"כ כמה שנפרש לקמן בס"ד ולכך בשכרו שלא בעדים לא תקנו שבועה השכיר בכו"ה ודו"ק ושיטת הר"מ והמחבר שחולק וס"ל דבשכרו שלא בעדים אפי' במב"מ נמי לא תקנו שבועת השכיר עי' ש"ע סי' פ"ט סעיף ג' יבואר לקמן בס"ד באות י"ג ע"ש: (י) נ"ל דר' יהודא לא ס"ל כלל תקנת משום כדי חייו ולכך ס"ל דבכו"ה לא תקנו שבועה כלל רק במב"מ דהבע"ה צריך שבועה מה"ת וחשו חכמים שלא ישבע לשקר תקנו שבועה על השכיר וכן כ' הנו"ב מד"ת לחו"מ סי' י"ט דר"י לא ס"ל התקנה משום כד"ח כלל. אמנם לרבנן דס"ל דמשום כד"ח היו מתקני' שבועה על הבע"ה א"נ א"כ אפי' היכא דליכא משום טרד' דאז אין השכי' נשבע עכ"פ צריך הבע"ה לישבע. והנה לפי"ז כי אמרי' בגמ' גבי עבר זמנו דרמי' נפשי ומדכר ואזיל לי' טרד' דבע"ה מ"מ הי' הבע"ה צריך שבועה משום כדי חייו וכן כ' הנמ"י במס' ב"מ קי"ב ע"ב דזה הי' קושי' הגמ' וכי שכיר עובר משום בל תגזול כלומר והי' לתקן שישבע בע"ה משום כד"ח. ונ"ל להסביר דבאמת אי אמרי' חזקה אין בע"ה עובר בב"ת וא"נ אמרי' דמסתמ' נתן לו שכרו וא"כ אין כאן מקום לתקנה משום כדי חייו רק הענין הי' כך דבאמת ידעי' דהך חזק' דרמי' אנפשי' ומדכר לא הוי חזק' טובה כ"כ כמ"ש תוס' בד"ה כי מטא רק דמ"מ החזקת חיוב של בע"ה איתר' וא"כ לא הו"ל כא"י אם פרעתיך ולכך לא תקנו שישבע השכיר מ"מ קשי' לי' להגמ' דהבע"ה ישבע דהא לגבי בע"ה ליכא חזקה דלא יעבור על בל תגזול דהא אפשר שמעכב שכרו משום ספק מלוה ישנה ואע"ג דלענין חששא דבל תלי' ל"א שמא ספק מלוה ישנה מ"מ לענין בל תגזול איכא חשש ספק מלוה ישנה וממילא מתורץ מ"ש התוס' והראשונים הא לגבי בע"ה איכא נמי לאו דבל תגזול ועי' בחי' הר"י מיגש. אמנם לגבי השכיר לחשוד אותו משום ספק מלוה ישנה שירצה להוציא ממון מבע"ה מספיק' אין לחושדו בכך וכן משמע מתוס' ב"מ ו' ע"א ד"ה ממון עי"ש היטב ואע"ג דבמס' ב"מ ו' ע"א אמרי' משום ספק מלו' ישנה הולך ותוקף בטליתו של חבירו אלמא דרוצה אפי' להוציא ממון נמי מחבירו מ"מ יותר יש לחוש משום ס' מלו' ישנה שיעכב ממון