תבואות השדה חלק ב קצט

כמ"ש המג"א סי' שמ"ב וריש סי' תקס"ב עי"ש ועיין בספר קובץ על הר"מ פכ"ד מהלכ' שבת הלכה י' ודוק וגם לפימ"ש לעיל דהתוס' הי' שלא יעבור על איסור גופו של יוכ"פ א"נ במוצאי יוכ"פ שהי' מעונה ביותר ובוודאי נפשו תאב לאכילה כמ"ש לעיל באות ט' וודאי דאיכא למגזר. וא"כ למ"ל קרא על תוספ' לאחריו ונ"ל דהנה בענין התוס' יש שתי דרכים דרק האחד שהתורה עשאה קודש גם לזמן התוספ' ואע"ג שאינו קדוש כ"כ כמו יוכ"פ גופא מ"מ קצת קדושה יש גם בזמן התוס' כמו גבי יובל במס' ר"ה ח' ע"ב דדרשינן שמתקדשת מתחלתה. דרך השני הי' דלעולם על זמן התוס' ליכא קדושה על עצם הזמן רק משום גזירה. והנה לענין תוס' יוכ"פ יש נ"מ אי התוספ' קדוש עצם הזמן כמו יובל או משום גזירה הי' כך דאי אמרינן דעצם הזמן קדוש מקרא דועניתם בתשעה א"כ אין ללמוד לאחריו מלפניו דהא גבי יובל נמי מצינו כך דלפניו קדוש ולאחריו אינו קדוש משא"כ אי התוס' קדוש משום גזירה וכמ"ש לעיל דמה"ת נמי מצינו גזירה א"נ לאחריו וודאי אסור התוס' מכ"ש משלפניו כמ"ש ודוק: (יד) ובזה מדוקדק הלשון דבמס' ר"ה ח' ע"ב בברית' דיובל דרש מלמד שמתקדשת והולכ' מתחלתה ולא מסיים מכאן שמוסיפי' מחול על הקודש וכאן בבריית' דתוס' יוכ"פ דרש מתחיל ומתענה מבעוד יום מכאן שמוסיפי' מחול על הקודש לכאור' כל הבבא שמוסיפין מחול על הקדש הי' מיותר שהרי כבר כתב לענין יוכ"פ שמתענה מבעוד יום ולענין תוס' שבת ויו"ט הרי דרשינן בתר הכא מסיפא דקרא ועוד מהו הלשון מתחיל ומתענה וכן ברמב"ם כתב כהך לישנא התחיל לצום ולהתענות. אמנם לדברינו א"ש דוודאי אם התוספ' קדוש מחמת עצם הזמן ולא משום גזירה לא שייך כלל לומר שמוסיפין מחול על הקודש דמה שיאטיה דקדש הכא התוספ' קדוש מחמת עצמו והיום קדוש בפני עצמו כמו יובל ולכך נקט במס' ר"ה מלמד שמתקדש' והולכת ולא נקט שמוסיפין מחול על הקדש דבאמת אין זה בגדר חול כיון שקדוש בעצם הזמן. אמנם גבי תוספ' יוכ"פ כיון דהי' רק משום גזירה ואין הזמן קדוש בעצם כלל רק מחמת שלא יעבור על יוכ"פ גופו כמ"ש לעיל אבל הזמן בעצם היא חול שפיר שייך לשון שמוסיפין מחול כו' ומדוייק ג"כ הלשון מתחיל ומתענה דהנה אי הזמן קדוש בעצם וקדושה נכנסת מאליה לא שייך הלשון מתחיל רק כיון דבאמת היא רק משום גזירה שלא יעבור על זמן יוכ"פ גופא א"ש מתחיל כלומר שאין האיסור משום קדושת עצם הזמן התוספת ההוא רק כדי שלא יכשל האדם בזמן הקדושה עצמה צריך להתחיל מקודם הזמן וא"כ כפי מ"ש שגם הרמב"ם ס"ל דתוספ' ענוי הי' משום גזיר' דייק נמי בלישניה וכתב התחיל לצום ולהתענות כלומר שאין האיסור מצד קדושת הזמן רק כדי שלא יבא לידי טעות צריך להתחיל מקודם ודו"ק: (טו) וא"כ א"ש לישנא דברייתא דוודאי אי לא היה לנו קרא מיותר על תוספת שלאחריו הו"א דמה שכתבה התורה ועניתם בתשעה הי' משום שאז מתחיל קדושת יוכ"פ משעה ההיא לענין איסור ולא לענין כרת כמו יובל שהזמן שמר"ה עד היובל אינו שוה לגמרי לזמן היובל גופא ומ"מ מתחיל קדושת היובל מר"ה וה"נ דכוותיה וא"כ לאחריו אין קדוש כלל דהו"א דילפינן מיובל שלפניו יש תוספת ולא לאחריו. אמנם כיון דהתנא דבריית' ידע שפיר שיש קרא גם על תוספ' לאחריו מדכתיב מערב עד ערב וא"כ ממילא התוספ' הי' משום גזירה שלא יבא לטעות ביום הקדוש עצמו אבל הזמן של התוספת אינו קדוש בעצם ולכך אמר הא כיצד מתחיל ומתענה מכאן שמוסיפין מחול על הקדש כלומר כמ"ש מחול דייקא שאין קדוש בעצם ולכך מתחיל ומתענה כמ"ש שאין החיוב תוספת מצד הזמן רק מצד האדם שלא יבא לטעות בעצם היום וא"כ כיון דכל זה הדין דהי' משום גזירה לא שמעינן רק משום דאיכא קרא לאחריו נמי דבלא"ה לא הוי ידעינן דהתוס' הי' משום גזירה דהו"א דהי' כמו יובל שאין קדוש לאחריו וא"כ שפיר אצטריך קרא לאחריו וממילא אצטריך לפניו נמי קרא דכיון דהי' משום גזירה לא הוי ילפינן לפניו מלאחריו דלאחריו איכא סברא טפי למגזר משום דהיא תאב ביותר לאכול כמ"ש לעיל באות ט' בס"ד ומדוקדק הכל בס"ד ויש ראיה לסברתו לכל מ"ש לעיל מלישנא דבריית' ודו"ק: (טז) ועפ"י מ"ש לעיל מדוייק היטב לשון הר"מ פ"א מהש"ע הלכה ו' שכתב וז"ל וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו כלומר התחיל לצום ולהתענות וכו' ומה בעי הר"מ במ"ש כלומר או"ו הי' הדבר אשר דברנו כיון שאמר התנא וצריך להוסיף מחול משמע שאין בתוספ' קדושה בעצם הזמן רק מחמת האדם שלא יטעה להקל בזמן עצמו כלומר ביוכ"פ גופא ולכך קאמר הרמב"ם כלומר מה שאמרתי שההוספה הי' מחול על הקדש הי' לומר שבאמת בעצם הזמן אין שום קדושה רק התורה גזרה שלא יבא לטעות בעצם הזמן לכך צותה התורה התחיל לצום ולהתענות מערב תשעה שהחיוב הי' רק מכח האדם שלא יטעה ולא משום קדושת עצם הזמן ומדוייק שפיר לשון הר"מ הכל כמ"ש לעיל ודו"ק: (יז) הנה במ"ש לעיל באות ז' להוכיח דר"ע לית לי' תוספ' כלל מדמוקי קרא לשביעי' ולא לתוספ' שבת גופא וע"כ דלית ליה תוספ' כלל מסבר' וראיתי בחידושי הפנ"י מס' ר"ה ט' ע"א שהקשה קושי' זו אמאי לא מוקי ר"ע קרא בחריש ובקציר לתוס' שבת גופ' ותירץ דא"כ למ"ל תרי קראי בחריש ובקציר ול"ל דחד לתוספ' לפניו וחד לתוספ' לאחריו דמדאצטריך למכתב יובל הי' שאינו מתקדשת לאחריו ממיל' שמעינן דהיכ' דשייך תוספ' אין חילוק בין לפניו ובין לאחריו ע"ש וא"כ היו נדחים דברינו הנ"ל מ"ש דר"ע לית לי' תוספ' כלל מסבר'. אמנם אחר העיון קצת א"ש דברינו דבאמת מיובל לא מצי למילף כלל לשבת דהא ביובל אין הטעם משום תוספ' מחול על הקדש רק שמתקדשת מתחלתה כמ"ש לעיל משא"כ בשבת אי לא הוי כתיב רק חד קרא לתוספ' הוי מוקמינן למה דמסתבר טפי דהיינו על לאחריו דהו"א דהתורה ציותה על התוספ' כדי להרחיק מן הספק וא"נ בלאחריו הקפידה התורה טפי שלא יכנס לבית הספק משום דהו"ל אתחזק איסור' דביה"ש של מו"ש חמיר טפי כמ"ש המג"א סי' שמ"ב משא"כ לפניו ולכך אצטריך תרי קראי ולמה מוקי לה לתוס' שביעית וע"כ דר"ע לית ליה תוספ' כלל מסברא ולכך מוקי לשביעית ושם הטעם משום שחרישה של ערב שביעית מועיל לשביעית וא"ש שיטת הר"מ וכמ"ש הה"מ פ"א מהלכ' ש"ע דר"ע לית ליה תוספ' כלל ודו"ק: (יח) ראיתי בספר מלא הרועים שכתב דמאן דס"ל כרבי לא גזרו שבות בביה"ש לית לי' תוספ' כלל ומאן דס"ל תוספ' ס"ל דביה"ש חמיר וגזרו על שבות ביה"ש נמי וכן ראיתי בספר קובץ על הר"מ פ"א מהלכ' ש"ע ועיין שם פכ"ד מהלכ' שבת הלכה י' אמנם מדברי המחבר בש"ע או"ח לא משמע הכי דהרי בסימן רס"א הביא בשם יש אומרים דתוספ' שבת דאוריית' ולענין לא גזרו על שבות ביה"ש הביא בסימן שמ"ב בלי חולק משמע דאפילו מאן דס"ל תוס' שבת דאוריית' מ"מ על שבות לא גזרו ביה"ש וצ"ל דרבנן לא