תבואות השדה חלק ב קפח

מזדמן לי' דם צפור הי' אסור לחרוש משום עשה דיו"ט אע"ג דלא הי' לוק' דהל"ת נדחי' מ"מ כיון דהוי עביד באיסור לא אמרי' הואיל ע"ש ולא כמ"ש הפנ"י בסוגי' דהא מ"ש התוס' ועוד תימ' וכו' הי' יו"ט הוי עשה ול"ת אינו מדברי הריב"א דלהריב"א כיון דהלאו עכ"פ נדח' ל"ש מלקות ופריך הגמ' שפיר אמנם לדברי המל"מ א"צ לדחק בזה רק אפי' לשיטת הריב"א דהלאו נדח' מ"מ הואיל דאיסור' לא אמרינן ולפי סברתינו א"ש בס"ד סברת המל"מ דכל דלא משכחת לעשות המעשה בהיתר לגמרי א"כ לומר אזלינן בתר מעשיו ואינו לוק' דהא לא משכחת לה בהיתר וא"כ ל"ש הואיל אפי' אליב' דרבה ודו"ק. וזהו רבות בשנים אשר העליתי בס"ד דע"כ ל"ש לומר הואיל ואי בעי למיעבד בהתירה מצי עבד א"כ ה"ה כי עבד באיסור' אינו לוק' הי' רק בגוונ' דאילו הי' צד היתר היה הבריר' בידו לעשות או לא לעשות. שפיר אמרי' דפטור ממלקות אפי' כי לא עבד בהתיר' מטעם הואיל כמו בחריש' ביו"ט לכסות דם צפור דהא אפי' אילו הי' דם צפור לפניו כתב הפנ"י בחי' למס' ביצה ח' ע"ב דבאמת ל"ש לומר עשה דכסוי דם דוח' ל"ת דמלאכת יו"ט דהא אפשר להמתין ולכסות בלילה ולמיחש שמא יבלעה דם בקרקע לא הוי חק חשש' דרבנן רק משום דלמא ימנע עי"ז משמחת יו"ט ולא ירצה לשחוט דיתיר' אולי לא יוכל לכסות בלילה משו"ה הוי נמי בכלל שמחת יו"ט והיה מותר לו לכסות ע"ש היטב. בכה"ג שפיר אמרי' לסבר' רבה אפי' כי ליכ' דם צפור לא ללקי הואיל ומשכחת לה בהיתר משא"כ בגוונ' דאילו היה צד ההיתר לפניו היה מחוייב לעשות כגון משום עדל"ת דאז ין הבריר' בידו דמחוייב הי' לקיים העשה בע"כ תו ל"ש לומר היכא דליכ' כאן עשה נמי לא ללקי על הלאו משום דאם אילו היה כאן העשה לפניו היה מותר לעבור על הלאו כדי לקיים העשה. זה לא אמרי' דכיון דאם העשה לפניו מחויי' הי' לעבור על הלאו וא"כ הוי כמו מצוותו בכך דלא סגי' לי' בלא"ה ומכל דבר שמצוותו בכך לא נוכל לדון להקיש ולומר דאפי' בגוונ' שאין מצוותו בכך נמי יהי' מותר כמפורש ריש מס' מנחות ה' ע"ב בסוגי' דמן הבקר להוציא את הטריפ' דלא נוכל לדון מכלאים בבגדי כהונה משום דמצוותו בכך עי"ש וא"כ ה"נ אי אפשר לומר הואיל בכה"ג. וא"כ הי' אזדא לי' סברת הגאון בשאג"א שהבאתי לעיל שכ' דשלא בשעת עבודה נמי לא הי' לוק' הכהן בלביש' כלאים משום הואיל ואילו מקלעי לי' עבודה ולפימ"ש לא דמי כלל דהא אי מקלעי לי' עבודה הו"ל מצוותו בכך ולא נוכל לדון מזה לפוטרו ממלקות היכא דהוי שלא בשעת עבודה. ול"ש הואיל רק היכא דאילו הי' ההיתר לפניו הי' נמי הבריר' בידו לעשות או שלא לעשות ודו"ק: (כז) אמנם מדברי הר"ת בתוס' ד"ה כתיש' שכ' דקושי' הגמ' אחריש' לא לחייב היינו אחריש' דכלאים דליכ' אלא לאו גריד' משמע דס"ל בשיטת הגמ' דאכ' לא משכחת לה צד ההיתר רק בגוונ' דהעשה הי' דוחה לל"ת נמי אי אמרי' הואיל לא לקי אפי' כי אין העשה לפנינו מטעם הואיל. הוי א"ש נמי סבר' השאג"א דאפי' אם בצד ההיתר ע"כ מוכרח הי' לעשות מצד דחיית עשה לל"ת נמי אמרי' הואיל. וא"כ י"ל דסברתינו הנ"ל אי ל"א הואיל רק היכא שעל צד ההיתר נמי הבריר' בידו לעשות או לא לעשות תלא בפלוגת' רבותינו בעלי התוס' דלשיטת התוס' או הרשב"ם דקושי' הגמ' הי' מחריש' דיו"ט או משום דהוי מלאכת שאצל"ג לסברת הרמב"ם א"כ שפיר י"ל דלא אמרי' הואיל רק היכא דעל צד ההיתר יהי' הבריר' בידו אם ירצה לעשות או לא משא"כ אם עפ"י צד ההיתר יהי' מוכרח לעבור על הלאו ע"י דחיי' העשה תו ל"ש הואיל דהו"ל כמו מצוותו בכך דלא ילפינן מינ'. אמנם לשיטת הר"ת דקושי' הגמ' הי' מלאו דכלאים דהוי נדחה משום העשה דכסוי הדם משמע דאפי' אם על צד ההיתר הי' מחוייב לעשות הדבר ההוא נמי שייך לומר הואיל ולפוטרו בכל גוונ' אפי' כי אין העשה לפנינו מטעם הואיל ואז אזיל שפיר סברת השאג"א גם לענין כלאים בשלא בשעת עבודה אמנם צ"ע בזה דא"כ אמאי לא פריך הגמ' בכל לאוי' מלקות הא אילו הי' לפניו עשה לא היה לוקה ויבואר עוד בס"ד: חלק רביעי נבאר בס"ד שמעת' דהמבשל גיה"נ בחלב ביו"ט (כח) בגמ' איתיב' אביי המבשל גיה"נ בחלב ביו"ט ואכלו לוק' חמש כו' ואי אמרי' הואיל אהבער' לא לחייב הואיל וחזי לי' לצורכו כלומר שהיה ראוי לבשל באותו הבער' דבר היתר שהי' לצורך אוכל נפש ומשני אפיק הבער' ועייל עצי מוקצה והגם דאם היה מבשל בעצי מוקצה דבר היתר לא נאסר התבשיל עי' במג"א סי' שכ"ה ס"ק ט' מ"מ כיון דמוקצה דאורי' הוי אסור מה"ת להבעיר בעצי מוקצה אע"ג דהתבשיל לא נאסר וא"כ שפיר לוק' משום הבער' ביו"ט. ובתוס' ד"ה אהבער' לא לחייב מכאן מוכיח ריב"א דרבה דאמר הואיל היינו אפי' לב"ש אמרינן עכ"ל כלומר כיון דבמס' ביצה י"ב ע"א אמרי' דהך בריית' אתי' כב"ש דס"ל דלא אמרי' מתוך א"כ מאי מקשה מינ' לרבה וצ"ל דרבה ס"ל דאפי' למאן דלית לי' מתוך נמי אמרי' הואיל ועי' בפנ"י שכ' דלרב' במס' ביצה שם משמע באמת דלא ס"ל אליב' דב"ה משום מתוך עי"ש. והנה הרשב"א כ' במס' שבת ל"ט להדי' דלא כריב"א רק מאן דלא ס"ל מתוך כ"ש דלא ס"ל הואיל וא"כ קשה מאי מקשה כאן אביי על רבה הא הך בריית' וודאי לא ס"ל הואיל כיון דל"ל מתוך ונראה דהך סבר' אי הואיל תלי' במתוך או לא דתלי' בהא דהנה כבר כתבנו לעיל דיש שני טעמים במה דאמרי' הואיל או משום דכל שיהי' ראוי לו ביו"ט ממילא לא הוי בכלל מלאכת עבודה וודאי. ב' דבכל ענין שיש צד היתר לאותו מלאכה אין ליחס האיסור על שם הפעולה כיון דמלאכת כה"ג מותרת רק משום מחשבתו שכוונתו הי' לחול ואי אזלינן רק בתר מעשיו ולא בתר מחשבתו ממיל' אינו לוקה. והנה אי נימא מתוך שהותר' לצורך וכו' י"ל דתלי' בהא דאי אמרי' דכל מלאכה שהי' באוכל נפש לא הוי בכלל מלאכת עבודה עי' בהה"מ ריש פ"א מהלכות יו"ט א"כ שפיר שייך לומר מתוך שהותר' לצורך הותר' נמי שלא לצורך דמלאכת או"נ לא הוי בכלל מלאכת עבודה. והא דאצטריך לפי"ז לטעמ' דהואיל עי' בס' מג"ש מס' ביצה שם שכ' כגון לאחר שכבר אכל דתו לית לי' היתר אפי' לצורך לכך צריכין לטעמ' דהואיל ויש להסביר הדבר יותר דע"י דאמרי' הואיל כלומר ויש צד אפשרות שיהי' ראוי לו עדיין לבו ביום זהו גופ' משוי לי' לצורך אמנם מאן דל"ל מתוך ס"ל דמלאכת או"נ נמי הוי בכלל מלאכת עבודה רק שהותר' מקרא דאך אשר יאכל לכל נפש וא"כ כל דהוי שלא לצורך לא הותר ול"ש לומר מתוך וכו'. וא"כ דוודאי מאן דס"ל דסבר' דהואיל הי' משום דלא הוי בכלל מלאכת עבודה א"כ ממילא מוכח דמאן דל"ל מתוך והיינו משום דכלהו מלאכות הוי בכלל מלאכת עבודה רק מאשר יאכל לכל נפש הותר' לצורך. וא"כ ל"ש לומר הואיל ג"כ דכיון דאמר' התורה אך אשר יאכל וכו' לא הותר רק אם המלאכה הי' באמת לצורך משא"כ אם רק על צד האפשרות יוכל להיות ראוי לבו ביום דהו לא הוי בכלל אשר יאכל וא"כ ממילא א"ש סברת הרשב"א דמאן דל"ל מתוך ל"ל נמי הואיל. אמנם אי