תבואות השדה חלק ב קעח

דאסור לדידן והנה הט"ז שם כתב דמשו"ה אוסר הרמ"א לכתחלה ביחיקא דלעשות בידים אסור לכתחלה משא"כ בלחרוק שני שבלים אינו עושה בידים שיצאו המים והמג"א כתב דלא שכיח' שיצאו המים משבלים כמ"ש התוס' מנחות נ"ד עי"ש והנה כוונת הט"ז יש לפרש דבאמת הי' לנו לחוש מדרבנן דלמא הלכה כשיטת הסוברים דמי"פ מחמצין חמץ נוקש' רק דהי' חשש' דרבנן בעלמא דנוקש' לא הוי רק מדרבנן והלכך לעשות ותיקא לכתחל' אסור דאין עושי' ספק דרבנן בידים משא"כ בלחרוק שני שבלים הוי ממילא וספיק' דרבנן במקום חששא בעלמא כיון דרוב הפוסקים ס"ל דאין מחמצין כלל מותר אפי' לכתחלה. ואפשר עוד לחלק דבסעיף ב' דאיכא מלח נמי חייש רמ"א לשיטות הסוברים דמלח דין מים יש לו וא"כ הו"ל מי"פ עם מים וע"י בישול אינו יכול ליזהר מחימוץ ואפי' מעט מלח נמי לא נתבטל משא"כ בלחרוך שני שבלים דליכ' רק מי"פ גרידא בלא מלח לא חיישי' ושרי לכתחלה וא"כ לפי זה נראה להדי' דהרמ"א לא חייש אפי' לכתחלה במי"פ גרידא ולא כדעת רש"י דמי"פ הוי חמץ נוקש' עכ"פ רק לעי' באות ח' כבר כתבנו דאפי' רש"י נמי לא כתב כך רק אליב' דר"ל מוכרח לומר כן דמי"פ הוי נוקש' עכ"פ אבל לדידן לרש"י נמי ס"ל דאין מחמצין כלל מי"פ גרידא וכמ"ש הפר"ח באו"ח סי' תס"ב ודו"ק: שער ג אנא ד' למדני חקיך ידעני אורחותיך עזרנו על דבר כבוד שמך ולמען לא יבושו כל החוסים בך חנני דעה בינה והשכל בסוגי' דהועיל ומתוך מס' פסחים מ"ו מ"ז מ"ח ובמס' ביצה י"ב ע"א: (א) מקרא מפורש יוצא דמלאכת אוכל נפש מותר ביו"ט והי' בפ' בא אך אשר יאכל לכל נפש הי' לבדו יעשה לכם ובפ' אמור כל מלאכת עבודה לא תעשו ואין מלאכת אוכל נפש בכלל מלאכת עבודה עי' רמב"ן עה"ת פ' אמור ובס' החינוך מצוה רצ"ח כ' וז"ל וזהו פי' מלאכת עבודה שאינו לצורך אוכל נפש כו' עכ"ל וכן כ' הה"מ פ"א מהל' יו"ט כדברי הר"מ שם הלכה א' דמלאכת אוכל נפש לא הוי בכלל מלאכת עבודה ועי' פרמ"ג לאו"ח בפתיח' להלכו' יו"ט והנה הא דהתירה התורה אוכל נפש ביו"ט לא רק משום דחיה דנימא דמצות שמחת יו"ט דוחה ללאו דמלאכ' דהא חזינן דאפי' באוכל נפש שאפשר לעשות מעיו"ט שאינו מתקלקל כלל נמי מותר ביו"ט עי' תוס' מס' מגילה ז' ע"ב ד"ה כאן במכשירי' ובתוס' מס' שבת צ"ה ד"ה והרוד' ועי' באו"ח סי' תצ"ה ובפר"ח שם. אלא לענין מלאכת אוכל נפש הוי יו"ט לגמרי כחול דאי רק משים דחי' לא היה מותר היכ' שאין המאכל נפסד מאתמול דוגמ' לדבר בעשה דוחה ל"ת דאמרי' היכא שיכול לקיים את שניהם לא דחי העשה לל"ת וה"נ לא הי' מותר ביו"ט כיון שאפשר לעשות מאתמול או"ו דביו"ט הותר לגמרי. ואעתיק לך לשון הר"מ שהביא ברא"ש מס' יומא פ"ג שכ' וז"ל אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביו"ט הוי לדידן כל אוכל נפש ביו"ט כמו בחול וכו' עכ"ל. וכ' עוד שם דהא ביו"ט איכא עשה ול"ת באיסור מלאכ'. וא"כ אמאי שוחטים ביו"ט דמוטב היה לו לאכול נבלה שאינו אלא איסור לאו או"ו לגמרי התירה התורה מלאכת או"נ ביו"ט ע"ש היטב. רק. מ"מ שלא לצורך לגמרי אפי' מלאכ' או"נ מוטע' התורה מלכם ולא לנכרים ולחד תנא דרשי' גם ולא לכלבי' פי' מס' ביצה כ"א וכן לכם ולא לגבוה ומה"ט אמרי' נדרים ונדבות ביו"ט אע"ג שיש בהן צורך הדיוט ג"כ עי' היטב בתוס' מס' שבת כ"ד ע"ב ד"ה לפי שאין שורפי' קדשי' ביו"ט ובסוגיא ד"ה ולא תקרא לה שם ובמס' ביצה כ"ז ע"ב ד"ה ועל החלה ושם מבואר כיון דעיקרו לצורך גבוה אסור ועי' מס' פסחים ה' ע"א ד"ה ל"ת כל מלאכה שכ' דשריפ' חמץ ביו"ט אע"ג דלאחר שישרף ויעשה גחלי' יהי' מותר בהנא' מ"מ כיון שאינו יכול להנות מיד מתחלת הבער' אסור לשורפ' כמו נדונ"ד דאין קרבי' ביו"ט אע"ג שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף הרי מבואר דבעינ' שיהי' המלאכה נעשית מתחלה לצורך הדיוט דוקא דאז וודאי מותר אע"ג שאינו נהנה מיד כמו בשחיטה לצורך הדיוט שאינו יכול להנות עד שיתבשל מ"מ מותר כיון שעכ"פ המלאכה לצורך הדיוט. וכן אפי' אי הוי המלאכה לצורך מצוה מ"מ אי היה יכול להנות מיד בשעת המצוה היה מותר לפי"ז (רק שיטת הריטב"א בתוס' שבת כ"ד ע"ב דצורך הדיוט בטל לגבי' צורך גבוה ויבואר לקמן בס"ד) רק גבי נדונ"ד דאיכא תרתי שתחלת המלאכה הי' לצורך גבוה וגם אין יכול להנות מיד משו"ה אסור ועי' במג"א סי' תק"ז ס"ק ב' ובדג"מ שם שביאר דברי התוס' דמס' פסחים כמ"ש מ"מ אינו מותר ביו"ט לצורך גבוה רק קרבנות השייכי' ליו"ט כמבואר מס' ביצה י"ט בסוגי' דנדרים ונדבות ועי' בתוס' מס' ביצה כ"א ע"א ד"ה אבל שסיימו בסוף דבריהם ודל מ"מ כל העבודות לצורך גבוה הם עושים משמע דס"ל דעיקר האיסור הי' משום דעיקר הכוונה לצורך גבוה. עכ"פ חזינן דאע"ג שהתורה התירה מלאכ' או"נ ביו"ט דאין זה בכלל מלאכת עבודה מ"מ כל שאינו לצורך הדיוט מקרי מלאכת עבודה ואסור. וכן היכא שמבשל לצורך נכרי נמי הוי מלאכת עבודה אע"ג שהי' מלאכת אוכל נפש לא הותר רק היכא שעושה לצורכו. רק שיש אופן דמותר אפי' שלא לצורך כלל כגון היכא דשייך הואיל וזהו נבאר לקמן בס"ד: (ב) והנה מ"מ הא וודאי דלצורכו מותר לגמרי אוכל נפש אפי' במאכל שהיה יכול לעשות מאתמול בלי שום הפסד וקלקול ועפי"ז נ"ל לבאר דברי המכלת' סדר בא פ' ט' והובא ברמב"ן פ' אמור קפיטל כ"ג פסוק ט' וז"ל המכלת' אך אשר יאכל לכל נפש אוכל נפש דוחה יו"ט ואין כל עבוד' דוחה יו"ט שהי' בדין ומה במקום שאין מקצת או"נ דוחה שבת מקצת עבוד' דוחה את השבת מקום שכל או"נ דוחה יו"ט אינו דין שכל עבודה דוחה יו"ט ת"ל אך אשר יאכל לכל נפש כל או"נ דוחה יו"ט ואין כל עבודה דוחה יו"ט ויהא מקצת או"נ דוחה שבת והדין נותן ומה במקום שאין כל עבודה דוחה יו"ט כל או"נ דוחה יו"ט במקום שמקצת עבודה דוחה שבת אינו דין שיהא מקצת אוכל נפש דוחה שבת ת"ל אך אשר יאכל לכל נפש מקצת עבודה דוחה שבת ואין מקצת אוכל נפש דוחה שבת עכ"ל ע"ש. והנה מה שרוצה במכלת' לעשות ק"ו שיהי' מותר מקצת או"נ בשבת ממה שאין כל עבודה מותר ביו"ט וכל או"נ דוחה יו"ט ק"ו לשבת שמקצת עבוד' דוחה שבת יהי' מקצת או"נ דוחה שבת אין לו הבנה כלל והרמב"ן כתב וז"ל ופירש מקצת עבוד' כגון חובת היום תמידי' ומוספים (וזהו מותר אפי' בשבת) ואין כל עבודה דוחה יו"ט נדרים ונדבות אבל מקצת אוכל נפש לא נתברר לי פירושו ואפשר שמקצת פרושו כדי חייו ומקצתו תבשילי' מרובי' לתענוג ע"ש. אמנם לפימ"ש יש לפרש דברי המכלת' הכי דהנה לענין עבודה שאינו מותר ביו"ט רק מקצת עבוד' כלומר מה שקבוע זמנם ביו"ט דווקא שלא הי' יכול להקריב מאתמול ובאוכל נפש מותר כל אוכל נפש דהיינו אפי' מה שהי' יכול לעשות מאתמול דרק במכשירין מחלקי' בין אפשר לעשות' מאתמול או לא עכ"פ חזינן דלענין