תבואות השדה חלק ב קפ

דלא אכל כיון דגמר בלבו לאכול הו"ל כמה דאמרי' אם הותיר הותיר לשבת כיון דעכ"פ על דעת יו"ט עשאה ולרב' כיון דלא הוי רק איסור' דרבנן משום הואיל א"כ כאן משום הפסד ממונו שרינ' לכתחלה אע"ג שאינו אוכל. והנה לכאורה יל"ד כיון דגם לרבה אע"ג דאי' לי' הואיל מ"מ אסור' דרבנן עכ"פ מיהו איכא וא"כ אמאי התירו לו שלא יאכל ולא יהי' מותר רק ע"י הואיל ולא הצריכו לו שיאכל דווק' שיהי' מותר אפי' בלא הואיל דלענין זה ל"ש משום הפסד ממונ' וראיתי בס' ברוך טעם שעמד בזה וכתב דמשום דס"ל לרב' דאפי' הואיל דמקלעי לי' אורחי' דלא הוי בידו אינו אסור רק מדרבנן א"כ הואיל כה"ג דאי בעי למיכל מצי אכל דהוי בידו מדרבנן נמי שרי עי"ש מ"מ הי' דוחק קצת דלמה לנו להתיר לשחוט בלא אכילה כלל ע"י הואיל כיון דמ"מ אפשר בלא הואיל. אמנם עפ"י מ"ש דמאן דל"ל הואיל ס"ל דמלאכת או"נ הותר מקרא דאשר יאכל ובעינן שיהי' בוודאי לצורך יו"ט ומאן דס"ל הואיל ס"ל מקרא דכל מלאכת עבודה וא"כ כל שאינו בוודאי שלא לצורך יו"ט ג"כ לא הוי לי' בכלל מלאכת עבודה כמה שביארנו לעי' באורך בס"ד א"ש עפ"י מה שנקדים הקדמה אחת: (ה) דהנה יש להסתפק מי שעושה לצורך יו"ט רק שא"צ לו לאכול רק ע"י אכילה גסה אם זהו נמי הוי בכלל מלאכת או"נ כיון שעכ"פ יאכל ממנו או דלמא כיון שבאמת אין צריך לו רק ע"י אכילה גסה לא הותר. ועיין בס' טור אבן באבני מלואים במס' מגילה ז' ע"ב שדעתו דשלא כדרך אכילתן נמי מקרי צורך קצת אמנם לענין אכילה גסה י"ל כך דהנה בשו"ת מהרשב"א סי' י"ז כתב דהא דאמרי' אין אכילה פחות' מכזית הי' רק במקום שאמר' התורה לא תאכל שתלה הכתוב באדם האוכל משא"כ במקום שנאמר לא יאכל דקאי על הדבר הנאכל אפי' בפחות מכזית נמי הוי בכלל לשון אכילה והנה לענין אכילה גסה נמי אם אנו דאין לגבי אדם האוכל לא חשיב אכילה שכבר קץ במזונו משא"כ אי אנו דנין על הדבר הנאכל הרי המאכל כמה שהי' ראוי לאכילה וא"כ כ"מ שנאמר בלשון יאכל גם אכילה גסה הי' בכלל. וזהו ברור בסברא. וא"כ נשמע לנו דבר חדש דלר"ח דס"ל דאוכל נפש ילפינן מקרא דאך אשר יאכל א"כ אם עשה לצורך יו"ט אע"ג שיהי' אצלו אכילה גסה ג"כ מותר מה"ת דבכלל אשר יאכל הי' כמ"ש אמנם לרבה דס"ל דלצורך היום מותר משום שאינו בכלל מלאכת עבודה א"כ ה"ד שהי' לצורך היום באמת שלא ע"י אכילה גסה משא"כ אם עושה לצורך אכילה גסה ממילא הו"ל בכלל מלאכת עבודה ואינו מותר מה"ת רק מטעם הואיל אי יזדמן לי' אדם שיצטרך לאכלו שלא יהי' נחשב אצלו לאכילה גסה. וא"כ לר"ח גם אכילה גסה הוי בכלל מלאכת או"נ ולרב' אכילה גסה לא הוי בכלל או"נ ודו"ק: (ו) וא"כ ממילא א"ש דלרב' מותר לשחוט אע"ג שלא יאכל כזית דהנה רש"י ד"ה משום הפסד ממונ' כ' וז"ל גמר בלבו לאנס את עצמו ולעבור על דעתו ולאכול כזית עכ"ל וא"כ משמע דאפי' כשיאכל לא יהי' רק אכילה גסה וכבר כתבנו דלרבה לא הותר כלל מלאכת יו"ט משום אכילה גסה. וא"כ א"ש דלכך לא הוצרכו חכמים שיאכל דווקא דוודאי אם ע"י מה שיאכל נרויח שלא נצטרך להתיר משום הואיל בוודאי הוי אמרי' לי' שיאכל שלא יצטרך לעשות ע"י הואיל משא"כ כיון דלרב' אכילה גסה לא הותר' בכלל מלאכ' או"נ ולא מותר לו לשחוט רק ע"י הואיל כלומר שיוכל להזדמן אחד שיוכל לאכול כזית בלא אכילה גסה שפיר התירו לו כאן לשחוט ע"י הואיל אפי' לכתחלה משום הפסד ממונ' דמה שהו' יאנס עצמו לאכול אכילה גסה לא הועיל כלום להיות היתר טפי משא"כ לר"ח דמלאכת או"נ מותר מאך אשר יאכל וכבר כתבני לעיל דלר"ח אפי' אכילה גסה נמי הוי בכלל אוכל נפש שפיר אמרי' דמשום הפסד ממונ' גמר בלבו לאכול כזית והו"ל כשוחט לצורך עצמו ומכיון ששחט לצורך עצמו ממילא מותר אפי' אם לא יאכל כמ"ש השטמ"ק במס' ביצה דהוי כמבשל ליו"ט והותיר לשבת. ומה שמסיים אליב' דר"ח ואי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה אע"ג דלרב' נמי אמרי' הכי כיון דסגי' ביש שהות לאכול כזית וע"כ משום דא"א לכזי' בשר בלא שחיטה מ"מ י"ל דלרב' כיון דס"ל הואיל אפש"ל דלאו משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה שרינן רק מטעם הואיל דהא אפשר שיתקבצו הרבה אנשי' ויאכלו כל הבהמה משו"ה מותר דהא ס"ל הואיל והכא משום הפסד ממון שרי אפי' לכתחלה משא"כ לר"ח ע"כ צ"ל רק משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ודו"ק: (ז) ואם כנים דברינו אלו י"ל במה שנסתפק בפרמ"ג בפתיח' להלכות יו"ט ס"א סעיף י"ט במי שמבשל איסור דרבנן ביו"ט כגון בשר עוף בחלב אי נימא כיון דמה"ת ראוי הו"ל בכלל או"נ ואינו לוק' או דלמא כיון דעכ"פ אסור לו לאכול לא הוי בכלל או"נ ולפי מ"ש י"ל כך דהנה באמת מצד הסבר' היה מקום לומר כיון דעכ"פ אסור לו לאכול לא הוי בכלל או"נ ולקי מה"ת. אמנם זה רבות בשני' אשר העליתי מסבר' בס"ד דכל איסור דרבנן כיון דאינו עובר רק על לא תסור לא מקרי איסור חפצא רק איסור גבר' דשם איסור חפצא לא יכולי' רבנן לעשות רק איסור גברא וא"כ לר"ח דהיתר אוכל נפש ילפינן מאשר יאכל שפיר איכא למימר דאע"ג דאסור מדרבנן מ"מ כיון דגוף המאכל לא נאסר שיהי' איסור חפצא רק איסור גבר' דרבנן מנעוהו מלאכול מ"מ שפיר קרינן בי' אשר יאכל דהא החפץ הי' בר אכילה והוי בכלל היתר מלאכ' או"נ משא"כ לרבה דכל שאינו לצורך היום הו"ל מלאכת עבודה א"כ כאן אע"ג שאינו אסור רק מדרבנן מ"מ כיון דידעינ' בוודאי שלא יאכל ולא יעבור אדרבנ' ממילא הו"ל בכלל מלאכת עבודה וודאי. ומ"מ יש לעיין כיון דאיסורי דרבנן הותרו לחול' שאב"ס א"כ ממילא הי' פטור ממלקות מטעם הואיל אי יזדמן לו חולי שאין בו סכנה דרק גבי חולי שיב"ס כתבו התוס' דהוי הואיל דל"ש משא"כ לחול' שאב"ס הו"ל שכיח ועי' היטב בפרמ"ג בפתיח' ולקמן גבי המבשל גיה"נ בחלב נבאר, עוד בס"ד. אמנם ביו"ד סי' קנ"ה משמע דאפי' אסורי דרבנן נמי אסורי' לחולי שאב"ס א"כ ל"ש הואיל באסורי דרבנן נמי ועוד י"ל דאפי' אי נימא דאיסורי דרבנן שרי לחולי שאב"ס נמי מ"מ ל"ש הואיל דהא לא שרי רק כשיש צורך לרפואה ומסתמ' זהו לא שכיח עכ"פ שיזדמן חולי כזה שיהי' לו רפואה עי"ז: (ח) מדברי הרשב"א מס' שבת ל"ט משמע להדי' דס"ל דלמאן דלית לי' מתוך מכ"ש דלי' לי' הואיל עי"ש גבי לא יחם אדם חמין אא"כ ראוי' לשתיה. אמנם דעת הר"מ פ"א מהלכות יו"ט דמתוך לא ס"ל רק בהוצאה והבער' ע"ש בהה"מ שנתן טעם בהוצאה משום שהי' באוכל נפש עצמו. ובהבער' משום שנאמר לא תבערו אש וכו' ביום השבת ודרשי' בירושלמי ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט. ומ"מ לא דרשי' להתיר הבער' לגמרי ביו"ט רק כשיש צורך קצת ע"י מתוך כן כ' להדי' הפר"ח באו"ח סי' תצ"ה בד"ה ולכן נ"ל ע"ש. והנה לפי"ז י"ל דמאן דדריש לא תבערו בשבת לחלק דס"ל הבפר' לחלק יצאת באמת ל"א מתוך גם בהבער' וראיתי במג"א ריש סי' תקי"ח שכ' דל"ל דזהו תלי' בהא דאי ס"ל הבער' לחלק יצאת ל"א מתוך ומאן דס"ל ללאו יצאת אמרי' מתוך דא"כ מה