תבואות השדה חלק ב קצג

דאי הוי הטעם משום ה"ס א"כ כל שהחמץ מונח בעזר' אפי' אינו ממש בעזר' רק סמוך לפתח העזר' ונראה בשעת שחיטה תו לא הו"ל ה"ס כמ"ש הצל"ח ולכך נקט לעולם כלומר אפי' סמוך לפתח העזר' אינו חייב עד שיהי' עמו ממש בעזר' וע"כ דהטעם לא הוי משום ה"ס רק משום דבעינן על בסמוך וז"ש אמרי כלומר בלא הך קושי' נמי ע"כ טעמי' דר"ל משום על בסמוך מדנקט דבעינן דווק' בעזרה ולא מהני אפי' סמוך לפתח עזרה וע"כ דלאו משום ה"ס טעמי' דר"ל ודו"ק. ובעיקר קושי' הלח"מ דהו"ל ה"ס דאפשר שבטלו י"ל עפ"י ע"ש הנו"ב מד"ת לא"ע סוף סי' ע"ז דמ"ש הר"מ פ"ה מהלכות שבועות דה"ס ל"ש התראה אא"כ הלאו מפורש בתורה דהיינו כל היכא דלא משכחת הלאו בענין אחר רק ע"י ה"ס בכה"ג הו"ל כאילו מפורש בתורה דה"ס שמה התראה א"כ ממילא לק"מ דהכא גבי לאו דלא תשחט כיון דבכל חעם אי אפשר רק ע"י ה"ס דהא יש ספק דלמא בטלו בכה"ג הו"ל כאילו מפורש בתורה דה"ס שמה התראה וע"ש בנו"ב ודו"ק: (ט) ברש"י ד"ה המקטיר את החלב אי לא היה לאחד מבני חבור' חמץ בשעת שחיטה ויש לו לכהן המקטיר בשעת הקטרה עובר הי' עי' בצל"ח ובשו"ת נו"ב מד"ת לאו"ח סי' צ' להוכיח מהך שכ' רש"י דאי לא היה לאחד מבני חבור' חמץ בשעת שחיטת דס"ל לרש"י דאם היה חמץ בשעת שחיטה ממילא נפסל הק"פ ואינו חייב המקטיר. לכאורה דברי רש"י הם נגד דברי התוספת' שהביאו התוס' להכשיר. ונ"ל דס"ל לרש"י דע"כ מאן דס"ל המקטיר חייב היינו מקרא דלא ילין חלב חגי דכתיב פ' משפטים כמ"ש מהרש"ל דקרא ולא ילין לבקר זבח חג הפסח מיירי בבשר ועי' רש"י ד"ה הואיל וישנו בהלנת אמורי'. והנה לכאורה קשה אמאי אין לוק' שמוני' השוחט על החמץ משום לא תזבח ולא תשחט ועי' בס' אור חדש יש לתרץ דאצטריכו תרי קראי לעכב ולא לטפויי לאוי ודלא כמ"ש מהרש"א דלטפויי לאוי קאתי ולא לעכב. אמנם אי הו"א דהך לא תזבח קאי על שאר קרבנות ולא על הפסח אז לא מייתר קרא לעכב רק דא"כ לי' לן קרא על המקטיר חלב של פסח על החמץ דחייב דהך קרא לא מיירי בפסח וס"ל לרש"י דהתוספת' דמכשיר הקרבן הי' משום דס"ל דלית לן תרי קראי לעכב דהך קרא דפ' משפטים לא אתי' לפסח כלל רק על שאר קרבנות אמנם לר"פ דס"ל גם המקטיר חייב א"כ ס"ל דתרי קראי אתי' לפסח א"כ אית לן שנה הכתוב לעכב ולא לטפוי לאוי ודלא כמהרש"א וא"כ ממילא אי היה לו חמץ בשעת שחיטה כבר נפסל הקרבן מ"מ צ"ע דבתוספת' אית' להדי' דהמקטיר נמי חייב ואעפ"כ ס"ל דהפסח כשר: (י) בגמ' תנאי הי' איכא דמקיש הקטר' לשחיטה ואיכא דלא מקיש עי' רש"י בד"ה תנאי הי' דתרויהו פליגי אליב' דר"ש אי בהקטר' נמי חיי' לר"ש או לא ועיין מהרש"ל דפלוגת' אי מקשינן הך קרא דלא ילין חלב חגי דמיירי בהלנת אמורי' לשחיט' אבל קרא דלא ילין זבח חג הפסח לכ"ע מקשינן לשחיט' ועיין מהרש"א אמנם התוס' ד"ה ואיכא דלא מקיש כתבו דלענין דלא אמרי' אפי' אחד בסוף העולם נמי עובר לכ"ע מקשינן דסבר' הי' לאקושי להכי. ונראה לפרש דהך סבר' אי מקשינן הקטר' לשחיט' או לא תלי' בהא דהנה לעי' באות ו' כתבנו דלר"ש דאתי עובר בב"י עד הלילה לא הוי לא תשחט משום לתא דאיסור חמץ כלל אמנם כעת נ"ל עפ"י מ"ש הבעהמא"ו בסוגי' דהמקדש בחיטי קורדנית' דאפי' לר"ש אע"ג שאינו עובר משש ולמעלה בב"י מ"מ עשה דתשביתו מיהו איכא מאך חלק רק מ"מ אי אכיל לי' מו' ולמעלה אינו עובר באכילתו שאין לך השבת' גדולה מזו. א"כ שפי' י"ל דלר"ש נמי הוי לא תשחט משום לתא דחמץ [מ"מ לא נסתר מ"ש לעי' דלר"ש חיי' מלקו' על לא תשחט והא לפי דברינו עכשיו כיון דלר"ש נמי הי' משום לתא דחמץ א"כ הו"ל נל"ע כמו ב"י דחמץ ולא היה חיי' מלקות על לאו דלא תשחט. דמ"מ לר"ש לוק' שפיר דלר"ש לא הוי ב"י נל"ע כיון דתשביתו שייך משש ולמעלה וב"י רק מלילה ואילך הו"ל תשביתו לאו שקדמו עשה ודוק] והנה ראיתי בס' מנחת חינוך סי' פ"ט שנסתפק למאן דס"ל בהקטר' נמי עובר משום לאו דלא תשחט האיך הדין למאן דס"ל מס' זבחים פ"ד ע"א דאימורי' אין נפסלי' בלינה בראשו של מזבח ואפי' היו שם כמה ימים וכן פסק הר"מ פ"ג מהלכו' פסהמ"ק הלכה י"א האיך הדין אם הקטיר האימורי' לאחר פסח על החמץ אי נמי עובר או דלמא כיון דלאחר הפסח הוי שעת היתר חמץ אינו עובר והנה לכאורה י"ל דוודאי אי עיקר איסור דלא תשחט הי' משום לתא דאיסור חמץ א"כ בכה"ג היכ' דהקטיר לאחה"פ אינו עובר משא"כ אי לא הוי משום לתא דחמץ כלל שפיר עובר אפי' לאחה"פ נמי על הקטרה. והנה א"כ י"ל דלכאורה יש סבר' לומר דלא מקשי' הקטר' לשחיט' דבשלמא שחיטת הפסח דכל פעם שייך בי' משום איסור חמץ אפי' לר"ש דאיכא עכ"פ איסור עש' דתשביתו שפיר הוזהר על השחיטה משא"כ הקטר' קרבן פסח דשייך נמי בשעת היתר חמץ כגון לאחר הפסח שהיו כל ימות הפסח בראשו של מזבח. לא הוזהר' התורה עליו. אמנם אי ס"ל כדעת המלחמות שם דלר"ש ליכ' עשה דתשביתו כלל מו' ולמעלה וא"כ לא היי לאו דלא תשחט משום לתא דחמץ כלל (ועיין בס' מנחת חינוך שם שכ' נמי דלר"ש לא הוי לא תשחט משום לתא דחמץ כלל רק לע"ד דתלי' בזה אי לר"ש נוהג העש' דתשביתו עכ"פ מו' עד הלילה או לא) וא"כ ליכ' שום סבר' לומר לחלק בין הקטרה לשחיטה לומר דלא הזהיר' התורה על הקטרה על החמץ כיון דמשכחת לה נמי בשעת היתר חמץ. דהא על השחיטה גופ' נמי לא משום לתא דחמץ הקפידה התורה והי' לאו בפני עצמו וא"כ ה"כ על הקטרה אע"ג דמשכחת לה בשעת היתר חמץ לאחה"פ נמי אין חילוק וזהו הטעם למאן דס"ל אליב' דר"ש דמקשינן הקטרה לשחיטה דאי לא הוי משום לתמ' דחמץ אין שום סבר' לחלק בין הקטרה לשחיטה רק אי לאו דלא תשחט הוי משום לתא דחמץ אז יש סבר' שפיר לחלק בין הקטרה לשחיטה כמ"ש וא"ש מ"ש התוס' ד"ה ואיכא דלא מקיש דכפי הנראה מדבריהם יש סבר' שלא להקיש הקטרה לשחיטה ולפימ"ש א"ש ודו"ק: שער ה ח"ת בסוגי' דעתי ואפי' בשבת מס' יומא ס"ו ע"ב ומס' כריתות י"ד ע"א (א) בגמ' עת ואפילו בשבת למאי הלכת' כלומר איזה חילול שבת יש בדבר דאצטריך קרא לרבות אמר ר' ששת לומר שאם היה חולה מרכיבו על כתפו אמר רפרם זאת אומרת עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליוהכ"פ כלומר דאי הוי איסור הוצאה ביוהכ"פ למ"ל קרא להתיר בשבת דהרי כשחל בחול נמי כשבת דמי. ובמס' כריתות דחי הגמ' לרפרם דלעולם ביוהכ"פ נמי איכא איסור הוצאה והא דאצטריך קרא לשבת היינו משום דיוכ"פ שאני שכן הכשירו בכך וכאן במס' יומא לא דחי הגמ' לרפרם וכבר. עמדו התוס'