תבואות השדה חלק ב קצא

בשוחט הפסח על החמץ פחות מכזית עי' בס' מנחת חינוך סי' פ"ט ועי' בשו"ת שואל ומשיב מהדור' תליתאי ח"ב סי' קס"ח. והנה הרמב"ם בהלכו' ק"פ נקט שהיה לו כזית חמץ ברשותו. ונראה שהר"מ הוכיח מלשון המשנה דנקט השוחט את הפסח על החמץ ולמה נקטו בה"א הידוע' א"וו דאת' לאשמעינן דדווק' כזית חמץ שהי' סתם חמץ המוזכר בתורה משא"כ פחות מכזית דלא מרבינן רק או מדכתיב לא יאכל או מרבוי' כשאר ח"ש בכל איסורי' אינו עובר. ונ"ל דאע"ג דקיי"ל דכל ח"ש איכא אסור' מה"ת עכ"פ מ"מ לענין שוחט את הפסח עה"ח בפחות מכזית אפי' איסור' ליכ' דבשלמ' לענין אכילה שייך הטעם דחזי לאצטרופי דדלמא יאכל עוד ח"ש עי' פרמ"ג ליו"ד סי' ס"ה ס"ק ד' משא"כ בשחיט' פסח עה"ח ל"ש חזי לאצטרופי. וא"ש דאי הוי נקט במתני' השוחט את הפסח על החמץ כלומר חמץ הידוע דהיינו כזית חייב הוא הא בפחות מכזי' אינו חייב מ"מ איסור' מיהו איכא כמו כל ח"ש לכך נקט עובר בל"ת לדיוקא הא בפחות מכזית אינו עובר כלל וליכ' אפי' אסור' בעלמ' כמו בכל ח"ש דכאן לא שייך חזי לאצטרופי וא"כ שפיר הוכיח הר"מ מלשון המשנה דבעינן כזית דווק' ודו"ק. עוד י"ל הא דנקט במתני' החמץ דהנה ראיתי בס' מנחת חינוך סי' פ"ט שנסתפק אם שחט את הפסח על החמץ נוקשה או תערובות אי נמי עובר משום לאו דלא תשחט. ונ"ל דאי אמרי' דעיקר האיסור שחיט' הפסח עה"ח הי' משום לתא דאיסור חמץ כלומר משום שעובר בב"י בשעת שחיט' לכך חיבתו התורה גם על שחיט' הפסח. וכן משמע ברמב"ם פ"ב מהלכות חו"מ הלכה א' א"כ בנוקשה או בתערובו' דאינו עובר בב"י ועי' במג"א סי' תמ"ז ס"ק מ"ו אינו עובר משום לא תשחט נמי (וזה א"ש לשיט' הסוברי' דבשאר חמץ עובר בב"י משש שעות ולמעל' נמי עי' בנו"ב מד"ק לאו"ח סי' כ' ועי' בס' חק יעקב סי' תמ"ג ס"ק א') ולכך נקט במתני' השוחט את הפסח על החמץ כלומר בסתם חמץ אבל בנוקש' או בתערובות דליכ' ב"י אינו עובר משום לא תשחט ודו"ק. עוד יש ליישב עפ"י מה שהקשו המפורשים האיך עובר משום לא תשחט הא הוי ה"ס דלמא בטלו והביאו מכאן ראי' דלחמץ ידוע לא מהני ביטול וא"כ א"ש הא דנקט על החמץ כלומר חמץ הידוע לאפוקי בשאין ידוע החמץ אינו עובר דלמא בטלו. אמנם הא פירכא דפשיט' דכל שאינו ידוע לו מן החמץ בשעת שחיט' אינו עובר ואולי י"ל דאע"ג שלא בטלו כלל אע"ג דיש להבית חזקת חמץ והו"א דאילו אשכח חמץ לבתר הכי כיון דהיה להבי' חזקת חמץ שמשתמשי' בו כל השנה עובר למפרע ועי' בר"נ ריש מס' פסחים לכך אשמעינן דאפ"ה אינו עובר כיון דהוא לא ידע עכ"פ בבירור שיש לו חמץ וא"ש דנקט החמץ בה"א הידוע' ודו"ק היטב וממיל' א"ש נמי מה דלא נקט המשנה חייב דמתני' אתי לאשמעינן דאם לא הי' נודע לו בשעת שחיטה שיש לו חמץ אע"ג דאח"כ נודע לו אינו עובר כלל אע"ג דלהבית היה לו חזקת חמץ שמשתמשי' בו כל השנה וא"כ אי הוי נקט במתני' חייב לא היה רבות' כלל דבחמץ שאינו ידוע דאין חייב מלקות דפשיט' דבאינו ידוע לא היו יכולי' להתרות בו כלל וגם אין שייך מלקות במה שלא היה ידע שיש לו חמץ לכך נקט מתני' עובר בל"ת ואשמעינן שפיר רבות' הא בחמץ שאינו ידוע לו אע"ג דהיה לו חזקת חמץ להבית כיון שלא ידע בשעת שחיט' בבירור שיש לו חמץ אינו עובר כלל: (ד) בתוס' ד"ה השוחט כתבו בשם ריב"א דהפסח מ"מ כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב. ועיין מס' תמורה ד' ע"ב כתבו דבירושלמי יש קרא להכשיר והיינו משום דהתורה קראה אותו זבחי משמע דהקרבן כשר. והנה לכאורה יש נ"מ בין בין ב' תירוצי' אלו דלהתירוץ שכתבו הכא משום דלא שנה הכתוב לעכב א"כ עכ"פ לכתחלה היה אסור לאכול מפסח ההוא כמו בכ"מ דלא שנה הכתוב לעכב דעכ"פ מצוה איכא שלא לעשות באופן הזה משא"כ לתירוץ דירושלמי דהתורה הכשיר' אותו בפירוש מדכתיב זבחי א"כ לכתחלה נמי מותר לאכול מפסח ההוא שנשחט עה"ח. ובזה מדוויקי' דברי התוס' דאחר שהביאו תירוץ הריב"א כתבו וז"ל ובתוספת' דמכלתי' תני' בהדי' השוחט את הפסח עה"ח וכו' והפסח עצמו כשר ויוצא בו ידי חובתו בפסח. דהתוס' הביאו ראי' מזה לתירוץ הריב"א דאין הטעם להכשיר משום קרא דזבחי כמפורש בירושלמי דא"כ גם למצוה לא היה צריך לפסח אחר ורק הטעם משום דלא שנה הכתוב לעכב וממיל' אינו כשר רק בדיעבד וע"ז הביאו ראי' מהתוספת' דקתני הפסח כשר ויוצא בו ידי חובתו ולמה נקט ויוצא בו כיון דכבר נקט כשר א"וו דאתי לאשמעינן דרק בדיעבד יוצא בו. וא"כ אי הוי ס"ל להתוספת' כירושלמי דיש קרא להכשיר א"כ לכתחלה נמי היה כשר וע"כ דהתוספת' ס"ל נמי הטעם משום דלא שנה הכתו' לעכב וא"כ ממילא לכתחלה עכ"פ אינו כשר רק בדיעבד יוצא בו וא"כ א"ש נמי מה דהכא כתבו התוס' הטעם דלא שנה הכתוב לעכב ובמס' תמורה כתבו להכשיר הפסח מקרא דירושלמי דשם במס' תמור' קאי אליב' דרבא דס"ל אי עבד לא מהני א"כ לא צריכי' שנה עליו הכתוב לעכב (ועי' בשעה"מ פ"א מהלכה קרבן פסח שרוצה לומר דבקדשי' לכ"ע לא אמרי' אעל"מ מדבעינן בכ"מ שנה עליו הכתו' לעכב ועיין מס' זבחים ד' ע"ב תוס' ד"ה ואימא היכא דשחט שלא לשמן ועיין בהגהת התוס' שם עכ"פ אין זהו מוכרח כ"כ לומר דבקדשי' לכ"ע לא אמרי' אעל"מ עכ"פ דברי השעה"מ תמוהים קצת במה שרוצה להחליט דבקדשי' לכ"ע לא אמרי' אעל"מ ודו"ק) לכך הביאו התוס' שם קרא דירושלמי דאיכא קרא להדי' להכשיר. אמנם הכא כתבו אליב' דהתוספת' דמוכח מדקתני ויוצא בו ידי חובתו דלכתחלה עכ"פ אין לאכול מפסח ההוא וא"כ לא ס"ל דרש' דירושלמי וא"כ קשה אמאי יוצא בו אפי' בדיעבד ולכך הביאו תירוץ הריב"א משום דלא שנה הכתוב לעכב ועכ"פ לכתחלה אינו ראוי. וא"כ א"ש מה דלא הביאו הכא דרשא דירושלמי דאיכא קרא להכשיר דהכא אזלו התוס' בשיט' התוס' דס"ל דפליגא אדרשא דירושלמי ודו"ק היטב ועי' מהרש"א שהקשה דהכא נמי שנה הכתוב דכתי' לא תזבח ולא תשחט ותירץ המהרש"א דבתרי לאוי לא הוי כשנה עליו הכתו' לעכב ועי' במפורשי' סביב הירושלמי שתמהו בזה על דברי מהרש"א דהא כל היכא דמצינו למדרש לא אוקמי' בלאוי יתר'. ונ"ל דס"ל להמהרש"א דע"כ ל"א דלא מוקמינן בלאוי יתיר' דווקא כמו במס' פסחים כ"ד ע"ב דשם אינו מפורש דהלאו השני בא על הך איסורא נמי ע"ש היטב משא"כ הכא דהני תרי לאוי' מפורשי' בקרא דאסור לשחוט על החמץ שפיר אמרי' דוודאי אתי לשני לאוין כיון דמפורש בהדי' בקרא השני לאוי' ולא לעכב כנ"ל בדעת המהרש"א ולקמן נבאר עוד בס"ד ודו"ק: (ה) ראיתי בשעה"מ פ"א מהלכות חמץ ומצה שכ' דמשו"ה ס"ל להר"מ דלוק' על ב"י ולא הוי נל"ע משום דתשביתו אינו מתקן הלאו דב"י למפרע דעכ"פ כ"ז שהיה החמץ ברשותו עבר על ב"י. והנה ממתני' ג"כ לכאורה יש ראיה דב"י לא הוי נל"ע דכיון דכל איסור לא תשחט על חמץ הי' משום לתא דחמץ א"כ כמו דאינו לוק' על ב"י ה"נ לא הי' לוקה על לא תשחט וע"כ דלא הוי נל"ע ב"י כשיטת הר"מ וכמ"ש השעה"מ