תבואות השדה חלק ב קעז

בלא"ה אין ללוש משום הרגל עבירה. והנה המחבר בסי' תס"ב פסק באמת דבכל מי"פ הוי מצה עשירה והנה לדעת המחבר יש לומר הא דנקט ר"ע יין וכו' ולא סתם מי"פ דהנה י"ל דבמלח וודאי לא מקרי מצה עשיר' ואע"ג דבסי' תנ"ה סעיף ה' פסק המחבר שלא ליתן מלח במצה לדברי המחבר וודאי אין הטעם משום מצה עשירה רק משום שהי' חד ומחמם את העיסה והכי משמע שלא כתב שאסור מדינה רק שנוהגין ועיין בחק יעקב סי' תס"ב ס"ק ב' אמנם היינו דווק' אי מלח הוי בכלל מי"פ שפי' י"ל דר"ע נקט יין וכו' ולא מי"פ סתם דאתא לאפוקי מלח דמלח אע"ג דהוי מי"פ מ"מ מצה עשירה לא מקרי משום מלח דגם עני דרכו לאכול פתו במלח ועיין מס' ברכות ב' ע"ג דאמרינן שם משע' שהעני נכנס לאכול פתו במלח וא"כ שפי' י"ל דמשום מלח לא מקרי מצה עשיר' ואתא ר"ע לאפוקי מלח. אמנם הר"מ נראה דס"ל דמלח לא הוי בכלל מי"פ מדס"ל פ"ז מהלכ' מקואות דמלח מעלה את המקום ועיין בנו"ב מד"ת לאו"ח סי' נ"ח מה שמפלפל בזה וכיון דמלח הוי בכלל מים א"כ היה לו לר"ע לנקוט בקיצור פרט לעיס' שנילוש' במי"פ ולא לפרוט הני ג' משקי' יין וכו' וע"כ דרק בהני ג' משקי' הוי מצה עשיר' משא"כ בשאר מי"פ לא הוי מצה עשירה וא"ש פסקי' דהר"מ ועיין מ"ש לעיל באות ה' בס"ד ודוק ומה שתמה בנו"ב שם ע"ד הר"מ דלענין הכשר פסק פ"י מהלכ' טומאת אוכלין דאינם מכשירין משמע דס"ל דמלח דין מי"פ יש לו ולענין להעלות את המקום ס"ל דמעלה את המקום אלמא דדין מים יש לו עיין בס' ברכי יוסף לאו"ח סי' תס"ב ס"ק י"ב שעמד בזה והעלה דדין הכשר אינו תלוי כלל בדין מי"פ וגם דין חימוץ אינו תלוי בזמן הכשר כלל עי"ש: (יז) שיטת הר"מ פ"ה מחו"מ הלכה ב' דמי"פ אין מחמצין כלל ועם מים כל שהוא הרי אלו מחמצין הנה מ"ש עם מים כ"ש מחמצין לכאורה י"ל דאפי' כ"ש ממש וא"כ פליג על הש"ע סי' תס"ב סעיף ג' דטפת יין נתבטל במים בשעת הבציר. והנה הלום ראיתי אחרי ראי בלבוש סי' תס"ב באלי' זוטא שם שמ"ש הר"מ אפי' מים כ"ש מחמצין אין כוונתו אפי' מעט מן המעט רק כל מין מים שבעולם בין צוננים בין חמי'. אמנם מהא לא ארי' דבאמת י"ל דדעת הר"מ אפי' במעט מים במי"פ מחמצין ומ"מ מותר ללוש ביין כיון שהטפת מים נופלת בשעת הבציר ותוסס אח"כ במים נשתנו המים מראיהן כמ"ש המהרי"ט באו"ח ח"ב סי' ב' ועיין במג"א סי' תס"ב ס"ק ו' ועפי"ז יש לתרץ לשון הר"מ פי"ג מהלכ' מעה"ק הלכה י"ט וז"ל אבל המחמץ מנח' נסכי' אין בה מלקות שאם גבלה במים הרי נפסלה קודם שתתחמץ ואם גבלה ביין של נסכי' מי"פ הן ואין מחמצין והנה יל"ד טובא א' הא משכחת לה שעירב מים עם שמן וא"כ לא נפסלה המנח' דמעט מים נתבטל בשמן ולענין חימוץ נתחמץ אפי' במעט מים רק להא י"ל דמים אין דרכו להתערב ולבלול עם השמן דמים עם שמן כל אחד ניכר ועומד בפני עצמו וא"כ שפיר נפסלה המנח' בתערובת מים בשמן דלא שייך ביטול. אמנם הא וודאי קשה מה דנקט אם גבלה ביין ולא נקט שמן ועי' בנו"ב מד"ק לאו"ח סי' כ"ב שעמד בזה ועי' בשו"ת שואל ומשיב מהדור' תליתאי סי' מ"ג אמנם לדברינו א"ש דהר"מ אשמעינן אגב אורח' דאפי' ביין שנתערב בו קצת מים בשעת הבציר ג"כ אינם מחמץ ונפסק הש"ע בסי' תס"ב אמנם נ"ל הא דמי"פ עם מים מחמצין היינו שהמים גורם למי"פ שיתחמצו דמיד שנפל בו קצת מים נחלש כח המי"פ ואז גורמי' חימוץ מעצמם ויתישב בזה מה שהקשה הפרמ"ג באו"ח סי' תס"ב כיון דמי"פ אינ' מחמצין רק עם מים א"כ אמאי אסור בתפוח שרסקו ונתנו לתוך העיסה וחמצה וכן פסק הר"מ פט"ו מהלכ' תרומות הלכה ד' וע"כ דמיירי עם מים וכן משמע מדנקט תפוח שרסקו ונתנו לתוך העיס' והיינו כסתם עיסה שנילוש תחלה במים, וע"כ צ"ל הכי דמי"פ גריד' ס"ל להר"מ דאינ' מחמצי' כלל וא"כ כיון שלא נתחמץ רק ע"י מים הו"ל זה וזה גורם ואמאי אסור עיין שם בפתיח' לסי' תס"ב באשל אברהם ולדברינו א"ש דבאמת אין החמיצות בא מכח המים כיון שאינו רק טפה אחת רק ע"י טפה ההוא נשתנו המי"פ שיכולין להחמיץ וא"כ עד כאן הו"ל זוז"ג רק אי הו"א דהחימוץ בא ע"י מים וא"כ הו"ל שפי' זוז"ג משא"כ הכא לא ע"י המים בא החימוץ רק דע"י המים נשתנו המי"פ ונהפכו בטבעם שיחמיצו וא"כ לא הו"ל זוז"ג ולכך אסור. וא"כ ראי' מכאן דלא אמרי' כמ"ש הלבוש שהבאתי לעי' דאין כוונת הר"מ במ"ש מים כ"ש למעט מים רק מים כ"ש היינו בין חמי' בין צונני' דא"כ המים בעצמ' גורמי' החימוץ והו"ל זוז"ג כקושי' הפרמ"ג וע"כ דמ"ש הר"מ מים כ"ש היינו מעט מים ומעט מים אינם מחמצי' כלל רק שהמי"פ נשתנו בטבעם ע"י הטפת מים ובכה"ג לא הו"ל זוז"ג כיון דאין החימוץ נתהוה ע"י המים וזה ברור בסברא מ"מ ביין הו"ל מי"פ כשיטת המחבר כיון שהיין תוסס אח"כ נשתנו המים כמו במי צמוקי' ודו"ק היטב: (יח) ולענין מי"פ עם מים אם ממהרי' להחמיץ ס"ל להר"מ פ"ה מחו"מ הלכה כ' דמתיר ללוש לכתחלה ולקטף במי"פ עם מים חוץ מיום הראשון משמע דס"ל דאינן ממהרים להחמיץ כלל וכן כ' הה"מ שם בדברי הר"מ וא"כ ס"ל כשיטת הרי"ף וכמ"ש הרא"ש בפ' א"ע שהבאתי לעיל באות ט"ו דאינן ממהרי' להחמיץ ואע"ג דהבריית' דאין לשין את העיס' וכו' ואם לש ישרף מיד משמע דס"ל דאינ' יכולין ליזהר משימור דממהר להחמיץ עכ"פ מ"מ מדאמר ר"ע לשתי להם וכו' ולא אמרו לי דבר משמע דא"צ זהירות כלל יותר מבמים גרידא דאלא"ה היו מזהירין אותו עכ"פ שיהי' נזהר יפה מחימוץ אי הוי צריך שימור טפי מבמים גריד' ומיושב בזה השג' הראב"ד שם ועיין בלח"מ. ולענין שאר מי"פ חוץ מיין שמן ודבש וחלב ס"ל להר"מ דלא מקרי מצה עשיר' וכבר כתבנו בזה לעיל באות ט"ז דראי' הר"מ מדנקט פרט לעיס' שנילוש' ביין וכו' ולא נקט סתם מי"פ משמע דסתם מי"פ חוץ מיין ואינך לא הוי מצה עשיר' ול"ל דנקט הני לאפוקי מלח דרק במלח לא הוי מצה עשירה דמלח בלא"ה לא הוי בכלל מי"פ כדעת הר"מ. ונ"ל להביא ראיה דדעת הר"מ דמלח לא הוי בכלל מי"פ דהרי בהלכה חו"מ פ"ה בהלכה ד' כשהבי' דינ' דותיקא הבי' רק בצק שלשו במי"פ וכו' או קלהו על המחבת בשמן הר"ז מותר ובלתי ספק נתכוין הר"מ לותיקא ולמה השמיט מלח וע"כ דמלח דין מים יש לו ולא ס"ל כדעת הר"נ שהובא במג"א סי' תס"ג דמעט מלח נתבטל עי"ש ס"ק א' וא"כ כיון דמלח הו"ל כמים הו"ל לגמר' לומר לחם עני פרט לעיס' שנילושה במי"פ סתם דמלח לא הוצרך למעט כיון דלא הוי בכלל מי"פ וע"כ דר"ע דווקא הני משקים אתא לומר דהוי מצה עשירה משא"כ מי"פ סתם לא הוי מצה עשירה וא"ש פסקא דהר"מ פ"ו מחו"מ הלכה ה' דשאר מי"פ לא הוי מצה עשיר' ודוק היטב: (יט) בסי' תס"ג פסק הש"ע דמותר לחרוך ב' שיבלים יחד ולא חיישי' שיצאו מים מאחת לחברת' דמי"פ אינם מחמצין ואח"כ כתב סעיף ב' שם דמותר לעשות ותיקא שהי' תבשיל מקמח עם מלח ושמן וכתב, הרמ"א דלדידן שנוהגין להחמיר במי"פ גם זה אסור ולכאורה קשה אמאי לא כתב נמי בהך דשני שבלים