תבואות השדה חלק ב רא

דמלת' דמותר שפיר קאמר כל הני דאפשר לו בלא כבוי לומר דאינו רשאי לכבות רק היכא שאי אפשר לו לעשות באופן אחר ככל הני דחשיב שם בגמ' משא"כ כיון דבאמת אסור לכבות אפי' היכא דאי אפשר לו בענין אחר א"כ למה אמר לו כל הני עצות ותחבולות וכי ליועץ נתני והלא לא רצה רק לידע אם מותר כבוי משום ד"א או אסור ומהתימא יותר שגם הרי"ף הביא כל הני עצות עד דמסיק דאסור וזה תמיה רבתי. שוב ראיתי בט"ז או"ח סי' תקי"ד ס"ק ב' שהרגיש בזה. ונ"ל דמשו"ה הוצרך אביי לומר לו כל הני תחבולות דאפשר לו בלא כבוי קודם שהשיב לו שאסור דהנה באמת היה ראוי להתיר משום צורך תשמיש שגם היא בכלל אוכל נפש כמ"ש שם המלחמות בסוגי' ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דתשמיש נקרא בכמה מקומות בלשון אכילה כמש"ה כי אם הלחם אשר הוא אוכל. אמנם י"ל כך הא דהתיר' התורה מלאכת אוכל נפש ואפי' מכשיר. אוכל היינו היכא. שעפ"י הרוב המאכל ההיא צריך לזה התיקון דווקא ולא נגמר בלעדו הלכך אפי' היה אפשר לעשות מאתמול התירו הרבה דברים עי' בש"ע סי' תצ"ח משא"כ היכא שהמלאכה שרוצה לעשות אין לו שייכות כלל לזה המאכל רק שאצלו אירע מקרה שא"א לו שיהי' לו המאכל זולת המלאכה ההיא פשיט' דבכה"ג לא התיר' התורה דאין זה מלאכת אוכל נפש כלל כיון שהמלאכה עם המאכל אין לו שייכות כלל רק אצלו נתחדש סבה שצריך זו המלאכה למאכל אין זה בכלל מלאכת אוכל נפש. הגע עצמך מי שמושכר אצל אחד לעשות לו מלאכה והוא נותן לו לאכול בשכר. עבודתו הכי נימא שמותר לעבוד גם ביו"ט כדי שיהי' לו לאכול וודאי פשיט' כיון דהמלאכה אין לו שייכות כלל להמאכל שנגמר על ידו לא התירה התורה ויש להמתיק בסבר' זו דבר התוס' מס' ביצה כ"א ע"ב ד"ה אבל נדרים ודו"ק. וא"כ ה"נ מה דבעי מיני' אי מותר לכבות מפני דבר אחר היינו דס"ד כיון דגם תשמיש הוי בכלל אוכל נפש א"כ מותר הכיבוי עבורו ולכך לא רצה אביי להשיב לו מיד דאסור דבאמת יפלא בעניו למה יהי' אסור והרמב"ן במלחמות כתב כי היה ראוי להתיר בו מלאכה וע"ש בבעל המאור אמנם אביי מ"מ שפיר השיב לו לאיסור דבוודאי אי עפ"י הרוב הי' צורך למלאכת כבוי לצורך תשמיש כמו בישול ואפיה הי' למאכלים מותר לו לכבות כמו דמותר בשאר מכשירי אוכל נפש משא"כ כאן בתשמיש אפשר לו בכל הני בית אחר מחיצה כלי רק שאירע מקרה מיוחדת שא"א לו באופן הזה דומה ממש למי שאין לו מה לאכול אם לא ישכיר עצמו לעשות איזה מלאכה דאסור לו כיון דאין למלאכה שייכות כלל עם המאכל לא מקרי מלאכת אוכל נפש וא"כ מכיון שע"פ הרוב אפשר לתשמיש בלא כבוי אין לכבוי שייכות כלל עם התשמיש ולכך אסור הכבוי ודו"ק היטב כי הי' נכון מאוד בכוונת הגמ' בס"ד הגם שבט"ז סי' תקי"ד ס"ק ז' פירש באופן אחר והא דהביא רמ"א בסי' תקי"ד להתיר לכבות היכ' שלא יהי' לו מקום לאכול היינו משום דשם איכא הפסד ממון ג"כ ועי' פנ"י שם ד"ה מהו לכבות את הדליקה וא"כ ממילא בחימום לצורך טבילת מצוה דשם לשום אדם לא סגי' בלא"ה בלא טבילה וודאי דשרי דהוי דומי' דשאר אוכל נפש וב"ה נתגלה לנו לדעת משום מה לו התירו כבוי לצורך תשמיש מה שהראשונים כרכרו בו וא"כ פשיטא דחימום מים לצורך טבילה מצוה וכבוי הנר לצורך תשמיש לא דמי אפי' כי עוכלא לדנא והנה א"כ פשיטא להתיר ביו"ט שני ע"י עכו"ם אפילו אם לא היה אפשר בכל הני ענינים דהיינו שיסתפק ממנו לשתות קאפע כמ"ש הנו"ב ג"כ היה מותר ומכ"ש במקום שיוכל להסתפק מסמים גם לצורך אכילה בוודאי מותר ולית דין ולית דיינא לחוש כלל וכלל. רק שהמלוי מים ביורה יהי' מעיו"ט דווקא כמ"ש בשו"ת האחרונים. והנלע"ד כתבתי פה האנשוויטץ כאור הבוקר ה' דחנוכה תרנ"א לפ"ק: אליעזר דייטש והנם שיש לומר דאם ההיתר של החימום ביו"ט שני הוא מטעם דהוי כאוכל נפש א"כ היכא שהלילה יהיה חול אסור לחמם ביו"ט דהא מלאכת אוכל נפש ביו"ט לצורך חול אסור מ"מ י"ל עפ"י מ"ס לעיל דליל טבילה הוי כשעת כניסתה לחופה א"כ הרי אפילו בבין השמשות של שבת מצינו דבכל דבר שהוא טרוד ונחפז עליה התירו שבות דאמירה לעכו"ם עי' בש"ע או"ח סי' רס"א סעיף א' ובמג"א שם ס"ק ו' וא"כ ה"נ מותר לחמם ע"י עכו"ם ומ"ש בפירוש סוגי' דגמ' במס' ביצה בענין לכבות משום דבר אחר עולה יפה בס"ד: תשובה ב יתענג על רב טוב כבוד אהובי ידנ"פ המופלג בתו' חריף ובקי מלא ברכת ד' המהולל כש"ת מוה' אהרן גוטמאן נ"י בק"ק אראנוב: לדבר הזה יסלח לי כי אחרתי במכתבי כי רבה העבודה עלי בכמה ענינים ועתה נתתי אל לבי לאו אורח ארע' למיקם אבראי מכ"ה נ"י והנני אליו בתשובה מאהבה. ע"ד תמיהתו בר"ן מס' גיטין מ"ה אשר כבר עמד ע"ז הגאון בס' קדושת ישראל [הקושי' הי' דבגמ' מס' גיטין איבעי' להו אי הטעם משום דוחקא דצבורא או משום דלא לגרבו ולייתי טפי וכתב בספר קדושת ישראל וז"ל על הר"נ שכתב אבל נראה שדעת הראשונים ז"ל דכיון דאיבעי' לא אפשטא ואיכא למיחש לתקלה אין פודין דשב ואל תעשה שאני ועוד דכיון דגמ' פשט לה מההוא דלוי בר דרגא לא שבקינן פשטא דתלמוד' משום ספיקא דאביי עכ"ל הר"נ ודברי הר"נ מרפסן אגרא דאדרבא מההוא דלוי בר דרגא מוכח דטעמא משום דוחקא דצבורא וכיון דהר"נ בא לחזק דעת הראשונים שפסקו דטעמא הי' משום דלא לגרבו א"כ הביא ראיה לסתור וצע"ג עכ"ל בספר קדושת ישראל] לחומר הנושא נ"ל רק דוודאי אי נימא דהר"ן ס"ל כדברי רש"י דהגמ' רוצה לפשוט מלוי בר דרגא דהטעם משום דוחקא דציבור' מדפרקי' לברתיה בסך עצום כזה וודאי ליכא ראיה לומר דהטעם משום דלא לגרבו. וא"כ אינם מובנים כלל דבריו מ"ש דלא שבקינ' פשטיה דגמ' כמו שתמה בזה כמ"ה נ"י וכמעט לית נגר דיפרקיניה. אמנם הנלע"ד הגם דבריש הסוגי' גם הר"ן מפרש כדברי רש"י דגמ' הי' רוצה להביא ראיה דהטעם משום דוחקא דציבורא אבל לפי המסקנא י"ל פירוש אחר בסוגי' דגמ'. דהנה לכאורה קשה מאי ראיה מייתי מלוי בר דרגא דע"כ אי הטעם משום דלא לגרבו היה אסור לו לפדות בתו י"ל כמה דרכים א' דלמא היתה יפת תואר והיה שוה ממון הרבה כמ"ש בס' ברכי יוסף ליו"ד סי' רנ"ב דביפ"ת נישמת בשער הגבוה יע"ש. ב' דלמא היה שם גם ס"ל עי' שו"ת מהר"ם מלובלין סי' ט"ו שהביא שם דיעה אחת דבסכנת מות פודים אפי' ביותר מכדי דמיהן. ג' גם מסברא י"ל אפכא דדווק' אי הציבור יפדו ביוקר יתנו לב לשבות נפשות הרבה מישראל כדי שיתנו להם ממון הרבה דגמירי דציבור לא מיעני משא"כ אם יקרה