תבואות השדה חלק ב לב

חזקה ולא קשיא לר"י דכאן שפי' אמרי' בו"ש ב"ע משו' דיש כאן חזקת חיוב רק לר"נ דמחלק שם אליב' דרב בין חתיכה א' לב' חתיכות משום אקבע איסור' וא"כ ס"ל ספיקא דאורי' מה"ת לקולא וחזקה דאיתרע ל"ש חזקה וא"כ ליכא חזקת חיוב ושפיר קשיא לי' ממתני' אמאי אמרי' בו"ש ברי עדיף ולכך הוצרך לתרץ כשיש עסק שבוע' דאז איתרע החזקת ממון וא"כ כיון דכל הקושי' הי' משום דס"ל חזקה דאיתרע ל"ש חזקה וליכ' חזקת חיוב מתרץ לי' שפי' כשיש עסק שבוע' וא"כ החזקת ממון ג"כ איתרע ושפיר אמרי' בכה"ג ברי עדיף אפי' לר"נ ודו"ק: (כז) אציע' בכאן עוד כלל אחד בענין בו"ש מ"ש התוס' מס' ב"ק ק"ג ע"ב ד"ה דברי ר' טרפון מה דאמרי' שם בגזל אחד מחמשה וא"י איזה מה' גזל וכל א' מהם תובעי' אותו דמניח גזילה ביניהם ומסתלק וכתבו דאפי' למ"ד בו"ש ב"ע לא קשי' הא כיון דאיהו טוען שמא שהרי א"י לאיזה מה' גזל וכל א' טוען ברי וא"כ יתחיי' לשלם לכ"א ותירצו וז"ל דהא לדידי' נמי ברי שארבע' משקרי' שהרי בוודאי לא גזל אלא א' מה' הלכך ברי דידהו לא חשיב לגבי שמא דידי' לאפוקי ממונ' וא"ש עפ"י מ"ש לעיל באות י' דמשו"ה ס"ל למ"ד ברי' עדיף משום דטענת הברי' חשי' טענה מעלית' וא"כ היכא שכבר ידעי' בבירור בהני טענות שמשקרי' כמ"ש התוס' שהרי ארבעה משקרי' תו לא חשיב טענ' ברי לטענה מעליות' ודו"ק. ומדברי התוס' שכתבו עוד שם וז"ל ואפי' לר"נ ור"י דאמרי פטור דלאו ברי עדיף אלא מוקמי' ממונא בחזקת מארי' מצי סברי הכא אפי' כר"ע דאמר עד שישלם גזילה לכ"א וא' דהכא מיהו מנה מודה דאית לי' לשלומי אבל התם לא מודה מידי עכ"ל כלומר כיון דכבר חל עליו תשלומין תו לית לי' חזקת ממון כולי האי יש להביא ראי' למ"ש לעיל באות ט"ז דכל שכבר יש עליו חיוב במקצת תו ליכא חזקת ממון ועי' לעיל באות כ"א מ"ש דלכך בנ' ידענא ונ' לא ידענא ל"א דלישבע שא"י דמכיון דמודה במקצת לית לי' חזקת ממון שהרי נתחייב לו במקצת עכ"פ וראי' ברורה לזו הסברא מדברי תוס' אלו דהרי ה"נ עכ"פ יודע שאינו חייב רק מנה ואפ"ה אמרי' דלית לי' חזקת ממון ור"נ נמי סובר כר"ע דמחויב לשלם לכל א' כיון שכבר חייב מנה עכ"פ ודו"ק ויבואר עוד לקמן בס"ד וסיימנו ב"ה סוגיא דבו"ש ביום ד' מ"ג למב"י שנת ישלח לדרך לפ"ק פה האנשוויץ: שער ב ומד' שוכן שחקים אבקשה לחנינו דעת ומזימ' במאמר קדושי' ריש פר' כל הנשבעי' במס' שבועות להראני בתורתו נפלאות להביע תהלות במועצות גדולות וד' יושיעני להבין דברי חכמי' במשל ומליצה בסוגי' דקציצה וזה החלי בעזרת ד' צורי וגואלי (א) פסקא השכיר נשבע ונוטל אע"ג דמדינ' הי' הבעה"ב פטור לגמרי אפי' משבוע' מ"מ הי' תקנ"ח שישבע השכיר ויטול ובגמ' כאן ובמס' ב"מ קי"ב ע"ב פרי' מ"ש שכיר דתקינו לי' רבנן דמשתבע ושקיל ומשני משו' כדי חייו דשכיר ואח"כ מסיק אלא משו' דבע"ה טרוד בפועליו והנה מדברי הרי"ף ז"ל כאן נראה דאפי' למסקנא דבע"ה טרוד בפועליו נמי הוצרכו לטעמא דכדי חייו דז"ל עקרוה רבנן לשבועה מבע"ה משום דטריד בפועליו ושדי' אשכיר משו' כדי חייו אלמא דאפי' למסקנ' נמי בעי' שני הטעמים. אמנם במס' ב"מ לא הבי' רק הטעם משו' דטרוד בפועליו לחוד' אלמ' דמשו' הא לחוד' נמי סגי' לתקן שבוע' על השכיר. והנה באמת לפימ"ש התוס' כאן במס' שבועו' בד"ה ונתיב לי' בלא שבועה דלרבנן הוי הטרד' כ"כ דחשיב לי' כוודאי שכח ורק כיון שצוח וטוען ברי הוצרך השכיר לישבע להפסת דעתו של בע"ה א"כ בוודאי סגיא לן בטעמא דטרוד בפועליו לחודא דהא משו' ה"ט לחודא נמי הו"א דמדינא אפי' בלא שבועה שקיל דכיו' דהוי כוודאי שכח הו"ל כא"י אם פרעתיך כמ"ש התוס'. אמנם לפימ"ש התומי' סי' פ"ט ס"ק ד' בשם הר"י מיגש דהך דטריד בפועליו אינו מה"ד דרוב אינו טרוד כ"כ דעיל' בעלמא מצאו וא"כ פשיטא דלולא שחשו חכמי' לכדי חייו דשכיר לא הי' חשבי' לי' לבע"ה כטרוד כלל וא"כ הוצרכו לשני הטעמי' משו' כדי חייו ומשו' טרד' דבע"ה. והנה במס' ב"מ איתא הלשון לאחר דמשני אלא בע"ה טרוד בפועליו אי הכי ניתיב לי' בלא שבוע' אמנם כאן במס' שבועות פריך סתמא וניתיב לי' בלא שבועה ולא קאמ' אי הכי ואפש"ל דסוגיא דהכא ידע דאע"ג דאמרי' בע"ה טרוד בפועליו מ"מ לא הוי לי' כוודאי שכח ולא כמ"ש התוס' וא"כ לא מקש' הגמ' דמדינא לשקול בלא שבועה משו' דהו"ל כא"י אם פרעתיך רק כמ"ש הר"נ בסוגי' דחכמי' הי' להם לחוש אולי יפרוש ע"י השבועה ולא ירצה לישבע דהא איכא אינשי דאפי' בקושטא לא בעי אשתבועי עי' בר"נ וכיון דהקושיא לא הי' דווקא על התירוץ דבע"ה טרוד בפועלי' ל"ש לומר אי הכי ולכך הבי' הרי"ף כאן במס' שבועות כל השני טעמים דהא ע"כ ס"ל לסוגי' כאן דטרד' בע"ה לא הוי כוודאי שכח וא"כ אי לאו משו' כדי חייו לא היו החכמי' מתקני' על השכיר לישבע ושיטול. אמנם במס' ב"מ פריך הגמרא אי הכי ניתיב לי' בלא שבועה וע"כ דהגמרא ס"ל התם דטרד' בע"ה הוי כוודאי שכח וא"כ הו"ל כא"י אם פרעתיך ולכך פריך אי הכי כלומר לטעמא דטרוד וא"כ אי חשבי' שבע"ה כוודאי שכח תו א"צ כלל לטעמא דכדי חייו דהא אדרבה מדינ' הי' שקיל אפי' בלא שבועה ככל א"י אם פרעתיך ולכך שם במס' ב"מ לא הבי' הרי"ף רק הטעם דמשו' טרדא בע"ה לחוד' דכיון דהוי כוודאי שכח סגי' לן האי טעמא לחוד ודו"ק: (ב) והנה בתוס' ד"ה וניתיב לי' העלו דלר"י לא הוי כשכח וודאי ורבנן חשבי' לי' כוודאי שכח ונרא' להסביר הענין דהנה כפי הנרא' מדברי הראשונים הרשב"א והריטב"א דלולא משום כדי חייו דשכיר לא היו מתקנים מידי משום טרד' דבע"ה. ובאמת חזינן דכמה כרכורי' כרכר המקשן שלא לבא לידי תקנת הך שבועה דפריך וניתיב לי' בעדים ונתיב לי' מעיקר' ועי' בריטב"א שכ' וז"ל והא עדיפ' לסלק שבועה מכאן שעונשה גדול עכ"ל והענין הי' כך דבאמת בכל שבועה אטו מי ידעינן שע"י השבועה נתברר האמת לגמרי כאילו הי' הדבר מוחלט שלא ישבע לשקר דאטו ליכא אנשים אשר קילא שבועה בעיניהם רק דעפ"י הרוב מסתמ' לא ישא לשוא נפשו. ומעתה נ"ל הצע' הענין הי' כך בס"ד וודאי מה"ת כל מי שכופ' ממון לחבירו פטור לגמרי דאמרינן מסתמא לא יכפור לחבירו וחזקה אין אדם מעיז כך ואע"ג דאיכא נמי מיעוט אנשים אשר יעיזו בחבריהם ממונן מ"מ לא הי' בזה תקנה מצד התורה וגם לא תקנ"ח דלא הי' לו לישא וליתן עם איש כזה אמנם גבי שכיר אשר נפשו נושא אל שכרו ולרש אין כל לזה ל"ש לומר לא הי' לך לשאת ולתת עמו שהרי מוכרח הי' לבקש פרנסתו באשר