תבואות השדה חלק ב קפט

אמרי' דמשו"ה ס"ל הואיל משום דאזלינן כתר מעשיו א"כ שאור י"ל דאע"ג דלא ס"ל מתוך היינו משום דעל מלאכה שהיו שלא לצורך אוכל נפש גם המעשה הוי בכלל מלאכת איסור וא"כ ל"ש לומר מתוך כיון שאינו עושה לאוכל נפש כמו הוצאת הקטן ביו"ט שאינו אוכל נפש דסותו עיקר פלוגת' דב"ש וב"ה משא"כ הואיל דהמלאכה הי' באוכל נפש רק דמחשבתו הי' לחול שפיר ס"ל דמותר מה"ת דאזלינן בתר מעשיו ולא בתר מחשבתו וא"כ שפיר י"ל דאפי' מאן דלא ס"ל מתוך מ"מ הואיל ס"ל ודו"ק היטב והנה לעיל בבר כתבנו דמדפריך מחורש תלם אחד הואיל וחזי לכסוי דם צפור ע"כ ס"ל להמקשה בסבר' דרבה דההיתר הי' משום דאזלינן בתר מעשה שהי' ההיתר וה"נ כיון דיש צד היתר ע"י דם צפור אין ליחס שם איסור על הסעולה בעצמו דאי הוי ס"ל בטעמ' דהואיל משום דוש צד אפשרות שיהי' חזי לצרכו לק"מ הואיל וחזי לכסוי דם צפור דכיון דבאמת אין שם צד דם צפור ממילא ליכ' שום צד אפשרות שיצטרך לאותו החריש' ביו"ט ודו"ק היטב: (כט) והנה באמת אי נימא בטעמ' דרב' דאי' לי' הואיל הי' משום שיש צד אפשרות שיהי' ראוי לבו ביום לא הוי בכלל מלאכת עבודה וודאי א"כ באמת ל"ק כאן אהבער' לא ליחייב דהא עכשיו מכיון שבשל דבר איסור א"כ אין כאן שום צד שיהיה ראוי לו ושפיר חיי' ועוד דלהך סבר' אי ל"א מתוך ל"א הואיל והך בריית' ע"כ ל"ל מתוך וממילא דל"ל נמי הואיל וליכא למפרך מינ' לרבה וע"כ צ"ל דכאן אזיל המקשה בטעמ' דרב' דא"ל הואיל הי' משום דהמעשה הוי בהיתר וא"כ פריך שפיר הא הך הבער' באמת בהיתר נעשי' דהי' מותר להבעיר ביו"ט לבשל לצורך או"נ ורק משו"ה מחייב' לי' משום שבדעתו הי' לבשל איסור וא"כ אי ס"ל הואיל אהבער' לא ליחייב דהמעשה הוי בהיתר עכ"פ ושפיר הוכיח ריב"א דאפי' מאן דל"ל מתוך מ"מ ס"ל הואיל דלשקלא וטרי' דגמ' דהכא לא הוי טעמ' דהואיל משום דלצורך לא הוי בכלל מלאכת עבודה רק משום דהמעשה הי' בהיתר וא"ש נמי מה דלא פריך הגמ' מעיקר' מבריית' דמבשל גיד דעיקר' נישנית לענין מלאכת יו"ט ובתר הכי ממתני' דיש חורש תלם אחד דעיקר' נשנית לענין מלקות להודיעני הרבה מלקיות על פעולה אחת רק לפימ"ש א"ש דרק משקלא וטרי' דמעיקר' דס"ל הואיל וחזי לכסוי דם צפור מוכח דס"ל דטעמ' דהואיל דאזלינן בתר מעשיו וא"כ קש' אהבער' לא לחיי' דהא המעשה עכ"פ בהיתר היה. משא"כ מעיקר' לא היה מקשה לי' אביי לרבה מהך בריית' דמבשל גיד דהו"מ לומר דרבה ס"ל הואיל משום שכל שיש צד אפשרו' שיהיה ראוי לבו ביום לא הוי בכלל מלאכת עבודה. וא"כ לפי"ז צ"ל נמי מתוך דלפי"ז אמרינן דמלאכת או"נ ביו"ט לא הוי בכלל מלאכת עבודה כל שהי' רק צורך קצת וה"נ איכ' צורך קצת כמ"ש התוס' כאן ובמס' ביצה דכיון שדעתו לאכלו באיסור נמי צורך קצת מקרי. וע"כ ס"ל הך בריית' דל"ל מתוך משום דאו"נ לא הותר רק מקרא דאשר יאכל וכו' וא"כ ממילא כל שהי' אסור לא הוי בכלל אשר יאכל וכיון דלא ס"ל מתוך לא ס"ל נמי הואיל כמ"ש רק לבתר דמסקינ' מהך מתני' דאמרי' הואיל וחזי לכסוי דם צפור אלמ' דס"ל בטעמ' דהואיל הי' משום דאזלינן בתר מעש' ומקשה שפיר אהבער' לא ליחייב דהא הבער' בהיתר היתה רק שאח"כ בא לידי איסור ע"י בישול דבר איסור ודו"ק היטב: (ל) ומ"מ לפי האמת י"ל שפיר דקם לי' סבר' הרשב"א דמאן דל"ל מתוך ל"ל נמי הואיל והי' משום דסבר' דהואיל הי' משום שיש צד אפשרות שיהי' ראוי לא הוי בכלל מלאכת עבודה וא"כ אי לא ס"ל מתוך והיינו כמ"ש באות כ"ח דאו"נ הי' רק מאשר יאכל א"כ כל שאינו לצורך אכיל' ממש לא הוי בכלל אשר יאכל ולא אמרי' הואיל ומה"ט נמי לא אמרי' מתוך. והא דמקשה לי' ר"ח לרבה מהואיל וחזי לכסוי דם צפור אע"ג דהתם לא הי' בשעת החריש' שגם אפשרות שיצטרך לו ביו"ט דהא לא הי' שם דם צפור היינו דרק ר"ח הבין כך דטעמ' דרב' הי' משום דאזלינן בתר מעשיו כמ"ש לעי' ובאמת רבה עצמו לא תירץ כלל דהתם מיירי באבני' מקורזלות או במתנית' רק ר"פ בר שמואל ומר בר רב אשי שקלי וטרי אליבא דרבה דלא יקשה מהך מתני' אפי' אי נימא דטעמ' דרבה משום דאזלינן בתר מעשיו אבל רבה בעצמו לא השיב כלום דלסבר' רבה ל"ק כלל דהתם וודאי אותה החריש' הי' בכלל מלאכת עבודה וודאי כיון שלא הי' לפניו דם צפור ולא הוי לצורך בשום אופן. והא דהוצרך כאן רבה בעצמו לתרץ אפיק הבער' והא יכול לתרץ דבלא"ה לא ס"ל הך בריית' מתוך וממיל' ל"ל נמי הואיל היינו משום דלרבה בלא"ה צריך לתרץ אפיק הבער' משום דס"ל אין חילוק מלאכות ליו"ט כדלקמן בגמ' ועיין בתוס' ד"ה הואיל וחזי: (לא) בתוס' ד"ה ועי' עצי מוקצה הקשו אמאי לא תני נמי גיה"נ של נבלה עיי' מ"ש לעיל באות י"א ועיין בצל"ח שכ' ג"כ הך תנא לי' לי' איסור כולל ולא חל איסור נבלה על איסור גיד. וראיתי בס' אור חדש שכ' דע"כ אי' לי' להאי תנא איסור כולל דאלא"ה האיך חל איסור בישול דיו"ט על איסור בישו' דבב"ח. ולפע"ד אי משום הא לא ארי' דעל בישול בב"ח נתחיי' מיד כשהאחד נתן טעם בחבירו אע"ג שא"ר לאכילה עדיין ותו לי' כאן איסור בישול בב"ח כלל דאין בישול אחר בישול בב"ח עיין פלתי סי' פ"ז ומשום בישול יו"ט לא חל האיסור עד שיהי' נעשה ראוי לאכילה וא"כ ל"ש כאן כלל אי איסור חל על איסור או לא לענין שני איסורי בישול דהא אינם חלים בפעם אחת דבשע' שעובר משום בישול בב"ח לא התחיל כלל עדיין בישול דיו"ט ואח"כ בשעה שנתחייב משום יו"ט ליכ' שם כלל איסור בישול בב"ח כיון שכבר נתחייב משע' שנתן טעם זב"ז ועיין בס' ברוך טעם והא דחל איסור בב"ח על איסור גיד היינו משום דכשם שלוק' על בישולו כך לוק' על אכילתו כך כתוב בצל"ח ולעי' באות י"א כתבנו מזה בס"ד: (לב) בגמ' ואי אמרת איסור מוקצה דאוריית' מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר יש להקשות דלמא לעולם איסור מוקצה דאוריי' והא דמותר לרבה להקריב ביו"ט שה מן המוקצה דמ"ע דהקרב' קרבן דוח' ללאו דמוקצה משא"כ בבכור או מעשר או נסכי' מן הטבל כיון שנפסלו גופם מן המזבח ל"ש לומר בו עדל"ת דהא הוי מהב"ע ועיין בר"מ פ"ה מהלכ' איסורי המזבח ובמל"מ שם. וא"כ מאי פריך מ"ל איסור גופו מ"ל איסור דבר אחר הא חילוק גדול יש ביניהם דבאיסור גופו כיון שנפסל מהקרבה למזבח ל"ש לומר עדל"ת ושפיר פסול משא"כ במוקצה דאין כאן פסול הגוף רק דארי' הי' דרביע עלי' משום לאו דמוקצה א"כ שפיר כשר להקרב' דעשה דקרבן דוח' ללאו דמוקצ' וצ"ע בזה. ואולי באמת עיקר קושי' אביי הי' מה דפריך לי' ועוד הא את הי' דאמרת חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט דאביי גופי' אסיק אדעתי' דיש לחלק בין איסור גופו דל"ש עדל"ת כמ"ש ולכך פריך לי' והא את הי' דאמר' אין חילוק מלאכות ליו"ט. והנה הפנ"י הקש' אמאי לא פריך לי' אביי גם מעיקר' האיך אפש"ל דילק' על הבערה ובישול ביו"ט הי' אין חילוק מלאכות ליו"ט ועיין ברש"י מס' ביצה י"ב ע"ב ד"ה משום הבערה