תבואות השדה חלק ב קצד

בזה ובכריתות תירצו דד"ת עניים כאן ועשירים במקום אחר וכבר כתבו האחרונים שהי' דוחק וצריך ליישב סוגי' הגמ' מ"ט במס' כריתות דחי לרפרם ובמס' יומא לא דחי לי' עיי' בשאג"א סי' ע' שעמד בזה. והנה לכאורה היה מקום לומר בפשיטות דכאן במס' יומא דקאי על ר' ששת שאם היה חולה מרכיבו על כתפו ליכ' לתרץ דשאני יוכ"פ שהכשירו בכך דדלמא לא שרי רק כשאינו חולה ומדשרינן ביוכ"פ שחל להיות בחול איסור הוצאה ממילא בשבת נמי וע"כ דאין עירוב והוצאה ליוכ"פ. משא"כ במס' כריתות דקאי על הברית' ואיכא לפרש דמיירי מאיסור תחומי' (וס"ל תחומי' די"ב מיל הוי דאוריית' עיין בשאג"א) וא"כ שפיר פריך שאני יוכ"פ דהכשירו בכך דע"כ היה צריך להוליכו אפי' חוץ לי"ב מיל לא מיבעי' לר"מ במס' יומא ס"ז ע"א די"ב מיל היה רחוק אלא אפילו לשאר תנאי דפליגי משכחת לה כשלא היה ארץ גזירה תוך י"ב מיל וא"כ שפיר דחו הגמ' שאני יוכ"פ שהכשירו בכך. שוב ראיתי בתוס' ישנים מס' יומא שהרגישו בזה וכתבו שזהו דוחק לומר כך דבכריתות מיירי מאיסור תחומין וכאן במס' יומא מיירי מאיסור הוצאה אם היה חולה מ"מ שיטת רש"י מס' יומא ל"ד ע"א ד"ה אם היה שבת דפסק כרפרם יש ליישב עד"ז דרש"י ס"ל דהגמ' לא דחי להך דרפרם במס' כריתות רק משום דס"ל דקאי על איסור תחומין והיינו משום דס"ל תחומין י"ב מיל הוי דאוריית'. אמנם רש"י ס"ל דתחומי' לא הוי דאוריית' כלל דכן משמע מלישנ' דרש"י כאן במס' יומא ד"ה למאי הלכת' שכתב דתחומי' גזרו לאחר מתן תורה אלמא דס"ל דמדאוריית' ליכ' תחומין כלל וא"כ ליכ' דחיה על רפרם דשאני יוכ"פ דהכשירו בכך דמנ"ל לומר דהתורה התירה אפילו כשהי' חולה וא"כ שפיר מצינו למילף שבת מיו"כ וע"כ דביוכ"פ ליכ' איסור הוצאה כלל ולכך אצטריך שפיר קרא להתיר בשבת וא"ש שיטת רש"י דפסק לרפרם להלכת' כיון דס"ל תחומין לאו דאוריית' וא"כ ממילא לא נדחי דברי רפרם מהלכה ודוק: (ב) עוד יש ליישב שיטת רש"י באופן אחר מ"ט פסק כרפרם וגם מ"ט לא הקשו במס' יומא שאני יוכ"פ שהכשירו בכך דהנה לכאורה קשה מ"ט לא נימא אי הוי איסור הוצאה שייך ביוכ"פ כשם שהותר לענין יוכ"פ כך הותר איסור שבת ג"כ ואמאי דחי במס' כריתות שאני יוכ"פ דהכשירו בכך. ונראה דהנה במס' זבחים ל"ב ע"ב פליגי אביי ורבא וס"ל לרבא שם דכל עידי דאשתרי אמרי' להא אשתראי ולהא לא אשתראי וכל מידי דנדחה ולא הותר' אמרי' מה לי חד דחיה מה לי שתי דחיות ומסתמא קיי"ל כרבא לגבי אביי. והנה נחזי אנן בכל מלאכות שהותרו לגבי צורך גבוה בקרבנות אי אמרי' דהותרו אי נדחו תלי' בהא בפלוגת' דר"נ ורב ששת מס' יומא ז' ע"ב אי טומאה הותר' בצבור או נדח' דר' נחמן דס"ל שם דטומאה הותר' בצבור ה"נ גבי כל קרבנות שדוחי' שבת אמרי' הותר' אמנם לד' ששת דס"ל דאע"ג דהתורה התירה להקריב בטומאה קרבנות צבור מ"מ לא הותר' רק נדחה א"כ ה"נ כל קרבנות שדוחי' איסור מלאכה לא הותר' רק נדחה. והנה א"כ דבכל קרבנות שדוחי' איסור מלאכ' הוי בתור' דחיה ממיל' ליכ' למפרך שאני יוכ"פ דהכשירו בכך דכמו דדוח' איסור יוכ"פ ה"נ דוחה שבת ג"כ וע"כ הוכיח שפיר רפרם דאין עירוב והוצאה ליוכ"פ וא"כ א"ש דכאן במס' יומא דקאי לרב ששת ואיהו ס"ל דטומאה נדחה בצבור וה"נ כל המלאכות אצל קרבנות הוי בתורת דחיה ממילא ליכ' למפרך שאני יוכ"פ שהכשירו בכך דכיון דדוח' יוכ"פ דוח' כשחל בשבת ג"כ דמ"ל חד דחיה מ"ל שתי דחיות וע"כ דאין עירוב והוצאה ליוכ"פ אמנם מס' כריתו' י"ל דלא קאי אליב' דר"ש וס"ל דכל המלאכות הותרו אצל קרבן וא"כ שפיר י"ל להא אשתראי דהיינו לענין יוכ"פ ולענין איסור שבת לא אשתראי פריך שפיר שאני יוכ"פ שהכשירו בכך וא"כ שפיר מתורץ קושי' התוס' מ"ט במס' יומא לא פריך על רפרם ובמס' כריתו' פריך וממילא א"ש נמי דעת רס"י דכיון דקיי"ל כר"ש דטומאה רק נדחה כרב ששת מס' יומא ו' ע"ב עיין בר"מ פ"ד מהלכ' ביאת מקדש וא"כ מה לי חד דחיה מ"ל שתי דחיות וכמו דדחי יוכ"פ ה"ה שבת ולמה אצטריך קרא לשבת וע"כ דאין עירוב והוצאה ליוכ"פ וא"ש דעת רש"י דפסק כרפרם ומתורץ סוגי' הגמ' בס"ד ודו"ק: (ג) עוד יש ליישב באופן אחר סוגי' הגמ' דלכאורה יל"ד דקדוק עצום במס' כריתות דגמ' פריך ממאי שאני שעיר המשתלח וקשי' טובא כיון דכל קושי' הגמ' אזלא דאע"ג דיש עירוב והוצאה ליוכ"פ מ"מ אצטריך קרא מיוחד להתיר בשבת דשאני יוכ"פ משבת א"כ היה לו להגמ' לומר ממאי שאני יוכ"פ ולמה קאמר שאני שעיר המשתלח והי' דקדוק עצום לכאורה ונראה דהנה לכאורה קשה מאי משני שאני יוכ"פ דהכשירו בכך וא"כ אמאי לא אצטריך קרא לכל הקרבנות שיש בהקרבתן עשית מלאכה דתדחה שבת נמי כמו יוכ"פ ואמאי לא כתבה התורה להדיא דהיכ' דחל יוכ"פ בשבת שנמי ידחה שוב ראיתי קושי' זו בח"ת הנדפסי' בסוף ס' שו"ת אמרי אש ליו"ד שהביא הך קושי' בשם ספר מר דרור ונראה לתרץ דהנה בשאג"א הקשה אמאי לא אמרינן במס' יומא דקרא דשבת אצטריך להתיר שלוח השעיר אע"ג שיש בו מלאכת נטילת נשמה. ועיין בחידושי מהר"ם ברבי שתירץ דמזה באמת הוכיח רפרם דלא ס"ל לרב ששת שכן הכשירו בכך וא"כ אי הוי האיסור משום נטילת נשמה היה פשיטא דשרי בשבת כמו ביו"כ ולא אצטריך קרא וע"כ מיירי קרא מאיסור הוצאה דבזה שפיר איכא למימר דיוכ"פ לא אסור משום דהו"ל מלאכה גרועה או כמו דאמרינן מס' ביצה י"ב ע"א ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת בשבת אין ביו"ט לא ה"נ דרשינן ביוכ"פ לא דמ"ש עי' בשו"ת זכרון יוסף לאו"ח סי' ז' אות ל"ג ולכך אצטריך קרא לשבת. ויש להסביר הענין כך דוודאי בכל המלאכות שהם אבות מלאכות שיש בעשייתן איסור כרת ל"ל דמשו"ה נדחו לגבי קרבנות משום דעשה דקרבן דוחה הל"ת כיון דקיי"ל אין עדל"ת שיש בה כרת וע"כ דלא נאמר' כלל איסור מלאכה לגבי קרבנות וא"כ ממיל' אין חילוק בין כשחל יוכ"פ בחול או בשבת ולא אצטריך קרא בפני עצמו להתיר בשבת נמי (וכאן אזלינן אי ס"ל כאביי מס' זבחים ל"ב ע"ב דכל דהותרה הותרה לגמרי עיין בס' שנות חיים להגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל סי' ס' וסי' ס"ב) אמנם במלאכ' שאין בו רק לאו בעלמ' כמו תחומי' דאפי' אי הוי דאוריית' ליכ' רק לאו בעלמ' מאל יצא איש ממקומו עיין סוף פ"ק דמס' עירובין שפיר י"ל אע"ג דיוכ"פ בעלמא דחי מ"מ היכ' דאיכא תרי לאוי שבת ויוכ"פ לא נדחה ושפיר אצטריך קרא לשבת: וא"כ מדוייק שפיר הלשון שאני שעיר המשתלח כלומר לעולם יש איסור תחומי' ביוכ"פ נמי והא דאצטריך קרא לכשחל בשבת ולא אמרינן מידי דהוי אשאר קרבנות דדחי שבת אע"ג דל"ל קרא בפ"ע לכשחל יוכ"פ בשבת. שאני שעיר המשתלח כלומר דליכ' בדחיתו רק לאו בעלמא דאיסור תחומי' וא"כ י"ל ביוכ"פ הכשירו בכך כלומר ונדחה רק לאו אחד ולא שתי לאוי' כשחל בשבת דאיכ' משום יוכ"פ ומשום שבת ולכך אצטריך קרא וקאי סוגי' במס' כריתות אי ס"ל תחומי' דאוריית' וא"כ שפיר דחי דאע"ג דיש איסור תחומין ביוכ"פ נמי מ"מ אצטריך קרא לשבת בפ"ע אמנם מס' יומא ס"ל דתחומי' לאו דאוריית'