תבואות השדה חלק ב קצח

(ט) והנה במ"ש דלענין ענוי איכא סברא לתוספת שהתורה גזרה שלא יפגע באיסור גופא וכתבנו הטעם כיון דנפשו של אדם תאב לאכול צריך הרחקה טפי יש לתרץ קושי' הפנ"י מפ' ר"ה שם ד"ה ור' ישמעאל שהקשה שם ומ"ל קרא ועניתם על תוספת שלפניו ביוהכ"פ כיון דכתיב מערב עד ערב שמוסיפין לאחריו א"נ איכא ק"ו מיובל ומה יובל שאין מוסיפין לאחריו מוסיפין לפניו מכ"ש יוהכ"פ שמוסיפין לאחריו בוודאי שמוסיפין לפניו עי"ש שהעמיס כן בכוונת קושית הגמ' דזהו שפריך לר"ע האי ועניתם מאי עבד לי' ולפימ"ש א"ש דבאמת הך תוספ' ענוי לא דמי כלל לתוס' יובל אי תוספ' שביעית דהתם לא הוי התוס' משום שלא יפגע באיסור גופא דאטו שייך למטעי בין קודם היובל לזמן היובל אי בין קודם שביעית לשביעית גופא וע"כ דהתורה ציותה שזמן הזה יהי' קדוש באותו קדושה כפי מה שהסכימה דעת התורה ועיין פנ"י שם שכתב באמת דתוספ' יובל אינו כלל משום תוספת רק שמתחיל היובל ממש משעת ר"ה רק שרצון הבורא היה שלא יהי' קדוש לגמרי כיובל ממש עד יוהכ"פ ותוס' שביעית נמי היא משום שחרישה של ששית מועיל לשביעית כמ"ש רש"י בד"ה חריש משא"כ תוספ' ענוי שהי' משום גזירה שלא יעבור על איסור יוכ"פ גופא וכבר כתבנו לעיל דמה שהאדם מתאוה לו טפי איכא למגזר וא"כ הו"א דדווקא בלאחריו שאז האדם מתאוה ביותר לאכול שהרי הו' מעינה כל היום גזרה על התוספ' משא"כ בלפניו שאינו מתאוה כ"כ שהרי אכל כל היום לא גזרה התורה ולכך אצטריך קרא לפניו נמי. ויש לומר ג"כ בכוונת הגמר' עפ"י דברי הפנ"י שזהו כוונת התרצן כיון דועניתם מיבעי' לי' לחיי' ב"ר מדפתי ומזה שמעינן דהתורה השתדלה שיעשו איזה חק וגדר להתענות ביוהכ"פ ולכך הוצרכה להתוס' ממילא שפיר צריך קרא לשלפניו ודו"ק: (י) והנה במ"ש רש"י במס' ברכות ובמס' יומא בהך דחיי' ב"ר מדפתי שהאכילה בתשעה הי' כדי להכין עצמו לעשירי שיוכל להתענות ובמס' ר"ה ומס' פסחים ס"ח ע"ב כתב דקרא לאכילה ענוי י"ל דבמס' יומא ומס' ברכות קאי רש"י אליבא דהלכת' דקיי"ל תוספ' ענוי ולכך הביא רש"י שצריך להכין עצמו להתענות עשירי וממילא כיון שהתורה הזהיר' כ"כ על התענית צריך לאסור תוספ' ג"כ. אמנם במס' פסחים שם ד"ה כל האי כל כתב רש"י להדיא דזהו קאי אליבא דמאן דלא ס"ל תוספ' ענוי כלל ולכך נקט רש"י הפשוט יותר דלאכילה קורא ענוי ועיין במ"ש לעיל באות ד': (יא) ובמה שהביאו האחרונים להסתפק אם נשים חייבות במ"ע דאכילת ערב יוכ"פ נ"ל דוודאי אי מפרשינן דהטעם הי' כדי שיוכל להכין עצמו להתענות א"כ בוודאי גם נשים חייבות. משא"כ אי הי' מצוה בפ"ע לא שייכי נשים בזה דהו"ל מ"ע שהז"ג. והנה לענין תוס' מה שהנשים חייבות נמי י"ל אע"ג דבמס' סוכה ילפינן לה מהאזרח עיי"ש כ"א ע"ב מ"מ אי לא הוי לן איז' סברא לחייב נשים לא הוי מוקמינן האזרח להך דרשא ונ"ל דזהו נמי תלי' בהא דאי אמרינן דמה שאסר' התורה תוספ' הי' משום גזירה שלא יעבור, על איסור יוכ"פ גופא א"כ גם נשים חייבו' משא"כ אי הו"א דהי' מ"ע בפ"ע ולא משום איזה סרך גזירה אין לחייב נשים בתוספ' דהו"ל מ"ע שהז"ג והאזרח הוי מוקמינן לאיזה דרשא אחרינ' וניחא בזה מ"ש רש"י ביצה ל' ע"א ד"ה תוספ' יוכ"פ דנפקא לן מועניתם את נפשותיכם ולכאור' קשה מנ"ל לרש"י הך דרשא דלמא דנפקא לן מבחריש וקציר אי לא מחלקינן בין תוס' שביעי' לתוספ' דעלמא או מעצם עצם עכ"פ קשה למה נקט רש"י הך דרשא דועניתם דווקא כיון דאיכא עוד קראי אחרינא לתוספת. אמנם להציל ניחא דוודאי אי ילפינן תוספ' או מחריש וקציר או מעצם אמרינן דתוס' הי' איסורא בפני עצמו ולא לחייבי נשים דהו"ל מ"ע שהז"ג כקושי' השטמ"ק למס' ביצה שם ואי משום דאזרח דמרבינן נשים הוי מוקמינן האזרח לדרשא אחרינ' לכך נקט רש"י דילפינן מועניתם בתשעה לחדש וכמ"ש דמזה שמעינן נמי דצריך לאכול בתשעה להכין עצמו להתענות. וא"כ אמרינן דעיקר מה שאסר' התורה התוספ' הי' ג"כ כדי שלא יעבור: על איסור יוכ"פ גופא כמ"ש לעיל ולכך מסתבר דנשים נמי חייבות בתוספ' ועיין פרמ"ג באו"ח סי' תר"ח במשבצות ס"ק א' ולעיל אות ב' ודוק ועיין שו"ת כתב (יב) ובמ"ש דעיקר איסור תוספת הי' משום גזירה שלא יעבור על איסור יוכ"פ גופא יש לתרץ לישנא דבריית' מס' יומא ח"א ועניתם יכול יהי' ענוש כרת על תוספ' מלאכה כו' ואח"כ הביא יכול לא יהא ענוש כרת על תוספ' מלאכה אבל יהא ענוש כרת על תוספ' ענוי כו' והנה לכאור' יל"ד כיון דענוי נזכר בקרא קודם איסור מלאכה אמאי לא הקדים התנא יכול יהא מוזהר על תוספ' ענוי ואח"כ תוספ' מלאכה עוד הקש' בספר תוס' יוהכ"פ מאי קאמר אבל יהא ענוש כרת על תוספ' ענוי הא מצינו למילף מק"ו ומה מלאכה שנוהג בשבת ויו"ט אינו ענוש על תוספת מכ"ש ענוי שאינו נוהג בשבתות ויו"ט. ולפימ"ש א"ש דבאמת י"ל כמ"ש דכל איסור תוס' הי' משום גזירה וכמה שעשינו סמוכים לדברינו לעיל באות ב' מאיסור יחוד שהי' מה"ת אע"ג דהא ג"כ רק משום גזירה עיי' ר"מ פכ"ב מהלכ' איסורי ביאה ובש"ע אה"ע סי' כ"ב וכיון דהי' משום גזיר' נקנו התנא שפיר יכול לא יהא ענוש כרת על תוספ' מלאכה כלומר משום דמלאכה אין נפשו של אדם מתאוה ליכא למגזר לאסור בזמן תוספ' אבל יהא ענוש כרת על תוספ' ענוי דנפשו של אדם מתאוה והוי ממש כמו יחוד שאסור מה"ת כיון שנפשו של אדם מתאוה וא"כ ל"ק קושי' התוס' יוהכ"פ והא איכא ק"ו לענוי שאינו נוהג תוספ' ממלאכה שאע"ג שנוהג בשויו"ט ואפ"ה אינו ענוש על התוס' דלענין תוס' מסתבר טפי לאסור בענוי ממלאכה ולכך אצטריך מיעוט ומכאן נמי איכא ראיה לשיטת הרמב"ם דרק בענוי אמרינן תוספ' ולא במלאכה דמלישנא דבריית' נמי הכי משמע ודוק הגם שראיתי בס' מרכבת המשנה פ"א מהלכ' ש"ע שרוצה לומר דהר"מ שכתב שצריך להוסיף מחול על הקדש הה"ד לענין מלאכה נמי רק בשבת ויו"ט לא ס"ל תוספ' מלאכה עיי' בר"מ פכ"ד מהלכות שבא הלכה י' מ"מ כיון דרוב המפורשי' ס"ל בשיטת הר"מ דאינו נוהג תוספת במלאכה אפילו ביוכ"פ א"ש דברינו וסברתינו דיש להחמיר בתוספ' ענוי מבתוספ' מלאכה: כיון דלאכילה נפשו של אדם מתאוה. מ"מ הא וודאי י"ל דאפילו הפוסקי' דס"ל תוספ' לענין שבת ויו"ט נמי מ"מ ס"ל דעיקר תוס' הי' משום גזירה ולא ס"ל לחלק דבענוי חמיר טפי משום שנפשו של אדם מתאוה וס"ל דהתור' גזרה בכל גוונא אפילו במלאכה נמי: (יג) בגמ' ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וכו' הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום מכאן שמוסיפי' מחול על הקדש ואין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת"ל מערב עד ערב לכאורה יל"ד למ"ל קרא יתרה שצריך להוסיף גם ביציאתו הא לכאורה איכא ק"ו יציאה מכניסה לא מיבעי' אי הו"א דהתוס' הי' ביה"ש ומשום ספיקא כמה שנראה מדברי הר"נ ביצה ל' ע"א למ"ד ספיק' מה"ת לקולא א"כ ביה"ש של מוצאי יוהכ"פ וודאי צריך להוסיף דמוצאי יוכ"פ הו"ל איקבע איסור'