תבואות השדה חלק ב קצז

האי בתשעה לחדש מאי עביד לי' דגמ' היה ס"ל בס"ד דעצם ממעט לגמרי תוס' אפילו מאיסור. והא דצריך קרא למעט היינו משום דכתיב ועניתם והיה ס"ד לאסור תוספת לכך הוצרך קרא דעצם למעט תוספת ופריך הגמ' האי בט' לחדש מאי עביד לי' כלומר לא לכתוב ועניתם ולא נצטרך עצם ומשני הגמ' דבאמת יש סברא לאסור תוספת דעד כאן נוכל לומר דכמו דמעטי' מעונש ואזהר' ה"נ מעטיה אפי' מאיסור רק אי ליכא שום סבר' לאסור תוספת משא"כ אי יש לנו סברא לאסור תוספ' שפיר אמרינן דממאי דמפטי' רחמנ' היינו מעונש ואזהר' מעטיה משא"כ מאיסור אקמינן על סברא החיצונה ואסור. והנה לעיל כתבנו בשם הש"ג דצריך לקדש התוספת שלא יבא לידי עצמו של איסור אמנם מנ"ל דהתורה גזרה בזה להוכיח לאסור התוספת וי"ל דמעניינ' דיוכ"פ גופא ילפינן שהזהירה המורה להשתדל שלא יכשל באיסור גופא שהרי התורה הזהירה לאכול בתשעה ופרש"י התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשירי ולכאורה מאי אכפת לי' להתורה אם יאכל מקודם או לא ממנ"פ אם יוכל להתענות הרי יתענה ואם לא יוכל ויהי' צד פקוח נפש שיהי' מוכרח לאכול יאכל ויהי' מותר לו אלא ע"כ מוכח דכאן גבי יוכ"פ הקפידה התורה שלא יזדמן לו איזה צד לעבור חלילה א"כ ממילא אמרינן דצריך נמי לעשות ולקדש התוספת שלא יעבור על איסור יוכ"פ גופא וא"כ אפילו ממעטינן מעצם לעונש ואזהרה בתוספת מ"מ לאיסור' אוקמינן אסבר' ואמרינן דצריך להוסיף מחול על הקודש לאיסור' עכ"פ דכאן איכא סבר' שיצטרך להוסיף ודו"ק: (ו) ועפי"ז יש ליישב מה שהרי"ף והרא"ש הביאו דרשא דועניתם וגם דרשא דעצם ולא סגי' בחדא עי' בספר אמרי בינה להגאון מהר"ם א"ש בסוגי' ולדברינו א"ש דמעצם לחודא הו"א דמעטי' לגמרי אפילו מאיסור והא דצריך קרא כיון דכתיב ועניתם והו"א דאפילו כרת נמי איכא כמ"ש התוס' לענין תוס' שביעית במס' מו"ק ג' ע"ב ד"ה יכול דהו"א דתוספת הוי לגמרי כמו שביעי' גופא וא"כ מעצם לחודי' לא הוי שמעינן לאיסור' נמי דהו"א דקרא מיעטי' לגמרי וקרא אצטריך משום דכתיב ועניתם לכך הביאו קודם קרא דועניתם וסמכי אדרש' שהובא כמ"פ בש"ס מועניתם דצריך לאכול בתשעה וא"כ ממילא איכא סברא לאסור תוספת שלא יעבור על איסור יוכ"פ גופא מכח דחזינן שהתורה צותה להשתדל מקודם שלא יצטרך לעבור על איסור יוכ"פ וא"כ ממילא הא דממעטינן מעצם אמרינן רק מעונש ואזהר' אבל לאיסור' אוקמינן אסבר' שאסור בתוספ' נמי משום גזירה ומיושב מה שהקשה הלח"מ ובס' קרבן נתנאל על הרא"ש ביומא באות ל' כיון דס"ל להרא"ש שצריך לאכול בתשעה מועניתם א"כ מנ"ל תוספ' מועניתם ולפי דברינו א"ש דבאמת כיון דחזינן שצריך לאכול בתשעה מוכח ממילא שיש סבר' לאסור תוספ' נמי ושפיר אמרינן דעצם אינו ממעט רק מעונש ואזהר' אבל איסור' איכא ודו"ק: (ז) ועפי"ז יש ליישב נמי מ"ש הה"מ דר"ע לית ליה תוספ' כלל לאיסור' נמי וכתב שהרמב"ם פסק כר"ע דועניתם צריך שחייב לאכול בתשעה כמה שנראה שהר"מ ס"ל הכי פ"ג מהלכות נדרים שחייב מה"ת לאכול בתשעה וקשה א' א"כ מאי פריך הגמ' מס' ר"ה ור"ע האי ועניתם מאי עביד לי' מנ"ל להגמ' דר"ע לית לי' תוספת כלל וע"כ צ"ל דלר"ע איכא קרא לתוספת מדחריש וקציר תשבות ולכך פריך שפיר לר"ע למ"ל קרא דועניתם עכ"פ מוכח דר"ע נמי ס"ל תוספת וא"כ האיך נוכל לומר דהר"מ ס"ל כר"ע דלית לי' תוספת כלל ועוד קשה אי נימא דר"ע לית לי' תוספת כלל א"כ מנ"ל להר"מ דלענין ענוי צריך תוספת מועניתם כיון דר"ע לית לי' תוספ' אפי' לענוי ומ"ש בספר תוספ' יוכ"פ דהר"מ הוכיח תוספת לענוי מגמ' דמס' ביצה ל' אינו מיושב עדיין דאכתי קשה מנ"ל לגמ' שם לומר בפשיטות דלענין ענוי אמרינן תוספת כיון דאיכ' ר"ע דלית לי' תוספת כלל עפ"י סבר' הה"מ. אמנם לדברינו א"ש דהנה באמת יל"ד מה ראה ר"ע לאוקמ' קרא דבחריש וקציר לתוספ' שביעית כיון דפשטא דקרא איירי בשבת. והנה בתוס' מס' מו"ק ג' ע"ב ד"ה שהרי כתבו דמשו"ה אוקמ' ר"ע לקרא לשביעית משום דס"ל דקרא מסתמא לא בא להקל כר' ישמעאל לומר דקצירת העומר דוחה שבת וניחא לי' טפי לומר דקרא קאי אשביעית ולהחמיר ממה דנימא דקרא אתי לשבת ולהקל דקצירת עומר דוחה שבת ולכך מפיק לי' מפשטי' ומוקים לה לתוספ' שביעית ע"ש היטב בתוספת. אמנם אכתי קשה נוקים לה לשבת גופא ולתוספת שבת דהא ניחא לן לאוקמי' בשבת גופא כיון דקרא מיירי בשבת וצ"ל ע"כ דר"ע לית לי' תוספת כלל דס"ל דאין שום סברא לומר שהתורה אסרה התוספת. רק בשביעית כיון דאותו חרישה מועלת לשביעית נמי שפיר יש לאסור אבל מתוספת שביעית אין ללמוד כלל לתוספ' מלאכה בשבתות וימים טובים דרק גבי שביעית שייך לומר שהקפידה התורה שלא יהי' השדה נעבד בשביעית אפילו על ידי עבודת שנת ששית משא"כ בשבת דע"כ לא הקפידה התורה שלא יעשו מלאכה קודם שבת מה שיועיל לשבת דא"כ יהי' אסור במלאכה לעולם וכן הקשה בספר טורי אבן במס' ר"ה שם ועיי' בס' מרכבת המשנה פ"א מהלכ' שבית' עשיר שהביא כן בשם ס' קרבן אהרן. וא"כ כיון דלא ס"ל כלל שיהי' אי זה סבר' לאסור תוספת לכך לא מוקי קרא לתוספת שבת ומוקי קרא לשביעית כיון דלשביעי' מסתבר טפי לאסור מה שיועיל לשביעי' ודו"ק: (ח) אין לומר דלמא אית לי' לר"ע נמי תוספת והא דלא מוקי קרא לתוס' שבת משום דס"ל ג"כ כתנא דבריית' דועניתם דנפקא לן תוס' מועניתם ומסיפא דקרא תשבתו שבתכם. דזהו אינו דהא כל כמה דנוכל לאוקמי' קרא לשבת וודאי ניחא לן טפי כמ"ש התוס' במס' מו"ק ג' ע"ב ד"ה שהרי וא"כ טפי ניחא לן לאוקמי קרא דשבתכם לאזהרת ענוי כרב פפא מס' יומא פ"א וקרא בחריש דמיירי בשבת לתוספ' שבת וע"כ מוכח שפיר דר"ע לי' לי' תוספת כלל מסברא ולכך מפיק קרא ממשמעותי' דמיירי בשבת ומוקי לה לשביעית וא"כ פריך הגמ' שפיר במס' ר"ה ור"ע האי ועניתם מאי עביד לי' כיון דלא מסתבר לי' כלל לדרוש תוספ' ומתרץ דמיבעי' לי' לדחייא בר רב מדפתי שצריך לאכול בתשעה ובאמת לענין ענוי כיון דחזינן שהתורה הקפידה כל כך על התענית שישתדל שלא יעבור בשום אופן אמרינן שפיר דצריך תוס' נמי מסברא אבל לתוס' מלאכה לא דרשינן דלא מסתבר כלל וא"כ תוס' ענוי גם ר"ע מודה דהי' מסבר' כיון דס"ל דצריך לאכול בתשעה כמ"ש. וא"כ שפיר פסק הר"מ כר"ע לגמרי בין לענין דלית לי' תוס' מלאכה כלל דזהו מוכח מר"ע מדלא מוקי קרא לשבת ולתוספת בין לענין ענוי דמסתבר לדרוש לתוספת כיון דאית לן דחייא בר רב מדפתי דצריך לאכול בתשעה וכמ"ש ודו"ק וא"ש פסקא דהר"מ בין מסברא בין מגמרא וכמ"ש הה"מ דס"ל להר"מ כר"ע והראיני פנים בס"ד שלא יהי' נראה מדברי הגמר' אפכא דר"ע אית לי' תוספ' בכ"מ אפילו בשביעית ומכ"ט בשבתות וימים טובים וכמ"ש התוס' מס ר"ה ט' ע"א ד"ה ור"ע ועלה בידינו בס"ד להוכיח איפכא דר"ע לית לי' תוספת כלל ודוק ועיין במ"ש לקמן באות י"ז בס"ד: