תבואות השדה חלק ב לא

רק רבנן פסלו אותו מן השבועה וא"כ א"ש דוודאי אם גם בשבועה דרבנן הי' שייך לומר משאיל"מ א"כ בחשוד בשבועה דרבנן הוי נפסל לגמרי משבועה דהא כיון דעיקר השבועה הי' רק דרבנן ורבנן פסלו אותו א"כ ל"ש כלל לאותו שבועה. משא"כ הכא דבשבועה דרבנן ל"א כלל משאיל"מ ורק הכא שהתובע יש עליו שבועה דרבנן והנתבע יש עליו שבועה דאורייתא והנה מה"ת הנתבע הי' יכול לישבע רק שרבנן פסלו אותו אמנם התובע אינו כלל בגדר אותו השבועה שחכמים תקנו לו כיון דהי' חשוד ומדרבנן פסול וא"כ א"ש דלא נוכל לחייב הנתבע לשלם הכל כיון שהי' מחויב שבועה מה"ת ומה"ת אינו פסול לאותו שבועה והתובע שהי' מחויב שבועה מדרבנן אינו כלל בגדר שבועה דהא רבנן פסלו חשוד משבועה וכבר כתבו התוס' שם משום דשניהם אינם יכולים לישבע לכך שניהם מפסידי' רק בשבועה דרבנן ל"א שיפסיד הכל משא"כ בחשוד דהנתבע רק מדרבנן פסול וא"כ באותו שבועה דאוריי' המוטלת עליו הרי הי' עכ"פ בגדר השייך לאותו שבועה דמה"ת הי' יכול לישבע והתובע שנפסל לשבועה המוטלת עליו שהי' רק מדרבנן אינו כלל בגדר השייך לאותו שבועה וא"כ אינו בדין שהנתבע ישלם הכל ולכך כתבו התוס' שפיר כיון שהשבועה בא מחמת הנתבע שהי' חייב שבועה דאוריי' לכך גבי התובע נמי חשיב כדאורייתא. ואעפ"י שהסברא אינו מדוייק כ"כ בלשון התוס' עצמו מ"מ הסברא נכונה מעצמה דכיון שמה"ת הי' יכול לישבע הנתבע והרי הי' בגדר ששייך לישבע על שבועתו המוטלת עליו לכך אינו מפסיד לגמרי כיון שהתובע נמי א"י לישבע אע"ג שהי' רק מדרבנן השבועה המוטלת על התובע מ"מ הא אינו כלל בגדר השייך לשבועה המוטלת עליו כיון דהשבועה הי' מדרבנן ורבנן פסלו אותו ודו"ק. והנה מכל מ"ש תראה ותדע כי כל מ"ש בענין משאיל"מ אין לדמות כלל היכא שאינו יכול לישבע מחמת טענתו כמו בחמשי' לא ידענא או היכא שמחמת טענתו הי' יכול לישבע רק שאנו אין מניחין אותו לישבע כמו בחשוד שהרי מחמת הטענה הי' יכול לישבע רק מכח שהי' חשוד אין מניחין אותו לישבע. ובפרט לשיטת התוס' ל"ש כלל גבי חשוד משאיל"מ מה"ת דהא מה"ת כשר הי' לשבועה ועי' היטב מדיני חשוד בש"ע חו"מ סי' צ"ב ודו"ק: (כה) ועי' באות כ"ג הבאתי מ"ט אנו מחייב' לשלם במשאיל טוען ברי ושואל שמא ע"י ג"ש שמתה כדרכ' ומתוך שאיל"מ ותירץ הה"מ דעל עיקר טענה הוי טענ' המשאיל שמא. והכ"מ תירץ דבג"ש ל"א משאיל"מ עי' פ"ג מהלכות שאלה ופקדון הלכ' ג' ועתה נבאר שיטת הר"מ והש"ע הנה הר"מ פסק בכל הני בבא דקיי"ל לדידן הממע"ה כיון דלא קיי"ל בו"ש ב"ע שאם לא הי' ראי' ישבע השוכר ששכור' מתה או שא"י והיינו שבוע' היסת רק בזה אומר שכור' וזה אומר שאולה ששניהם טועני' ברי פסק דישבע ע"י גלגול. והנה שבוע' ע"י גלגו' דהא דאודי הוי שבוע' חמור'. אמנם בש"ע סי' שד"מ הבי' בכל החילוקי' בין במשאיל ברי ושואל שמא ובין בשואל ברי ומשאיל שמא בין בשניה' טועני' שמא דצריך לישבע ע"י גלגול וי"ל כשאינו יודע צריך לישבע ע"י גלגול שא"י והי' שבועה חמורה ובסמ"ע שם ס"ק י"ג תמה עליו שהיא נגד דברי הר"מ דמדברי הר"מ משמע דאין נשבע ע"י גלגול רק כששניה' טועני' ברי ועי' שם בש"כ ג' שהאריך והגי' דברי הר"מ בפי' המשנה דאפי' בששניה' טוענ' שמא נמי יוכל לגלגל עליו. ונראה ליישב דמשו"ה השמיט הר"מ דינ' דגלגול שבועה בכל החילוקי' ולא הביא רק שבועה סתם דהיינו היסת דהנה גלגול שבועה ל"ש רק כשאינו מאמינו שמתה כדרכ' והנה התוס' בד"ה ביום שהיתה שאול' כתבו דרק בסיפ' גבי זה אומר שאולה כשמכחישי' זא"ז בברי אינו רגיל להאמינו עי"ש ולכך בכל החילוקי' בברי ושמא שאין המשאיל יודע שמשקר יוכל להיות שמאמינו לא נקט הר"מ גלגול שבועה ולא נקט רק היסת דזה בכל ענין מחויי' לישבע רק בששניה' טועני' ברי דאז יודע בו שמשקר ואין רגיל להאמינו נקיט שבועה ע"י גלגול ובפרט דבבבא דזה אומר שאול' וזה אומר שכורה איתא בגמ' להדי' דישבע ע"י גלגול לכך נקיט הר"מ שם בהך בבא נמי הדין דגלגול שבוע' משא"כ באינך בבי כיון שאינו מפורש בגמ' לא הבי' הדין דג"ש כידוע שדרכו של הר"מ שאינו כותב מה שאינו מפורש בגמ' אמנם לענין דינ' מודה הר"מ לדינ' של המחבר דבכל הני בבי ישבע ע"י גלגול דאע"ג דבטענ' שמא ל"א משאיל"מ או בג"ש ל"א משאיל"מ מ"מ כיון דמיירי רק שישבע שא"י ולא לחיוב תשלומי' שפי' נשבע ע"י גלגול ובחלוק' דמשאיל ברי והשואל שמ' נמי נשבע ע"י גלגול שא"י כך מבואר בסמ"ע שם ס"א ס"ק י"ג: (כו) ונחזור עוד אל הראשוני' מ"ש לעיל באות ט"ו דמשו"ה לא הוי הכא כא"י אם פרעתיך כמ"ש הנמ"י אע"ג דמשעת משיכה אשתעבי' נכסי דהכא לא אלים החזקת חיוב כ"כ שאין מחוסר מעשה להוציא מהחזק' ולא דמי לשאר א"י אם פרעתיך עי' בחו"מ בט"ז סי' ע"ה סעיף כ"ה במעשה שפרע לחבירו ואח"כ נמצא מטבע מזויפת ואינו יודע אם מיד הלוה בא לו דל"ד לא"י אם פרעתיך והיינו נמי כמ"ש דשם אינו מחוסר מעשה להוציא מחזקת חיוב. נראה ליישב עוד דהנה הרשב"א במס' גיטין ע"ח ע"א בהא דאמרינן שם בזרק החוב להמלו' מחצה על מחצה יחלוקו והקשה הרשב"א אמאי לא הוי כא"י אם פרעתיך ותירץ כיון שכבר זרק לו החוב ונולד ספק לפנינו לא הוי כא"י אם פרעתיך דכבר איתרע חזקת חיוב עי"ש ועי' במל"מ פ"ד מהלכ' שו"פ ועי' בקצה"ח סי' שד"מ שהבי' ג"כ דברי הרשב"א אלו ומדמ' שם מתני' דהכא להך דהרשב"א דאס' גיטין והנה ה"נ איתרע החזקת חיוב דהא יש כאן נגדו חזקת חיוב לומר שהפרה מתה אח"כ ואפי' אם נימא כיון דהשת' מתה לפנינו אין כאן חזקת חיוב כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' שצ"ז מ"מ ריעות' עכ"פ מקרי נגד חזקת חיוב ועי' בשו"ת חות יאיר סי' ר"א מ"ז בענין חזקת חיוב ובקונטרס החזקו' שלי הארכתי בס"ד (ועי' בס' מעשה חשב מס' שבועות מ"ז ע"ב בסוגי' דמשאיל"מ) והנה ע"כ אפש"ל דלא הוי כא"י אם פרעתיך משום דחזקת חיוב איתרע ה"ד אי אמרי' חזקה דאיתרע ל"ש חזקה והנה הר"מ דפסק ספיקא דאוריי' מה"ת לקולא ס"ל חזקה דאיתרע ל"ש חזקה כמ"ש לעיל באות כ"ג עי"ש ולכך פסק שפיר דפטור דלא הוי כא"י א"פ דחזקת חיוב איתרע ועפי"ז א"ש מה דמקשה הגמ' לר"נ ולא לר' יוחנן דהנה ידוע מ"ש האחרונים המהרי"ט בח"ב לחיו"ד והפר"ח בכללי הספיקות דמאן דס"ל גבי אשם תלוי דבעי' חתיכה מב' חתיכות ס"ל ס' דאו' מה"ת לקולא ומאן דמחייב אפי' בחתיכה אחת ס"ל ס' דאו' מה"ת לחומרא והנה במס' כריתו' ריש פרק ספק אכל ס"ל לרב אסי דהי' תלמודי' דר"י דחתיכה אחת שאינו ומסתמ' אינו חולק על רבינו ר' יוחנן וס"ל לר"י נמי הכי וא"כ ס"ל לר"י ספיקא דאוריי' מה"ת לחומרא וא"כ ס"ל חזקת דאיתר' שמו חזקה וא"כ לא קשיא לר"י דהא כאן הוי כא"י אם פרעתיך דאע"ג דהחזקת חיוב איתרע הא ס"ל חזק' דאיתרע שמ'