תבואות השדה חלק ב לג

ימצא וא"כ ממיל' הוצרכו לעשות תקנה עבורו שלא ילך בפחי נפש לגמרי רק דעדיין הי' סגי' עכ"פ שלא פטור הבעה"ב בלא שבועה רק כיון שכבר נחתו חכמים לתקן איזה דבר עבורו. חשו נמי חכמים למיעוט אנשי' הטרידו ואולי שכח דמיעוט איכא עכ"פ ששוכחי' את הפרעון ולא רצו חכמים שיבא איזה תקלה בשבועת שוא ע"י תקנת' ולכך תקנו השבועה על השכיר. ובזה א"ש דאי לאו משום כדי חייו רק משום טרדא לחוד' א"כ אפי' שכיר דעלמ' נמי אם יהי' לו איזה עסק עם הבע"ה ישבע ויטול ועי' בס' תו"ח אע"כ דלשכיר דעלמ' אמרי' דלא הי' לו לישא וליתן עמו כמ"ש דמשו"ה נמי לא תקנו שבועה בכופר הכל אע"ג דיש אנשים שמעיזי' פניהם רק בשכיר שעושה מלאכה לבע"ה הוצרכו לתקן ועפי"ז יש להבי' מאי דפריך הגמ' ונתיב לו בלא שבועה דהנה באמת כל עיקר התקנה דשכיר הי' דחיישינן למיעוט' דטרד' דבע"ה וא"כ כיון שכבר חיישינן למיעוט אמאי לא חיישינן דלמא השכי' הי' נמי מן המיעוטא שאינ' חוששי' לישבע לשקר וזה כוונת הריטב"א שכתב לסלק שבועה שעונשה גדול ואע"ג דמ"מ הוצרכו לתקן איזה דבר עבורו מ"מ הי' לנו לתקן ג"כ שיטול אפי' בלא שבועה כיון דכל עיקר התקנה נמי לא הי' מדינ' רק מכח דחשב' להבע"ה שהי' ממיעוטא הטרודים ועפי"ז מיושב מה שהקשה התומי' סי' ע"ה ס"ק ז' לדעת הרי"ף בשערים דבכל אינו יודע אם פרעתיך שחייב לשלם מחוייב המלוה לישבע וליטול א"כ מאי פרי' כאן וניתי' לו בלא שבועה הא בכל בו"ש בא"י, א"פ חייב שבועה ולפימ"ש א"ש דהכי פריך כיון דכאן עיקר התקנה שנתקנה לטוב' השכיר הי' רק משום מיעוט כמ"ש דמיעוט אנשי' יש שמעיזים לכפור בחבריהם וגם אולי הבע"ה הי' ג"כ מהמיעוט ששוכחי' ע"י טרדתם וא"כ למה לא יחושו חכמים למיעוט ג"כ אולי השכיר ישבע לשקר וא"כ לא דמי לשאר א"י אם פרעתי דמחוייב המלוה לישבע וליטול דהתם מה"ד הי' כיון דאיכא נגד חזקת חיוב חזקת ממון ולכך צריך לישבע שהאמת אתו. ומשני משום הפסת דעתו של בע"ה צריך השכיר לישבע: (ג) ומעתה יבואר ג"כ בס"ד מ"ט כששכרו שלא בעדים אין השכי' נשבע ונוטל ובאמת כשיש עד א' ששכרו תו ליכא מגו דהא יצטרך להכחיש העד. ועי' ברמב"ם פי"א מהלכות שכירות ובתומים סי' פ"ט ס"ק ז' כתב דשכרו שלא בעדים כיון שהו' עצמו לא חס על כדי חיוב דלמא יכפור אותו לגמרי אז אנו לא נחוש לו ותכלית הדוחק בזה מבואר דלמא לא היו עדים מצויי' אז ומה יעשה השכיר אמנם לפי דרכנו א"ש דבאמת כל התקנה הי' משום כדי חייו דשכיר שהי' מוכרח להיות נשכר לכל מי שישכור אותו הוצרכו לתקן תקנה לחוש שלא יקפחו שכרו לגמרי וממילא חשו נמי על בע"ה חולי יכפור לו מחמת טרד' ותקנו על השכיר שבועה. וא"כ היינו דווקא במקום שהבע"ה מוכרח לקבל עליו תקנ"ח כגון שיש עדים ששכרו משא"כ כי ליכא עדים ששכרו א"כ בכל פעם יוכל הבעה"ב ליתן עצה לנפשו שלא יהי' נכנס כלל תחת עול התקנה שיאמר לא שכרתיך מעולם וכל כה"ג שאם ירצה אינו נכנס כלל תחת עול תקנ"ח לא הי' כח לחכמים להכניסו בתקנת' שיצטרך לשלם לשכיר בשבועתו וא"כ א"צ למגו כלל בזה רק מתוך שיכול לומר לא שכרתיך ולא יהי' נכנס כלל בעול תקנ"ח ממילא לא עשו החכמים שום תקנה נגדו ובאמת גם התומים כתב כה"ג דלאו משום מגו קאתינא עלי' ולקמן נבאר בס"ד וממילא א"ש נמי בשכרו בעד אחד דנמי יוכל להשמיט עצמו מתקנ"ח אם ירצה לישבע להכחיש העד וממילא לא חל עליו תקנ"ח כלל דתקנ"ח אינו חל רק על מי שאינו יוכל להשמט מתקנת' משא"כ כשיוכל להשמט בלא"ה שוב אינו נכנס תחת התקנה ויכול לומר שכרתיך ופרעתי לך דהא רוב אנשים באמת אינ' טרודים רק דחכמים חשו אולי הי' מן המיעוט ודו"ק היטב: (ד) ועפי"ז יבואר נמי סברת ר"י דס"ל דתקנת' דשכיר לא הי' רק במב"מ ובאמת צריך להבין הלא טפי הי' לנו לתקן בכ"ה מבמב"מ דבכופ' הכל הולך השכיר לגמרי בפחי נפש משא"כ במב"מ גם בלי התקנה נמי לא מפטר הבע"ה באמת כלום דהא צריך לשבועה דאורי' וא"כ למה תקנו שבועה השכי' במב"מ ומדברי הר"מ פי"א מה' שכירות דפסק גבי קציצה משום שלא ילך בפחי נפש תקנו שבועה אפי' בכ"ה כגו' שאומר לו הילך הרי חזינן דבמה שאין הבע"ה נפטר בלא שבועה לגמרי נמי ליכ' לשכור פח נפש כילו האי ועי' בר"נ וא"כ במב"מ דבלא"ה שבועה מוטל' על הבעה"ב מה"ת למה תקנו שבועת המשנה גבי שכיר אמנם לפימ"ש הענין נכון דהנה באמת כל היכ' שהי' לנו לספק אולי ישבע לשקר לא הי' שבועה מה"ת כלל ואע"ג דמשום הך ספיקא לא הי' נתחייב ממון מ"מ גם שבועה לא הי' מחייבים אותו ורק דמסתם רוב אנשי' אינ' נשבעי' לשקר. ולכך חייבה התורה שבועה במב"מ אמנם גבי שכיר דנגד זה הרוב שאינ' נשבעי' לשקר איכא עוד מיעוט אחד דלמא הוא מן המיעוט ששוכחין ע"י טרדתם והוי כמו תרי מיעוט' ולכך תקנו שישבע השכיר גם במב"מ אע"ג דליכ' משום כדי חיו כ"כ. אמנם גבי כ"ה ס"ל לר"י כיון דמה"ת אין כאן מקום לשבועה ורק חכמים חשו אולי הי' מן המיעוט ששוכחי' בטרדתם ואין כרי שלו חשוב כמו כן חיישינן נמי אולי השכיר ישבע לשקר ולכך לא הכניסו עצמם בדבר זה כלל היכ' דליכ' שבוע' מה"ד רק במב"מ דאיכא עכ"פ שבועה מה"ת חשו חכמים לתרי מיעוטא בכה"ג שלא ישבע שקר דלמא הי' מן המיעוט ששוכחי' ע"י טרדת' או אולי אפי' בשאט נפשו ישבע למרמה והטילו השבועה על השכיר שאין כאן חשש טרדא כלל ולקמן נבאר עוד בס"ד כך נ"ל הצעת הענין ודו"ק: (ה) ע"ש בתוס' ד"ה וניתיב לי' שהקשו למ"ד בו"ש לאו ברי עדיף מאי פריך הא לא גרע טענת בע"ה מאילו אומר להדיא אינו יודע ותירצו דכאן הוי כא"י אם פרעתיך. ועי' בחי' פנ"י במס' ב"מ קי"ב בשמעת' דשכיר דאי אמרינן שכירות אינה משתלמ' חלא לבסוף לא דמי כאן לשאר א"י אם פרעתיך דהא לא אתחזק בחזקת חיוב כלל ועוד רוצה שם לומר דלמ"ד שיעבוד' לאו דאורייתא אין כאן כלל מה"ת בחזקת חיוב דליכא למימר אוקמי' נכסים בחזקת שנשתעבדו לו והנה כאן אזיל הגמ' אליבא דשמואל ואיהו ס"ל של"ד וא"כ קשה מאי פרי' וניתיב לי' בלא שבועה. ונראה לתרץ דהנה לעיל בחידושינו לסגי' דבו"ש באות כ"ג כתבנו לכאורה מ"ט ס"ל לאו ברי עדיף הא לגבי מי שטוען שמא איכא ספק גזל וכתבנו בשם התומי' דס"ל ספק גזל לא אסרו התורה והנה לכאורה טעמא בעי אי ס"ל ספיקא דאורי' מה"ת לחומר' מדוע יגרע ספק גזל משאר איסורים דנימא דלא אסרה התורה וצ"ל דבשאר איסורים שפי' החמיר' התורה בספיק' דאם יוברר אח"כ שהי' איסור שוב לא אפשר לתקן הדבר ולכך החמיר' התורה בספיקא משא"כ גבי גזל דאפי' אם יבורר אח"כ שהי' גזל בידו ושחייב לחבירי הלא יש לו תקנה בחזרה לכך לא מחמרי' בספיקא וא"כ ה"ד בשאר ספיקא דממונ' שפיר נוכל לומר לאו ברי עדיף משא"כ כאן אם לא יפרע לו הרי יעבור על