תבואות השדה חלק ב קפב

מעולם בכלל מלאכת עבוד' והא דאסר' התורה לנכרי' או לגבוה הי' גזה"כ דלא אמרי' בכה"ג לא הואיל ולא מתוך עיין בשטמ"ק למס' ביצה אבל בכלל מלאכה לא הוי וא"כ אפי' אי בשל נבלה נמי אינו לוק' דמלאכת אוכל נפש כלומר מה שראוי לאכילה אע"ג שהי' אסור מ"מ לאו בכלל מלאכה הי' אמנם ר"ל ס"ל דמלאכת או"נ נמי הוי בכלל מלאכה רק לצורך יו"ט התיר' התור' וא"כ ממילא נבלה שאסור לו לאכול לא התירה התורה וזה שאמר ר"ל שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד כלומר דבישול נמי הוי בכלל מלאכת עבודה אע"ג שהי' באו"נ רק דלאכילה לצורך יו"ט התירה התורה וממילא גבי נבלה דאסור באכילה באיסור' קאי והלכך אפי' אכלו בתר הכי לוק' מ"מ משום מבשל שלא לצורך יו"ט ועיי' ברש"י ד"ה לוק' משום מבשל גיד ודו"ק: (יא) והנה בהיותי בזה נ"ל לתרץ מה שראיתי בשו"ת בשמים ראש סי' ס"ח שהקשה למסקנ' דמס' פסחים מ"ח ע"א דאמרי' אפיק הבערה ועייל עצי אשרה א"כ אמאי אינו לוק' משום הבערה נמי דתו ל"ל הואיל וחזי לי' לצורכו דהא כי מבעיר בעצי אשרה אסור לו להנות ממנו לכל דבר והו"ל הבערה שלא לצורך אמנם לדברינו ניח' דבאמת קשה מ"ט לוק' משום מבשל גיד ביו"ט הא לדידי' הו"ל לצורך או"נ כיון שבאמת אכלו אח"כ וצ"ל כמ"ש דמ"מ עיקר חיובא דבישול ביו"ט הי' בשעת הבישול ואז הו"ל שלא לצורך כיון דבאמת אסור הי' מה"ת ולא הוי כתרתי דסתרי מה דלוק' על האכילת גיד ועל הבישול דבישול ביו"ט ואכילת איסור הם שני ענייני' נפרדים. משא"כ לענין מבעיר בעצי אשרה דעיקר האיסור הי' משום שנהנה בעצי אשרה. ואי נימא דלוק' ג"כ משום הבער' שלא לצורך ביו"ט אמרי' דהא באמת הי' לצורך דהא הוא בשל ונהנה והו"ל לצורך יו"ט. ואי נימא דילקה על הך הבערה משום מבעיר בעצי אשרה כלומר ונהנה ממנו וגם משום הבערה שלא לצורך הו"ל כתרתי דסתרי דהא הבעיר בעצי אשרה ולא בשל אצלם כלום אינו לוק' ואדרב' מצוה קעביד לבער ע"א מן העולם כמ"ש בבשמים ראש שם וא"כ איך נוכל ללקותו גם משום הבער' שלא לצורך דהא הבער' באמת לצורך היה דהא היה דעתו לאכלו וכיון דכבר מלקי' אותו משום נהנה בעצי אשרה יהי' כתרתי דסתרי שילקה נמי משום הבער' שלא לצורך ביו"ט דהא באמת לצורך היה כיון שאכל מה שנתבשל ודע שיש כאן מקום עיון במבשל ביו"ט לאכול שלא כדרך אכילתן אי לוק' או לא דאפשר לומר דאע"ג דהוי שלא כדרך אכילתן מ"מ כיון שהוא רוצה לאכול בכך הו"ל לצורך אוכל נפש ועיין להגאון בטורי אבן מס' מגלה ז' ע"ב באבני מלואים שבסוף הספר שם והיה בזה מקום ליישב מ"ש התוס' פסחים מ"ז ע"ב ד"ה ועייל דלתני נמי גה"נ של נבלה דלוק' משום נבלה נמי ויהי' שש די"ל דמיירי שאכלו שלא כדרך אכילתן ואינו לוק' משום נבלה, רק משום גיד לוק' כמ"ש התוס' פסחים כ"ב ע"א ד"ה ור"ש דבגיד ל"ש אכילה למאן דס"ל אין בגידי' בנו"ט ובב"ח נמי לוק' שלא כדרך אכילה נמי משא"כ משום נכלה לא לקי בשלא כדרך אכילתן והא דבב"ח חל על גיד אי אין בגידי' בנו"ט י"ל דס"ל להאי תנא דכשם לענין בישול חיי' משום בב"ח ה"נ כל אכילה חיי' משום בב"ח אע"ג דאין בגידי' בנו"ט ולקמן נבאר עוד בס"ד אמנם אחר העיון קצת הי' לית' דאי ס"ל להאי תנא אין בגידי' בנו"ט גם משום בישול בב"ח אינו חיי' בגיד. ונ"ל באופן אחר דבאמת ס"ל להאי תנא אין איסור חל על איסור אפי' בכולל. והא דחיי' משום בב"ח היינו על החלב דהחלב נאסר משום בב"ח עיי' בהג"ה כסא דהרנ' בשו"ת בשמים ראש סי' מ"ח אמנם קשה הא גם החלב נאסר' משום טעם הגיד שנבלע בה וא"כ איך חל איסור בב"ח על איסור הגיד וצ"ל דס"ל להאי תנא טעם כעיקר לאו דאוריי' וא"כ לא נאסר' החלב משום גיד רק משום בב"ח ושפיר חל איסור בב"ח על איסור הגיד דבחלב ל"ש איסור גיד כלל כיון דטעכ"ע לאו דאוריי' משא"כ משום בב"ח נאסר' החלב ג"כ דבב"ח לכ"ע טעכ"ע דאוריית' וא"כ א"ש דלא חשי' נבלה דנבלה לא חל על איסור גיד ומתורץ נמי מה שהקשו האחרוני' עיין בחידושי ר' עקיב' איגר למס' ביצה בסוגי' דמתוך מאי קאמר ר"י הא מני ב"ש הי' דלי' לי' מתוך דלמא ר"ע הי' דנמי לא ס"ל מתוך מס' פסחים ה' ע"ב ולפי דברינו ניח' דבאמת מדלא חשי' האי תנא גיה"נ של נבלה צ"ל דלי' לי' איסור כולל וא"כ קשה אמאי חל איסור בב"ח על איסור גיד (ולי' לי' דהנאה הוי איסור מוסיף כמ"ש הר"מ בפי' המשנה במס' כריתות) וצ"ל דבב"ח מיירי שאכל גם החלב וקשה הא גם החלב כבר נאסר' משום טעם גיד הנבלע בה וצ"ל דס"ל טעכ"ע ל"ד וא"כ ליכ' לאוקמי' כר"ע דהא ר"ע אית לי' להדי' מס' פסחים מ"ד ע"ב טעכ"ע דאוריית' ולכך ליכ' לאוקמי רק כב"ש דלב"ש לא אשכחן להדי' דס"ל טעכ"ע דאוריית' ושפיר חל איסור בב"ח על החלב דלא נאסר' מטעם הגיד כיון דטעכ"ע ל"ד ודו"ק: חלק שני נבאר בס"ד סוגי' דגמ' במס' פסחים (יב) מתני' כיצד מפרישי' חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה וכו' ר' יהושע אומר לא זהו חמץ שמוזהרים עליו בב"י וב"י אלא מפרשת' ומנחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה. והנה בגמ' מ"ח ע"א משמע דלר"א באמת עובר בב"י אם לא יאפנה ולר"י יהי' עובר משום ל"ת כל מלאכה אם יאפנה והקשה הפר"ח לאו"ח סי' תנ"ז הא יוכל לבטל אותה מקמא דתחמיץ ולא יעבור בב"י וכתב דכיון דמדרבנן צריכ' ביעור לא עבדינן תקנת' במידי דאסור מדרבנן עי"ש. ובס' אור חדש הביא קושי' זו בשם שו"ת הפנ"י ושם כתב דאי אמרי' דהא דעובר משום ב"י הי' רק משום דטוה"נ ממון א"כ איהו למי' מצי מבטל להך טוה"נ. אמנם אי אמרי' דהא דעובר משום ב"י הא רק משום הואיל אי בעי מתשל עלה שפי' י"ל דמ"מ אכתי אינו ברשותו לבטלה כיון דאכתי לא אתשל עלי' לאו ברשותי' הי' רק מ"מ עובר משום ב"י כיון דמצי להכניסו לרשותו ע"י שאלה. ולענין ב"י מהני כמו בדבר הגל"מ אפי' לאו כממון דמי מ"מ עובר משום ב"י דהתורה רבתה מלא ימצא כדאמרי' מס' פסחים ה' ע"ב וכה"ג כתב בשו"ת שאג"א סי' ע"ז עי"ש, אמנם אכתי קשה יתן לכהן ויבטלנה ומ"ש בס' אור חדש משום דר"א הא מתלמוד' ב"ש ואנהו ס"ל ביצה י"ב ע"ב דאין מוליכין חלה ומתנות לכהן ביו"ט הי' דוחק קצת דא"כ אמאי קיי"ל בהא הלכה כר"א דלא יקרא לה שם עד שתאפה הא באמת הא דשרי ר"א לאפות אע"ג דא"א רק מטעם הואיל הי' משום דל"ל תקנת' אחרינן ולדידן הא מצי ליתנה לכהן והכהן יבטלנה ומ"ש עוד בס' אור חדש דאי יתן לכהן חיישינן דלמא אכל מיני' דכהן לא בדיל מחלה הי' ג"כ חששא רחוק' דמטומאה וודאי בדל. והנה הלום ראיתי אחרי ראוי בס' צל"ח כתב דע"כ מיירי בכהן קטן וליכ' כהן גדול דאי ליכ' כהן קול אפי' טהור' נמי לא יוכל לאפות' וא"כ צ"ל דאיכא כהן קטן וא"כ אי היה טהור' היה יכול לאפות' בשביל הקטן רק כיון דליכ' כ"ג לא מצי מבטל לה וכיון דהיא טמאה גם לקטן לא חזי' דמתני' מיירי בחלת א"י והישראל לא מצי מבטל לה כיון דאינו סלה רק משום הואיל ואב"ע