תבואות השדה חלק ב קפז

בתר מעשיו וה"נ באופ' מיו"ט לחול המעשה הי' בהיתר דהא הוי מלאכת אוכל נפש רק מחשבתו הי' לאיסור כיון שכוונתו לצורך חול ובפרט אי גרסי' התם דרבה פוטר פי' בהרמב"ם פ"ב מהלכות שבת הלכה ט"ז והא קשה להתוס' דא"כ יהא מוכח דלרבא דמחייב התם דאזלינן בתר מחשבתו ומחשבתו הי' להעלות דגים ה"נ יחייב באופ' מיו"ט לחול ולכך תירצו דאפי' רבא דמחייב התם פוטר הכא דהתם הי' מחשבתו לאיסור וגם המעשה אינו בהיתר לגמרי דהא צידת דגים לא חזי' בשבת כלל משא"כ הכא אע"ג שהמחשבה לאיסור דהיינו לחול מ"מ האפיה חזיא לצורך יו"ט והוי כל המעשה בהיתר ודו"ק היטב ועי' ב' ברוך טעם: (כג) הא דנקט בפלוגת' דרב' ור"ח האופה מיו"ט לחול ולא נקט המבשל נ"ל דהנה לפימ"ש לעיל באות ה' דלר"ח אפי' באכילה גס' נמי הוי בכלל מלאכת אוכל נפש א"כ יצוייר דבמבשל אינו לוק' דהא כדי שלא יתחייב מלקות גמר בלבו לאכול כזית מהתבשיל הזה. ואע"ג שהי' בשל הרבה יותר מ"מ רבוי בשיעורי' ביו"ט אינו אסור רק מדרבנן כמ"ש הר"מ להדי' פ"ב דמס' ביצה י"ז גבי הא דממלאה אשה קדרה בשר משא"כ באופה שכל פת בפ"ע יש בו מלאכה בפני עצמו העריכ' והאפי' לא סגי' במה שיאכל כזית ושפיר חייב מלקות ולכך נקט האופה. ואע"ג דבאפי' נמי אפשר שלא יתחייב אם לא אפה רק פת אחד כיון דמצי למיכל כזית מ"מ כיון דנקט האופה מיו"ט לחול ממילא משמע שאפה לחמים הרבה ודו"ק. הא דהקשו תוס' בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולי שיש בו סכנה וכן במס' מנחות ס"ד הקשו נמי לענין שבת אמאי לא אמרי' הואיל ולא ניחא להו לחלק דביו"ט דמלאכת או"נ הותר' לגמרי לכך אמרי' הואיל משא"כ לענין שבת גבי חולי שיש בו סכנה דלא הותר' רק נדחה כמ"ש הר"מ ריש פ"ב מה' שבת לא אמרי' הואיל נ"ל דהתוס' לא נחת להך חילוק' משום דבמס' זבחים ל"ב ע"ב נראה אליב' דרב' אפכא דכ"מ דהותרה אמרי' להא אשתראי ולהא לא אשתראי ובמקום דנדחה אמרי' מה לי חד דחוי' מה לי שתי דחויות לכך לא נחתי התוס' להך חילוק' ודו"ק: (כד) בתוס' ד"ה ולרשב"ג כתבו דלרב' י"ל דמשו"ה ס"ל לרשב"ג דדוחה יו"ט נמי משום הואיל ואי בעי פריק לי' ולת"ק ס"ל דלא אמרי' הואיל דל"ש. משא"כ הואיל אי מקלעי לי' אורחי' דלא הוי ל"ש לכ"ע אמרי' הואיל עי' בס' אור חדש. אמנם קשה לרשב"ג אליב' דרב' אי נימא דס"ל הואיל אי בעי פריק אפי' לקולא, וא"כ ס"ל נמי הואיל אי בעי מתשל אפי' לקולא ולא כמ"ש התוס' ד"ה הואיל דהואיל כה"ג לא אמרי' להתיר א"כ יקשה לרשב"ג האיך משכחת כרת בשחוטי חוץ אליב' דרשב"ג נימ' הואיל אי בעי מתשל עלי' אמנם יש לחלק דוודאי הואיל אי בעי פריק אמרי' שזהו בידו לפדותו משא"כ הואיל אי בעי מתשל עלי' שבאם לא ימצא פתח לנדרו לא יתירו לו כדי להפקיע האיסור גריד' כמה שהאריך בזה הט"ז ביו"ד סי' שכ"ג ס"ק ב', לכך לא אמרי' הואיל אי בעי מתשל עלי'. והא דאמרי' לר"א הואיל ואי בעי מתשל עלי' לענין שיעבור בב"י כבר הארכנו בזה לעיל בס"ד באות י"ז ע"ש, אמנם לכאורה י"ל דלענין שאר איסורי' ל"ש כלל לומר הואיל דנימא לענין שחוטי חוץ הואיל אי הוי מתשל עלי' לא הי' מחייב כרת ה"נ לא לחייב ול"ש הואיל רק לענין מלאכת יו"ט דשם כיון שכבר הותר' מלאכה זו היכא שהי' לצורך ה"נ אמרי' הואיל ואפי' שלא לצורך נמי מותר ובאמת כפי הנראה מדברי הרשב"א במס' שבת ל"ט ס"ל דהואיל ומתוך תלי' זב"ז והנה מתוך ל"ש רק לענין יו"ט ה"נ ל"ש הואיל רק לענין מלאכת יו"ט ולא לענין שאר איסורי' ולקמן בסוגיא דיש חורש תלם אחד נאריך בזה בס"ד לענין הואיל בשאר איסורי' והגה כפי הנראה מדברי התוס' שייך לענין שבת נמי הואיל מ"מ יש לחלק דבשאר איסורי' לא אמרי' הואיל ויבואר לפנינו בס"ד: חלק שלישי בו נבאר בס"ד אי שייך הואיל גם בשאר איסורין (כה) הנה לפי מה שביארתי לעיל בריש סוגי' באות ג' בס"ד דמשו"ה ס"ל לרב' דאינו לוק' באופה מיו"ט לחול דכיון דהא דשלא לצורך יו"ט אסור מה"ת היא משום דכל שלא לצורך הוי בכלל מלאכת עבוד' וא"כ ממילא אם יוכל להיות על צד ההזדמן עכ"פ שיהא לצורך דלמא מקלעי לי' אורחי' תו לא הוי בכלל מלאכת עבודה א"כ לפי"ז לא שייך בשאר איסורי' לומר הואיל. רק לענין מלאכת יו"ט דע"י הואיל ויוכל להיות ראוי לו נפיק מכלל מלאכת עבודה. אמנם ראיתי לאחד קדוש מדבר הוא ניהו הגאון בשאג"א סי' ל' שכתב דבכהן הלובש בגדי כהונה שהיא של כלאי' שלא בשעת עבודה אינו לוק' הואיל ואי מקלעי' לי' עבודה היה מותר ללבוש ומביא ראי' מסוגי' דהכא באופה מיו"ט לחול משמע דס"ל דאפי' לענין שאר איסורי' כגון לענין כלאים נמי שייך לומר הואיל דכל דמשכחת לי' בהיתר תו אינו לוק' בכל גוונ'. והנה י"ל דאי אמרי' דרב' דס"ל הואיל הי' מטעם דאזיל במס' מנחות ס"ד דאזיל בתר מעשה ולא בתר למה שהיה מחשבתו וא"כ במלאכת יו"ט כיון דעל גוף המלאכה והפעולה לא נוכל ליחס שם איסור דהא הוי מלאכ' או"נ דמותר ביו"ט ואין האיסור רק משום שהי' מחשבתו לחול וכיון דלא אזיל בתר מחשבתו אינו לוק'. א"כ י"ל ה"ה בכל איסורי' כל היכ' דמשכחת לה בהיתר כמו כלאי' לענין בגדי כהונה לא נוכל ליחס איסור על עיקר הענין רק על כוונת הענין למה שהי' צריך לה אם לעבוד' המקדש או לא וא"כ ממילא תו ל"ש מלקות אי אזלינן בתר מעשה ולא בתר מחשבתו והנה יש להביא ראיה לזה מסוגי' הגמ' דפריך לרב' מהא דחורש תלם אחד חייב בשמנה לאוי' ואי אמרי' הואיל אחריש' לא ללקי הואיל וחזי לכסוי דם צפור. והנה זה רבות בשנים אשר הקשיתי האיך ס"ד לומר הואיל ואילו הי' לי' דם צפור הי' מותר לחרוש משום עשה דוחה ל"ת הא אפי' אי הי' לפנינו דם צפור לא הו"א עדל"ת היכ' שיכול לקיים בענין אחר ועי' בתוס' ד"ה אחריש' וא"כ האיך נוכל לומר הואיל כה"ג אילו הי' לפנינו העשה דכסוי הדם הי' מותר לחרוש ה"נ לא ללקי הא כיון שאין מוטל עליו העשה לקיים דהא מיירי שאין כאן דם צפור לפניו א"כ ל"ש עדל"ת דהא אין לך אפשר לקיים שניהם גדול מזה כיון שאין העשה כלל לפנינו וא"כ ל"ש עדל"ת. רק לפי מ"ש דסברת דהואיל הי' דכל שמשכחת לעבור על לאו זהו בהיתר לא נוכל ליחס שם איסור על לאו זה א"ש דהכי אזלא קושי' הגמ' דמכיון שעכ"פ אפשר לו לחרוש ביו"ט בהתיר' תו לא הוי בכלל איסור על הפעולה ההוא והו"ל לומר שלא ללקי משום לאו דיו"ט: (כו) ולפ"ז א"ש סברת המל"מ פ"א מהלכות שופר שכ' דתוס' ד"ה נתישב הקשו שפיר היאך שייך לומר עדל"ת כיון דיו"ט הוי עשה ול"ת וכ' שם דאפי' לשיטת הריב"א מס' חולין קמ"א דס"ל דאע"ג דאין עדל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחה מ"מ פריך הכא שפיר דהכא ל"ש לומר שיפטור ממלקות ע"י הואיל דאנן לא אמרי' רק הואיל דהתירה כלומר כמו גבי אורחים דאי מזדמנו לי' אורחי' הוי כהתיר' משא"כ הכא אפי' אי