תבואות השדה חלק ב קפה

יל"ד גם בדברי הגמר' איזה דקדוקי' אי מ"ש הואיל ואי בעי אתשל עלי' ממוני' הי' מה קאמר ממוני' הי' הא עיקר לענין חמץ שיהי' שלו ומה נ"מ אי יש לו דין ממון אי לא ולא הו"ל לומר רק דידי' הי' ב' מה קאמר ר"י במתני' אם החמיצ' החמיצה דכל הלשון הי' מיותר. ג' הי"ל לומר אם תחמיץ. ודקדוקי' אלו ראיתי בכתבי יד של הגאון ר' יודא אסאד ז"ל. ד' קושי' השעה"מ כיון דקיי"ל דאין נשאלי' בשבת ויו"ט א"כ ממילא לא יתשל עלי' עיין פ"ג מהיו"ט בדברי שעה"מ שם: (יז) ונראה ליישב כל הני דקדוקי' כך דסבר' ר"א הי' כך דהנה הך חלה טרם שקרא עלי' שם חלה היתה ממונו ורק עכשיו בעינן לומר ע"י שקרא לה שם שתצא מרשותו שלא לעבור בב"י בזה אמרי' כיון דהך דיבור יוכל להיות נעקר מעיקרו ע"י שאלה וזהו כוונ' רש"י ד"ה לא דכ"ע יכול לשאול לחכם ולעקור דבורו וא"כ לא חשיב כך דיבור שיצא משו"ה מרשותו וזהו כוונת הגמ' ממוני' הי' כלומר דלא תימא שכיון שיכול לשאול אמרי' כדידי' הי' מהשת' כלומר שיוכל להכניסה לרשותו ע"י שאלה דבאמת משו"ה לא הוי עבר בב"י דאין זה סבר' ע"י שבידו להכניס לרשותו שיהי' כשלו רק דאנן אמרי' דאדרב' מעולם לא יצאה הך חלה מרשותו. דהא דנגרע רשותו ממנו הי' רק ע"י קריא' שם וכיון דהך דבור' יוכל להיות נעקר מעיקר' א"כ לא חשי' הך דבור שיצא משו"ה מרשותו וז"ש ממוני' הי' כלומר שמעולם לא יצא מרשותו הך חלה אעפ"י שקרא לה שם וא"כ ל"ק נמי מ"ש השעה"מ הא אין נשאלי' בשבת ויו"ט דאין כוונ' הגמ' בטעמ' דר"א דמשו"ה עובר דיש איזה חשש דלמא יתשל עלי' רק דאנן אמרי' דבדבור' בעלמ' כיון שהחלה הי' עדיין ברשותו מונחת רק ע"י קריאת שם חלה לומר שיצאה מרשותו זהו לא אמרי' כיון דהדבור ההוא ישנו במציאות להיות נעקר מעיקרו א"כ ע"י הך דבור' לא יצא עדיין מרשותו כלל והוי כאילו נשאר ברשותו מעיקרו וז"ש ממוני' הי' כלומר כמה שהי' מעיקר' טרם שיקרא שם חלה משא"כ אילו הי' אמר דידי' הי' היינו יכולין לטעות ולומר דכוונת הגמ' הי' דע"י שישנו בשאלה ויכול להכניסו לרשותו חשבי' לי' כשלו ובאמת זהו אינו דא"כ הי' קשה מחמץ של הקדש דנמי ישנו בשאלה ואפ"ה אינו עובר וע"כ דזהו אין סבר' כלל לומר משום שיכול להכניסו לרשותו יהי' נחשב כשלו מהשת' ויעבור עליו. רק דאנן אמרי' דהך חלה חשבינן לי' כאילו לא יצא עדיין מרשותו מעולם וז"ש ממוני' הי' וא"כ שיעור דברי התוס' כך הי' דמעיקר' תירצו דהקדש ומע"ש חשבם הכתוב להדי' שהי' של גבוה וא"כ אכתי יקשה נילוף מהתם דלא אמרי' הואיל אי בעי מתשל עלי' וע"ז תירץ עוד הר"י דהיכ' דאתי' ליד הגזבר לא אמרי' הואיל כלומר דבשלמא הך חלה שבאמת מונחת ברשותו אמרי' דמשום קריא' שם בעלמא כיון שיכול לעקור דבורו חשבי' כאילו הי' עדיין ברשותו משא"כ גבי הקדש שכבר אינו ברשותו רק שע"י שאלה יוכל להכניס לרשותו לא אמרי' הואיל וכה"ג מחלקי' התוס' מס' פסחים ו' ע"א ד"ה התם גבי בהמת ארנונא לענין היכ' שמעיקר' היתה שלו או אם מעיקר' היתה של נכרי. ואח"כ הקשו עכ"פ לענין הקדש כיון דעומד לפדות דחמץ של הקדש מיירי מסתמא הקדש בדק הבית שהי' קדוש' דמי' ומכיון דמצו' לפדותו אמאי לא נימא דהוי כשלו דכל היכ' דהוי מצו' לפדות ס"ל כפדוי דמי כדאית' להדי' מס' מנחות ק"א ע"ב עי"ש. וע"ז תירצו דאי בעי קני' לי' לא אמרי' כמו דאינו עובר בב"י בחמץ של נכרי אמנם אכתי אין הדמיון עולה יפה דבשלמא חמץ של נכרי אטו מצו' רמי' עליו לקנותו לכך לא חשי' לי' כשל משא"כ של הקדש מצו' לפדותו ולכך תירץ כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו כלומר דהא אם יפדה אותו באמת יעבור בב"י וא"כ ממילא אין מצוה לפדותו ושפיר לא חשי' לי' כשלו משא"כ לענין הך חלה אע"ג דמסתמ' נמי לא יתשל עלי' מ"מ אנו אמרי' דמעולם לא יצא ע"י הך דבור מה שיכול להיות נעקר מעיקר' נשאר עדיין ברשותו וממוני' הי' וא"כ זכינו לדין דסבר' ר"א בהך הואיל אי בעי מתשל עלי' הי' דע"י הך דבור בעלמ' שישנו בשאלה לא יצאה כלל הך חלה מרשותו ובזה יש ליישב מ"ש רש"י מ"ח ע"א ד"ה אבל הכא וז"ל דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו דנימא הואיל אי בעי מייתי לי' לרשותו עכ"ל ולפימ"ש א"ש דבאמת הואיל אי בעי מייתי לי' לרשותו לא אמרי' אבל אנן אמרי' דמעולם לא התחילה כלל לצאת מרשותו ע"י דבור' בעלמ' מה שיוכל להיות נעקר מעיקר': (יח) אמנם סבר' ר' יהושע י"ל דס"ל כיון דחמץ באמת אינו ברשותו כיון שאסור בהנא' רק שהכתו' עשאו כאילו הי' ברשותו א"כ אנן אמרי' דדווק' גבי חמץ שהי' באמת שלו לגמרי רק ע"י איסור חמץ גרידא נפקע מרשותו בזהו אמרי' דהתור' עשאו כאילו הי' ברשותו ועיין שו"ת נו"ב מד"ק לאו"ח סי' י"ט משא"כ כאן הך חלה כיון שעכ"פ נקלש רשות הבעלי' במקצת ע"י קריא' שם אע"ג שהדבור ההוא אינו חזק כ"כ להיות נעקר לגמרי רשות הבעלי' ממנו כיון שישנו בשאלה מ"מ כיון דאקלש רשות בעלי' עכ"פ תו לא חשי' כשלו לעבור עליו. וא"כ ר"י ג"כ מוד' באמת דהך חלה ע"י קריאת שם בעלמ' טרם שהגיע ליד כהן לא יצאה מרשות בעלי' לגמרי כיון שישנו בשאלה רק מ"מ ס"ל דאינו עובר כיון שבאמת לולא גזה"כ היה האיסור חמץ בעצמו מפקיע הך חלה מרשות הבעלי' רק דהתורה עשאו כאינו ברשותו ממילא כל שיש עכ"פ איזה דבר נוסף על זה לומר שעכ"פ נקלש רשות הבעלי' ע"י קריאת שם חלה תו אינו עובר. וז"ש ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרי' עליו. וקשה הא הך חלה לא יצאה לגמרי מרשו' בעלי' כיון שישנו בשאלה ע"ז השיב לו ר"י באמת קודם שנעשי' חמץ אינו יוצאה מרשותו לגמרי אמנם כיון דקודם שנעשה חמץ לא אכפת לן כלל במה שהי' ברשותו רק לאחר שנעשה חמץ. וא"כ אז ממילא נפקע מרשותו ע"י איסור הנא' רק מגזה"כ דעשאו כאילו ברשותו ע"ז אמרי' דדווק' בחמץ כזה שקודם שנתחמץ היה לגמרי ברשותו בזה גלה לן הכתוב דאיסור חמץ אינו מפקיע מרשותו לענין ב"י משא"כ הכא כיון שגם קודם שנעשה חמץ נגרע במקצת עכ"פ רשות הבעלי' אע"ג שעדיין לא יצא מרשותו לגמרי בקריאת שם בעלי' מ"מ בכה"ג שפי' מהני האיסור חמץ להפקיע רשות הבעלי' לגמרי שלא יהי' כשלו לעבור על בב"י וז"ש ואם החמיצה החמיצה דהי' מיותר לגמרי דסגי' לן במה שאמר לא זהו חמץ שמוזהרים עליו אלא ר"י בא לנו להורות הגם דבקריא' שם בעלמא לא סגי' לן דלפקע רשות הבעלי' לגמרי כיון שישנו בשאלה מ"מ אא"כ כשנעש' חמץ יוצא לגמרי מרשותו דבכה"ג אפי' אם רשות הבעלי' לא נפקע לגמרי רק שנגרע במקצת נמי לא גלה לן הכתוב שיהי' ברשותו ולכך אשמעי' ואם החמיצ' וכו' כלומר דבכה"ג האיסור חמץ מפקיע לה מרשותו אמנם אליב' דר"א אפש"ל דאיהו סובר דא"צ לומר דרק מגזה"כ עשאו כאילו ברשותו. רק דהי' ברשותו ממש אע"ג דאסור בהנא' כמ"ש השאג"א סי' ע"ז דאי ס"ל חמץ לאחר זמנו מותר בהנאה מה"ת א"כ הרי הי' ברשותו ממש עדיין והלכך הך חלה לא נפק מעולם מרשותו ע"י קריאת שם בעלמא כוון שישנו בשאלה ומתורצי' בס"ד כל הקושיות ודקדוקי' בתוס' ובגמ' ודו"ק: