תבואות השדה חלק ב לד

איסור בל תלין ולא אפשר לתקן א"כ שפי' אמרי' דכי חשבי' לטענתו דבע"ה כא"י לכ"ע ס"ל ברי עדיף אפי' אי לא הוי כא"י א"פ כנ"ל לתרץ קושי' התוס'. ועי' פנ"י מס' ב"מ שכתב נמי שם דלענין שכר שכיר ל"ל לא אשתמוטי ולא חשש ספק מלוה ישנה משום איסור הבל תלי': (ו) בתוס' ד"ה אפי' קצץ נמי הקשו דהא כאן הו"ל כא"י אם גזלתיך וא"כ אפי' אי חשבי' לטענת בע"ה כשמא נמי פטור ותירצו דכיון דהו"ל כמודה במקצת הו"ל כחמשי' ידענ' וכו' דאמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם והפנ"י בחי' למס' ב"מ הקש' הא הך אי אמרי' משאיל"מ הוי פלוגת' דתנאי א"כ מאי פרי' הגמ' ודלמא ס"ל להך תנא דברית' דל"א משאיל"מ ע"ש בד"ה בגמ' א"ה אפי' קצץ נמי ואני הוספתי להקשות הא בהך שמעת' שקיל וטרי שמואל ואיהו גופ' ס"ל לקמן מ"ד דל"א משאיל"מ. ונרא' לי דקושי' הגמ' הכי אזלא כיון דע"כ הוצרכנו לומר דעשו איזה תקנה בשכיר והרי שכיר גופה קשי' אפי' היכא שמחולקים בטענת פרעון כיון דאמרי' דבע"ה טרוד בפועלי' א"כ הו"ל אינו יכול לישבע ולפטר וע"כ דאמרי' דלטוב' השכי' אמרו שלא יפסיד ולא אוקמי' אדינ' וא"כ ה"נ כיון שהי' מב"מ כיון דהשתא אכתי לא ידעי' דקציצה דכיר פרי' בגמ' דנהי דכאן לענין קציצה לא היינו יכולי' לחדש עיקר תקנה על הבע"ה כלומר לגרע כחו בתרתי חדא לחייבו שבועה ולעקור השבועה ולהטיל על השכי' מ"מ כיון שהו' מב"מ וא"כ לא צריכי' לחדש עיקר התקנה דהא שבוע' מב"מ מוטל' עליו מה"ד בלא"ה וכיון דטרוד וא"י לישבע הול"ל שיטול השכיר עכ"פ בשבועה דהרי גבי שכיר ע"כ אפי' למאן דס"ל בעלמא ל"א משאיל"מ מ"מ הכא כיון דבע"ה טריד נוטל השכיר בשבועה עכ"פ וא"כ ה"נ במב"מ היכא שא"י לישבע כיון דעיקר שבועה מוטלת עליו עכ"פ מה"ת ולא צריכי' רק לתקן שישבע השכיר כיון שבע"ה טרוד ודו"ק: (ז) בתוס' בד"ה קציצה וודאי מדכר דכירי אנשי לא קאמר הממע"ה ואי לא מייתי ראי' מפסיד אומן אלא ישבע ב"ה ויפסיד אומן כדאמר לקמן וא"ת ולישני לי' כגון ששכרו שלא בעדים ונאמן מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם כדאמרי' לקמן וי"ל דשאני הכא דמב"מ לא הי' יכול להעיז ולכפור הכל א"נ דלקמן מוקי לה בשכרו בעדי' דומי' דרישא עכ"ל התוס' והנה בדבור הזה יל"ד כמה דקדוקים א' לאיזה צורך הוצרכו להקדים תחלה לא קאמר הממע"ה כו' (ועי' בקונטרס הנקרא נאמן שמואל הנדפס) בחידושי מהר"י מיגש שגם הו' דקדק כן. ב' למה ציינו עצמם על דברי התרצן ולא על דברי המקשה דפרי' א"ה אפי' קצץ נמי הו"ל להקשות דלמא מיירי בשכרו שלא בעדים. ג' אמאי האריכו אח"כ במאי דמב"מ לא הי' יכול להעיז ולכפור הכל הו"ל לשנויי בקיצור דממב"מ לכו"ה ל"א מגו ונראה דהנה בש"כ חו"מ סי' פ"ט ס"ק ט' הבי' פלוגת' הפוסקים אי עשו איזה תקנה גבי קציצה נמי לענין שהבע"ה ישבע עכ"פ אפי' בכופר הכל כלומר שאותו שקצץ לו כבר נתן לו דבמ"ב לא צריכין לשבועת התקנה דמה"ת חייב כמ"ש הרא"ש הביאו ג"כ המהרש"א. והנה שיטת הר"מ הי' דבקציצה נמי עשו תקנה עכ"פ שישבע בע"ה וכן שיטת הרא"ש וצ"ל דס"ל דבאמת יש לנו ב' טעמים מה שחכמים השתדלו בתקנת השכיר אי משום כדי חייו שלא ילך בפחי נפש ובזה הוי סגי' לן במה שהבע"ה צריך לישבע דמסתמא לא ישבע לשקר רק כיון שהו' טרוד חששו דלמא יטעה וישבע לשקר לכך תקנו השבועה על השכיר וא"כ בקציצה כיון דדכיר דל"ש הך טעמא דלמא ישבע לשקר בטעות מ"מ נשאר הטעם דכדי חי' [ולא כמ"ש הר"נ דבקציצה ליכא לטעמא דכדי חי' משום דהו' דבר מועט] ולכך נשאר לנו עכ"פ לתקן שהבע"ה ישבע אפי' בכו"ה וז"ל הר"מ פי"א מה"ש הלכה ז' בע"ה אומר שתי' קצצתי לך והשכיר אומר שלש לא תקנו חכמים שישבע השכיר כאן וכו' אעפ"י שכבר נתן לו השתים או שא"ל הילך הר"ז נשבע בנק"ח ודבר זה תקנ"ח הי' כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש עכ"ל הרי להדי' כמ"ש דאע"ג דטעמא דטרדת ל"ש בקציצה מ"מ טעמא דכדי חי' נשאר ג"כ בקציצה וממילא צריך הבע"ה עכ"פ לישבע אפי' בקציצה אמנם שיטת בעה"מ והרמב"ן דלא תקנו כלל בקציצה רק היכא שהי' מב"מ נשבע מה"ת ובכו"ה אינו נשבע מתקנת המשנה כלל רק היסת כמו כל כו"ה לאחר שנתקנ' אבל תקנת' דשכיר ל"ש כלל גבי קציצה. ולכאורה טעמא בעי הא לכאורה סברת הר"מ והרא"ש נכונה מאוד דאע"ג דקציצה דכיר מ"מ נשאר לנו עכ"פ הטעם דכדי חי' להטיל שבועה טל הבע"ה עכ"פ ומ"ש הר"נ דבקציצה דהי' דבר מיעוט ל"ש כדי חייו אין בו כדאי לדחות סברת הר"מ דאטו מי לא יזדמן דבקציצה נמי יהי' כדי חייו במעט פרנסתו אשר אליו הו' נושא את נפשו עי' בתומים סי' פ"ט ס"ק י"ד שכתב ג"כ שדוחק לומר דבקציצה ל"ש כדי חיו ובאמת לפי גירסא דידן בתוס' דלא גרסי אי הכי אפי' קציץ נמי רק סתמ' אפי' קציץ נמי. י"ל נמי דתוס' ס"ל דבקציצה נמי שייך טעמא דכדי חייו ולכך לא גרסי אי הכי ושלא כדעת הר"נ. ונ"ל עפ"י מ"ש לעיל באות ג' דמשו"ה לא תקנו שבועת השכיר בשכרו שלא בעדים משום דכיון דמצי לומר לא שכרתיך וא"כ לא יהי' נכנס כלל תחת עול התקנה לא היו יכולי' לתקן עליו שום תקנה כיון דבכ"פ מצי להשמיט עצמו מתקנ"ח וכה"ג כ' הפנ"י ג"כ במס' ב"מ דלא הועילו בתקנתם והובא ג"כ בשו"ת טור האבן סי' י"ג והפנ"י כתב דלא הועילו בתקנתם ואני ביארתי יותר דכל היכא דאינו מוכרח לקבל עליו תקנ"ח שיוכל לטעון לא שכרתיך א"כ לא חל עליו תקנ"ח מעולם כיון שיכול להשמיט עצמו מתקנתם וח"כ א"ש שיטת הפוסקים דלא תקנו כלל גבי קציצה שום שבועה על הבע"ה בכו"ה דהא אם יטעון להדי' א"י אם קצצתי לך כמו שאתה טוען יהי' פטור מדינא כמ"ש התוס' דהוי א"י אם נתחייבתי ותירוצם ל"ש דהוי משאיל"מ כיון שאינו מב"מ שהאחת שקציץ לו כבר פרע ע"כ לא יכלו חכמים לתקן שום תקנה בקציצה דבמב"מ הרי עליו שבועת התורה ובכו"ה יכול לטעון אינו יודע ול"ש שבועה ולכך אפי' היכא שכופר בבירור נמי לא תקנו כיון שיכול להשמיט עצמו מתקנתם ולטעון א"י ובכה"ג לא חל עליו תקנ"ח כלל ודו"ק: (ח) וא"כ י"ל דבזה נחלקו הר"מ עם הרמב"ן אם תקנו שבועה לבע"ה בקציצה בכו"ה דהר"מ לא ס"ל מ"ש דכל שאינו נכנס תחת תקנ"ח בע"כ לא היו יכולים לתקן והא דשכרו שלא בעדים דנאמן היינו מטעם מגו וא"כ כל שיש עדים ששכרו דתו ליכא מגו תקנו בקציצה נמי שבועה על הבע"ה עכ"פ משום כדי חייו אפי' בכו"ה ויש לכוין זה בלשון הר"מ דס"ל דהטעם בשכרו שלא בעדי' דאין השכי' נשבע הי' משום מגו דהר"מ נקיט הלשון שם בהלכה ו' שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך ובגמר' דילן ליתא הלשון נאמן רק מתוך שיכול לומר לא שכרתיך יכול לומר ונתתי לך