תבואות השדה חלק ב קצה

כלל כמ"ש לעיל בכוונת רש"י ולא ניחא לי' לתרץ דחילול שבת איכא משום החוטים וגם לא ניחא לי' לתרץ משום נטילת נשמה דבאיסור נטילת נשמה כיון שהי' מלאכה שיש בו כרת כמו שהותר ביוכ"פ ה"נ בשבת ולא אצטריך קרא ולכך משני רב ששת דאיסור מלאכה שיש בו הי' איסור הוצאה וא"כ שפיר הוכיח רפרם דע"כ ביוכ"פ אין איסור הוצאה כלל דאי הוי איסור הוצאה א"כ כמו שהותר לענין יוכ"פ ה"כ בשבת כיון שהוצאה הי' מלאכה שיש בה כרת וע"כ דאין עוה"צ ליוכ"פ ולכך אצטריך קרא לשבת וא"כ ליכ' למדחי שאני יוכ"פ ידמ"מ שבת נמי דוחה כמו יוכ"פ וא"ש סוגי' הגמ' ועי' בס' קרבן אשם על מס' יומא ודו"ק (ד) עוד יש ליישב באופן אחר סוגי' הגמ' מ"ט במס' יומא לא דחי לרפרם ובמס' כריתות דחי לי' ויהי' מתורץ נמי שיטת רוב הפוסקים דלא ס"ל כרפרם אע"ג דבמס' יומא לא דחי ליה מהלכה עי' ברי"ף פ"ק דמס' ביצה בשמעת' דמתוך וברא"ש שם שהביאו ראי' מהא דאמרי' מפ' עירובין ריש פ' בכל מערבין דמערבי' לגדול ביוכ"פ ועי' בר"מ פ"ח מהלכות עירובין ופ"א מהל' שבית' ובטור או"ח פי' תרי"א וסי' ת"ו ובש"ע שם שכולם פסקו דיש עוה"צ ליוכ"פ דלא כרפרם. ונראה דהנה לכאורה קשה עפ"י מ"ש לעיל באות ג' דקושי' הגמ' שכן הכשירו בכך כוונת הגמ' לומר דרק חד לאו נדחה ולא תרי לאוי וקשה לפי מה דאית' מס' חולין ק"א ע"ב מבריית' שבת ויו"כ אינו חייב אלא אחת אליב' דר"ע וכיון דהך ברייתא דעתו הי' סברת ר"י וכלהו אליב' דר"ע א"כ מאי נ"מ בין שבת ליוכ"פ כשחל בחול דכמו כשחל בחול ליכ' רק איסור דיוכ"פ ה"נ כשחל בשבת ליכ' רא איסור שבת דיוכ"פ לא חל על איסור שבת דשבת קדים משום דקביע וקיימא וא"כ אי שייך איסור הוצאה ביוכ"פ לא היה אצטריך קרא לשבת וצ"ל דהגמ' במס' כריתות קאי לפי האמת דמפכינן שם במס' חולין וס"ל לר"ע חייב על זה בפ"ע ועל זה בפ"ע ופריך הגמ' שפיר דלמא רק יוכ"פ לחודי' נדחה ולא כשחל בשבת נמי אמנם במס' יומא קאי הגמ' אליב' דס"ד דלר"ע אינו חייב אלא אחת ביוכ"פ שחל להיות בשבת א"כ אין להקשות שאני יו"כ שהכשירו בכך דמה נ"מ לנו בין איסור שבת לאיסור יוכ"פ כיון דסוף סוף ליכ' רק חדא איסור' וע"כ צ"ל דמשום יוכ"פ ליכ' שום איסור ושפיר אצטריך קרא לשבת וכיון דהסוגיא במס' יומא לא קאי רק לס"ד במס' חולין שם שפיר עשו הפוסקי' דלא קבעי הלכה כרפרם כיון דהסוגי' במס' יומא דלא דחי לרפרם הי' רק לס"ד במס' חולין שם אליב' דר"ע ודו"ק. (ה) בשו"ת שאג"א סי' ע' הביא ראיה דלא קיי"ל כרפרם דאין עוה"צ ליוכ"פ ממתני' מס' מגלה ז' ע"ב אין בין שבת ליוכ"פ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה בכרת ואי ס"ד דליכ' איסור הוצאה ביוכ"פ אמאי לא חשיב נמי הך חולקים ע"ש שכתב דכל דינא דרפרם תלי' אי ס"ל כרבה מס' ביצה י"ב ע"א דדרשינן אין עוהו"צ ליו"ט מדכתי' ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת בשבת אין ביו"ט לא ה"נ דרשינן ביוכ"פ לא אמנם אי אמרינן דהא דהוצאה מותר ביו"ט הי' משום מתוך וא"כ ביוכ"פ דלא שייך מתוך לית' לרפרם ע"ש ועי' בשו"ת זכרון יוסף לאו"ח סי' ז' שהאריך מאוד בזה ונ"ל דאין קושי' ממתני' דמס' מגלה על רפרם ואדרב' משם ראי' דאין עוה"צ ליוכ"פ דהנה מאי דדחי בגמ' שאני יוכ"פ שהכשירו בכך לכאורה יש להקשות אמאי לא נילוף מיוכ"פ לשבת ול"ל דשבת איכא תרי איסור' כיון דהשת' אזלינן דכאן איכא איסור כרת דהוצאה א"כ חילוק בין חד איסור לתרי איסורי והיינו ע"פ מ"ש לעיל באות א' בשם התוס' ישינים דדוחק לומר דסוגי' במס' כריתות קאי לענין איסור תחומי' וא"כ אשה אמאי לא נילוף שבת מיוכ"פ וצ"ל דמ"מ שבת חמיר משום שהי' מית' ב"ר אמנם לר' נחוני' בהך לי' כרת כמית' ב"ד ואיתא מס' כתובות בשמעת' דר' נבה"ק ריש פ' אלו נערות משום דאמרה תורה כרת שלי כמית' שלכם שפיר י"ל דילפינן שבת מיוכ"פ וא"כ אי הוי איסור הוצאה ביוכ"פ לא היה אצטריך קרא לשבת וע"כ דאין עוה"צ ליוכ"פ והנה מתני' דמס' מגלה אמרי' דסתם לן כרנבה"ק דכרת הוי כמיתת ב"ד ומדוייק הלשון אין בין כלומר דלדינא באמת ליכ' נ"מ כלל וכיון דכרת הוי כמית' ב"ד ממש א"כ ממילא אי הוי איסור הוצאה ביוכ"פ הוי ילפינן לשבת מיוכ"פ ולא היה אצטריך קרא וע"כ דאין עוה"צ ליוכ"פ וא"כ שפיר יש לרפרם ראיה ממתני' ודו"ק היטב: (ז) ועפ"י מ"ש דהך דאין עוה"צ ליו"כ הי' משום דכרת הוי כמב"ד כרנבה"ק דס"ל הכי וא"כ ממילא אי הוי איסור הוצאה ביוכ"פ לא היה אצטריך קרא דעתו ואפילו בשבת דהוי ילפינן מיוכ"פ יש ליישב אגב גררא שיטת ספר המקצועות שהובא בהג"ה מיימוני פ"ד מחובל ומזיק דהלכה כר' נבה"ק דכרת פוטר מתשלומי' והקשו עליו מנ"ל לפסוק כרנבה"ק דלא כרבנן ועי' בספרי תבואות השדה בסוגי' דרנבה"ק באות ט' שם ולפי מ"ש א"ש כיון דסתמא דגמ' במס' יומא ס"ל כרפרם ולא דחי לה וע"כ דכרת הוי כמית' ב"ד והוי ילפינן שפיר שבת מיוכ"פ וא"כ ממילא מוכח דהלכה כר"נ בה"ק ואין להאריך כאן בזה ודו"ק: שער ו בעזרת סולח ומוחל לעונים מוציא אסירים ועוזר דלים רם על רמים אכתוב ח"ת בסוגי' דתוס' יוהכ"פ מס' ר"ה ט' פ"א ומס' יומא פ"א: (א) אמר הכותב טרם נבאר סוגי' הגמ' נסדר שיטת הפוסקים בס"ד שיטת הרי"ף במס' יומא שהביא הברייתא דועניתם את נפשותיכם וכו' מערב עד ערב תשבתו שבתכם דמשם ילפינן במס' ר"ה ובמס' יומא לתוספת מחול על הקדש נראה להדי' דס"ל דתוספת דאוריית' בכל מקום שצריך לשבות כדאית' להדיא בבריית' כל שביתה שאתה שובת אתה מוסיף לה. וכן דעת הרא"ש ג"כ במס' יומא דתוס' היא דאוריית' בין בשבת ביוהכ"פ וכן הביא הב"י בש"ע או"ח סי' רס"א בשם יש אומרים דעת הטור כפי הנראה מדלא הביא באו"ח סי' רס"א שצריך להוסיף ובסימן תר"ח בהלכה יוהכ"פ הביא דנפקא לן מקרא לתוס' משמע דס"ל דשבת ויו"ט א"צ תוספת רק ביוהכ"פ. והנה הטור לא הביא מאיזה מקרא ילפינן לתוס' יוהכ"פ והט"ז בסי' תר"ח כתב שהי' קרא דילפינן מעצם למעט תוספת מעונש ואזהר' מכלל דאיסור איכא והשיג על הלבוש בכתב דילפינן מקרא דוענית' דא"כ מנ"ל הדרשא דחייב בר רב מדפתי דחייב לאכול ולשתות ביוהכ"פ כיון דועניתם מיבעי' לי' לתוס' וכה"ג הקשה בספר קרבן נתנאל על הרא"ש במס' יומא כיון דיליף מועניתם לתו' א"ב מנ"ל דחייב לאכול ביוהכ"פ ועי' בלח"מ פ"א מהלכות שבית'. עשור הלכה ו' שהאריך שם בדברי הרמב"ם ועי' בב"י או"ח סי' תר"ד: (ב) שיטת הרמב"ם דלא אמרינן תוספת בשום מקום לענין מלאכה אפילו ביוהכ"פ נמי רק לענין ענוי ביוהכ"פ הביא קרא דועניתם שצריך להוסיף מחול על הקדש עי' פ"א מהלכות שבית' עשור וכתב