תבואות השדה חלק ב קצו

הלח"מ שם דס"ל דר"ע במס' ר"ה ט' לא ס"ל תוס' כלל דמפיק קרא ועניתם דחייב לאכול ביוהכ"פ רק לענין מנוי ס"ל להר"מ דבעינן תוספת משום זה כי אמרינן במס' ביצה ל' ע"א ובריש פרק שואל וא"כ יש להר"מ דרך אחר דאפילו ביוהכ"פ מחלקינן לענין תוס' בין ענוי למלאכה. והנה טרם נראה אם יש לו איזה ראיה מגע' לחלק בכך צריך לבאר מקודם אם יש איזה סברא לחלק בתוס' בין ענוי למלאכה. ונראה דהנה הך תוס' אפילו מאן דס"ל הי' דאוריית' מ"מ אינו חמור כמו יוכ"פ גופא דקרא ממעט לי' מעצם ולא הוי רק עשה בעלמא ובמס' סוכה מרבינן דנשים נמי חייבות מקרא דהאזרח עי"ש כ"ח ע"ב מ"מ לא הוי רק עשה בעלמא והא דהנשים חייבות אע"ג דהו"ל מ"ע שהזמ"ג ובחידושי פנ"י במס' ביצה ל' ע"א הקשה זאת וקדמו בזה בס' שמ"ק למס' ביצה וכבר השיג עליו הצל"ח שם מ"מ טעמא בעי מנ"ל למדרש מהאזרח לרבות נשים וצ"ל דעיקר הטעם שאסרה התורה התוספ' של יום ג"כ הי' משום גזירה שלא יבא לידי איסור ומכשול בעצומו של יום עי' בשלטי גבורים מס' יומא שם שכתב בלשון ריא"ז וז"ל ומהו התוס' שיזהר מן הספק ולא יעשה מלאכה ביה"ש אלא מתחיל שביתתו מבעוד יום וכו' ע"ש הרי שטעם התורה שגזרה על זה הי' כדי שלא יכשל בגופו של איסור ואע"ג דאין לנו לדרוש טעמא דקראי מ"מ בדבר תמוה דרשינן טעמא עי' ביבין שמועה כלל הי"א והנה כל עיקרו של התוס' הי' דבר תימא דמנא תיתי שיהי' צריך להוסיף מחול על הקודש ושפיר דרשינן טעמא ובדאוריית' נמי אשכחן גזירה שהרי יחוד עריות אסור מה"ת והטעם משום גזירה שלא יבא לידי ערוה עי' בספר החינוך סי' קפ"ח וא"כ ה"נ י"ל דהתורה צוה לנו על התוספת כדי שלא יבא לידי מכשול ח"ו בעצמו של יום וכיון דעיקר גזירה הי' משום יוכ"פ גופא א"ש דנשים נמי חייבו' בתוס' כמו ביוכ"פ גופא ודו"ק ועי' פרמ"ג או"ח סי' תר"ח משבצות ס"ק א' שכתב ג"כ כה"ג ועי' שו"ת כתב סופר לאו"ח סי' כ"ו ובענין אם נשים חייבות בע"ע לאכול בעיוהכ"פ עי' שו"ת כ"ס שם סי' קי"ב ובס' מנחת חינוך סי' שי"ג ולקמן נבאר זה בס"ד: (ג) והנה אי נימא דהתורה גזרה כך על התוס' שלא יפגע באיסור גופא כמה שעשינו סמוכין לזה מהא דאסור יחוד מה"ת והנה לכאורה יש לחלק דעד כאן עשאה התורה הרחקה דווקא כמו עריות שנפשו של אדם מתאוה משא"כ במלאכה שאינו תאב כל כך לא שייך לומר שהתורה עשתה הרחקה וא"כ נתגלה לנו סברתו של הר"מ וטעמו לחלק בין תוספ' ענוי לתוספ' מלאכה דלענין אכילה שנפשו של אדם מתאוה שפיר אמרינן שהתורה צותה על התוס' שלא יכשל באיסור גופא משא"כ במלאכה שאין מתאוה לה לא עשתה תורה הרחקה זהו סברתו של הר"מ ולקמן אות ז' ח' בדברינו נבאר אם יש לו ראיה מן הגמ': (ד) והנה בזמן התוס' כתב הר"נ במס' יומא דהא קודם ביה"ש דזמן ביה"ש בלא"ה אסור מספיק' והוי ספק כרת. ובמס' ביצה כתב דהיינו למאן דס"ל ספיק' דאוריית' מה"ת לחומר' עי' בר"נ ריש פרק המביא וא"כ למאן דס"ל ספיק' מה"ת לקולא באמת י"ל דלא שייך תוספ' כלל כיון שאפילו ביה"ש שהי' ספק לילה מותר מה"ת מכ"ש דליכא איסור' קודם ביה"ש עי' בספר קובץ על הר"מ פ"א מהלכות ש"ע שכתב דבאמת משו"ה ס"ל להר"מ דליכ' תוספ' מה"ת כיון דס"ל ספיק' מה"ת לקולא (ולפי"ז היה מקום לחלק בין תוספת לפני שבת ובין לאחר שבת דלאחר שבת לא שייך לומר דמה"ת ביה"ש מותר כיון דהוי אקבע איסור' עי' מג"א סי' שמ"ב ודו"ק) אמנם הפר"ח או"ח סי' תר"ח חולק על הר"נ וס"ל דאפי' אי ס"ד מה"ת לקולא נמי בעינן שיהי' התוס' בזמן שהי' קודם ביה"ש. והנה אפש"ל עוד טעם אחר בשיטת הר"מ לחלק בתוס' בין ענוי למלאכה דהנה וודאי אי ביה"ש מותר לא שייך כלל תוס' לסברת הר"נ והנה ידוע סברת החוו"ד ביו"ד סי' ק"י דהעלה שם לשיטת הר"מ דס"ל דהתורה לא דברה כלל מספק רק מוודאי ע"ש וא"כ י"ל דהא דילפינן תוס' יוכ"פ מועניתם בתשעה לחדש הי' כך דבאמת דרשינן הך ועניתם בתשעה לחדש שמצוה לאכול דנראה דעל דרשא זאת לא מצינו שום חולק להדי' וא"כ מ"ש התורה ועניתם הוי כאילו התורה כתבה תאכלו בתשעה לחדש וא"כ א"ש דמקר' ובעשור לחדש תענו את נפשותיכם אמרינן דרק בעשור וודאי אסור לאכול משא"כ ביה"ש מותר משא"כ עכשיו שכתבה התורה ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש הוי כאילו כתבה שיאכלו בט' לחדש וא"כ רק בוודאי תשעה לחדש מותר באכילה משא"כ ביה"ש אסור וא"כ ממילא צריך להוסיף קודם ביה"ש דאי אפשר לצמצם כמ"ש הר"נ וא"כ ה"ד באכילה דנזכר בקרא תשעה ג"כ שפיר אמרינן דאסור ביה"ש דאינו מותר רק בתשעה וודאי משא"כ לענין מלאכה דלא נזכר רק בעשור לחדש א"כ רק בוודאי עשירי אסור משא"כ ביה"ש מותר וא"כ ממיל' לא שייך לאסור תוספת כלל כיון דביה"ש ג"כ מותר כמ"ש הר"נ וא"כ לא קשה נמי מה שהקשו הלח"מ מנ"ל לדרוש תוס' מקרא דועניתם כיון דצריך הקרא שמצוה לאכול בעיוהכ"פ ולדברינו א"ש דאדרב' משו"ה מוכח כיון דדרשינן ועניתם שמצוה לאכול בתשעה ואמרינן נמי דרק בתשעה וודאי מותר לאכול ולא ביה"ש וא"כ כיון דביה"ש אסור מה"ת ממילא אמרינן דתוספת נמי מה"ת כמ"ש הר"נ במס' ביצה ומיושב נמי קושית הקרבן נתנאל על הרא"ש שהבאתי לעיל ודו"ק היטב: ומה נחלקו בזה דברי רש"י במס' ר"ה ט' ע"א ד"ה כל האוכל וז"ל הכי קאמר קרא ועניתם בתשעה אכילת תשעה אני קורא ענוי וכן בפסחים ס"ח ע"ב פרש"י כה"ג וא"כ כיון דהך ענוי הי' אכילה אינו מותר לאכול רק בתשעה וודאי אבל לא ביה"ש וממיל' מחוייב בתוס' דביה"ש איכא וודאי איסור ומ"ש רש"י במס' ברכות ח' ע"ב ובמס' יומא דהכי קאמר קרא התקינו עצמיכם בתשעה כדי שיכולים להתענות בעשירי נבאר עפ"י דרכנו לקמן באות י' בס"ד. (ה) ואחרי אשר ביארנו קצת שיטות הפוסקים בס"ד נבא לביאור הגמ' הנה לכאורה יש ג' דרשות לתוספת א' מבחריש וקציר תשבות דדריש ר"ע לתוס' של ערב שביעית מס' ר"ה ט' ב' הבריית' דת"כ דדרשי מקרא דועניתם בט' לחדש לתוספת לשבתות ולימים טובים ג"כ ג' תנא דעצם עצם וכדפרש"י מס' יומא פ"א ע"ב ד"ה ותנא מדאצטריך למעוטי תוספת מעונש ואזהרה ממילא שמעינן לאיסור' עכ"פ. והנה כפי הנראה מדברי הה"מ פ"א מהלכות ש"ע דס"ל דתנא דעצם עצם ס"ל כיון דממעטינן תוספ' מעונש ואזהרה הה"ד דאפילו איסור נמי ליכא עי' בספר תוספת יוהכ"פ בסוגין והנה לכאורה יש להבין איך ס"ד דאפילו אסור' ליכא א"כ למ"ל קרא למעט מעונש ואזהרה אמנם י"ל דוודאי אי לאו קרא דועניתם בט' לחדש הו"א מדאצטריך למעט מעונש ואזהר' ע"כ שמעינן דאיסור' עכ"פ דאלא"ה למ"ל קרא כלל למעט תוספת משא"כ כיון שכבר נכתב הקרא דועניתם דמיני' שמעינן לתוספת אתי שפיר קרא דעצם למעט תוספת וא"כ ממעטו לגמרי אפילו מאיסור' נמי. וא"כ יקשה לא לכתוב קרא דועניתם ולא נצטרך קרא דעצם למעט תוספת וא"כ י"ל דזהו הפירוש בגמ' ותנא דעצם